להורדת המאמר לחץ כאן

 הצעה לפתרון חידת מבנהו של משנה סוכה פרק ב/ מאיר ליכטנשטיין

א. פתיחה

'מסכת זו בולטים בה מקורות שונים: פ"ב בוודאי ממקור אחר מזה של פ"א, שהרי מ"ב – מ"ג ומ"ד רישא – מקומם בפ"א…[1]

כך פותח הרי"ן אפשטיין את המבוא שלו למשנה סוכה. מנקודת מבט פילולוגית, המסכת דומה עליו כאריג שנתפר מבדים שונים. מלאכת החיבור שלהם בידי העורך לא מסתירה את התפרים הגסים שבין המקורות השונים, ואלו ניכרים לעין המתבונן בה. הדברים אמורים ביחס לפרק ב' עצמו, שלדעת אפשטיין, יש בה 'מובלעת' מתוך פרק א'. בעל היובל שלנו, ר"א וולפיש, ממפתחי הגישה הספרותית ללימוד המשנה, הצביע במסגרת מאמר מקיף ומעמיק על משל העבד בחתימת משנה סוכה פרק ב', על תופעות ספרותיות בפרק ב' המלמדות על טביעות האצבע של העורך שליכד את המקורות השונים יחדיו לידי מארג אחד, ויצר מוטיב מרכזי לפרק כולו.[2] וולפיש מאפיין את עריכת הפרק כ'מהלך מחושב היטב' וטוען לקיומם של 'סימני עיצוב מובהקים'.[3] יחד עם זאת הוא עצמו מודה שמדובר בפרק שיש בו קפיצות וערבוב, אלא שהערבוב הזה מכוון ובעל משמעות.[4] תיאור זה של פרק שיש בו קפיצות, שמוסברות באמצעות מלים דומות שהן סוג של הסבר אסוציאטיבי ללא לכידות תוכנית פנימית,[5] מדרבן לבחון מחדש את הפרק ולבדוק האם נותר מקום להתגדר בהצגת הסבר שיציע לכידות גדולה יותר של הפרק. במאמר זה, מכוח מה שלמדתי מתורתו של ר"א וולפיש, אציע הצעת קריאה חדשה למבנה הפרק, ולעונג לי לפרסם את הדברים בגיליון שיוצא לאור לכבודו.

נפתח את הדיון בהצגת הפרק כולו, בהצגת השאלות שהיא מעוררת אצל הלומד, ובהצעת קריאה חדשה של הפרק.

ב. משנה סוכה פרק ב'[6]

משנה א

הישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו

אמר ר' יהודה נוהגין היינו ישינים תחת המיטות לפני הזקנים

אמ' ר' שמעון מעשה בטבי עבדו שלרבן גמליאל שהיה ישן תחת המיטה

אמר רבן גמליאל לזקינים ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכמים ויודיע שעבדים פטורים מן הסוכה וישן לו תחת המטה

לפי דרכינו למדנו שהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו:

 

משנה ב

הסו(כ)[מ]ך סוכתו לכרעי המטה כשירה

ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה

סוכה המדובללת ושצילתה מרובה מחמתה כשירה

והמעובה כמין בית אף על פי שאין הכוכבים נראים מתוכה כשירה:

 

משנה ג

העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשירה ועולים לה ביום טוב

בראש האילן או על גבי גמל כשירה ואין עולין לה ביום טוב

שתים בידי אדם ואחד באילן או שתים באילן ואחת בידי אדם כשירה ואין עולים בה ביום טוב

שלוש בידי אדם ואחת באילן כשירה ועולים לה ביום טוב

זה הכלל כל שניטל האילן ויכולה לעמוד בפני עצמה כשרה ועולין לה ביום טוב:

 

משנה ד

העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות כשירה

שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה

חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה

אוכלין ושותין עריי חוץ לסוכה:

 

משנה ה

מעשה שהביאו לו לפני רבן יוחנן בן זכיי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי שלמים אמרו העלום לסוכה

וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפא ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו:

 

משנה ו

ר' אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאוכל בסוכה אחת ביום ואחת בלילה

וחכמים אומרים אין לדבר קיצבה חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד

ועוד אמר ר' אליעזר מי שלא אכל לילי יום טוב הראשון ישלים בלילי יום טוב האחרון

וחכמים אומרים אין לדבר תשלומין על זה נאמר (קהלת א') מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות:

 

משנה ז

מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמיי פוסלין ובית הלל מכשירין

אמרו בית הלל לבית שמיי מעשה שהלכו זקני בית שמיי וזקני בית הילל לבקר את יוחנן בן החורוני ומצאוהו ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית

אמרו להם בית שמיי משם ראיה אף הן אמרו לו אם כך היתה לו נוהג לא קיימתה מצות סוכה מימיך:

 

משנה ח

נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה

וכל הקטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה

מעשה שילדה כלתו של שמי הזקן ופחת לו את המעזיבה וסיכך על גבי המיטה בשביל קטן:

 

משנה ט

כל שבעת הימים עושה אדם את סוכתו קבע ואת ביתו עריי

ירדו גשמים מאמתי מותר לפנות משתיסרח המקפה

מושלים אותו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג לקוניו ושפך הקיתון על פניו

ג. השאלות על מבנה הפרק

ג. 1 – שאלת מיקום דיני הסוכה (משניות ב-ה) בתוך פרק ב'

התהיות אודות הסדר והמבנה של משנה סוכה פרק ב מתעצמות מתוך מבט משווה לפרק שלפניו – משנה סוכה פרק א'. לפרק זה יש נושא אחד שמלכד אותו מראשו ועד סופו – הכשר מבנה הסוכה. משניות הפרק הראשון עוסקות כולן בהכשר ופסול של סוכות שונות, והמילים המנחות לאורך הפרק כולו הן כשרה/פסולה. תחילת פרק ב, העוסקת בדין הישן תחת המיטה, מבשרת על מעבר לנושא חדש – דיני ישיבת סוכה. ואכן, חלק נכבד ממשניות פרק ב עוסקות בדיני ישיבת סוכה. בנוסף למשנה א הדנה בדין הישן תחת המיטה, משניות ד-ה עוסקות באכילת ארעי מחוץ לסוכה; משנה ו עוסקת במספר הסעודות שאדם חייב לאכול בסוכה; משנה ח עוסקת בפטורים מישיבת סוכה ומשנה ט עוסקת בהגדרת מצות ישיבת סוכה. אולם, חטיבת משניות ב-ד בפרק חורגת מהסדר הזה ומעוררת תהיות לגבי שיקולי העריכה של הפרק כולו. מיד לאחר משנה א העוסקת בדין הישן תחת המיטה, משניות ב-ד (תחילת משנה ד) חוזרות לעסוק בהכשר ופסול של סוכות – בדין סומך סוכתו לכרעי המיטה; בדין סוכה מדובללת ובדיני הסכך; בדין עושה סוכתו בראש העגלה, בראש הספינה או בראש הגמל; בדין העושה סוכתו בין האילנות. המילה המנחה במשניות אלו היא כשרה/פסולה, בדומה למילה המנחה במשניות פרק א. לכן חוקרים עמדו על כך שמבחינת נושאן וסגנונן, משניות אלו משתייכות לפרק א. הרי"ן אפשטיין קובע: 'מ"ב – מ"ג ומ"ד רישא – מקומם בפ"א'.[7] הוא סבור שהחריגה הזאת מוסברת בהנחה שמוצא פרקים א וב הינו ממקורות שונים. ר"א וולפיש מודה שיש חלוקה בעייתית בין פרק א לפרק ב,[8] וכי היה נכון לצרף את משניות ב-ד לפרק הקודם ולהביא את משנה א בהמשך הפרק בתוך חטיבת המשניות העוסקות בדיני ישיבת סוכה.[9] פרק ב מחולק לדבריו, בין שתי חטיבות עיקריות – החטיבה הראשונה (משניות ב-ד) עוסקת בדיני המבנה של הסוכה, ואילו החטיבה השנייה (משניות ד-ט) עוסקת במצות הישיבה בסוכה. הוא מציע שהעורך בחר לעקור את משנה א ממקומה הטבעי בחטיבה השנייה ולשבצה בראש הפרק כדי ליצור מסגרת של פתיחה וחתימה התוחמות את הפרק כולו באמצעות קישור בין פטור העבד מסוכה בראש הפרק ובין 'משל העבד' בחתימת הפרק.[10] משנה א שורשרה למשנה שלאחריה באמצעות שרשור מילים – המילה 'מיטה' המופיעה בשתי המשניות.[11] נעיר שאמנם שיבוץ המשנה בראש הפרק יצר לפרק מסגרת של פתיחה וחתימה, אולם התוצאה היא פרק שיש בו מעבר מנושא לנושא וחוזר חלילה – מישיבת סוכה לדיני המבנה וחזרה לדיני ישיבת סוכה. סופו של דבר, ההסבר הנאה של וולפיש למסגרת של הפרק עדיין לא מספק הסבר המניח את הדעת למבנה הפרק כולו.

ג. 2 – חלוקת משניות העסוקות בפטורים מסוכה ומבנה הפרק

שתים ממשניות הפרק עוסקות בפטורים מישיבת סוכה – החלק השני של משנה ד פוטר הולכים לדבר מצוה וחולים, משנה ח פוטרת נשים ועבדים וקטנים. חוקרים תמהו אודות הפיצול הזה, ומדוע לא מצא העורך לנכון להביא את כל הפטורים יחד באותה משנה.[12] וולפיש מציע שהפטורים פוצלו בין שתי משניות משום שמדובר בשני סוגי פטורים שאינם מעור אחד. הפיצול נעשה בין שני תתי קבצים של חטיבת דיני ישיבת סוכה. תת הקובץ הראשון (משניות ד-ו) מאפיין את מצות האכילה בסוכה, והעורך מצא לנכון לשבץ במסגרתה את פטור הולכי דרכים וחולים. תת הקובץ השני (משניות ז-ח) עוסק בזיקה שבין הסוכה לבית. העורך בחר לשבץ במסגרתה את פטור נשים ועבדים וקטנים, המתוארים תדיר במקורות חז"ל כבני ביתו של אדם, מתוך תפיסה המגבילה את המצווה לבעל הבית אך שאינה כוללת את כל בני הבית.[13] קשה בעיניי לקבל הסבר זה משום שהעיקר חסר מן הספר – המילה 'בית' לא מופיעה במשנה העוסקת בפטור נשים ועבדים וקטנים, ואין רמז בלשון משניות החטיבה לקשר שבין ראיית הסוכה כבית לבין יסוד הפטור שלהם.[14]

ד. הסבר ר"ח אלבק למיקום דיני מבנה הסוכה בפרק ב'

נבקש לבחון מחדש את מבנה הפרק כולו, תוך פיתוח הסבר ר"ח אלבק למבנה של משניות א-ד:

פרק שני מתחיל בדין מי שישן בסוכה תחת המיטה, שהיא דומה למחצלת ששוכבים עליה, שבסוף פ"א. כל ההלכות עד אמצע משנה ד, יסודן בהשתדלות למצוא בסוכה מקום לשינה לכל בני המשפחה. יש ששלשלו מיטותיהם בחלונות וסיככו על גביהם (תוספתא פ"ב, ג), ויש שסיככו על גבי המיטה (בחצר) או על גבי האילן (תוספתא פ"א, ג), וכן סיככו על גבי העגלה וגם ישנו תחת העגלה כמו תחת המיטה (שם פ"א, יא). פעמים שהסכך שעליהם היה קלוש, והיתה הסוכה חמתה מרובה מצלתה (שם בה"ג)[15]

הפרק פותח בדינו של 'הישן תחת המיטה' – ולפיכך נפתח את המבט שלנו למבנה הפרק בעיון בדין השינה בסוכה וההשלכות הדרמטיות של חובה זו על בניין הסוכות. נפתח את העיון בספרא אמור, במדרש הלכה של הפסוק 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים' (ויקרא כג, מב).

הספרא מתחיל בבירור של 'תשבו':

'תשבו' – אין תשבו אילא תדורו[16]

מיכן אמרו אוכל בסוכה, שותה בסוכה, ומטייל בסוכה, ומעלה כיליו לסוכה[17]

הספרא מפרש את השורש יש"ב בציווי 'תֵּשְׁבוּ', מלשון מגורים – דיור. הדברים מתבארים יותר בתוספת שהוסיף התלמוד הירושלמי לברייתא זו: 'ואין 'תשבו' אלא תדורו, כמה דאת אמר 'וירשתם אותה וישבתם בה".[18] זהו תורף ה'מיכן אמרו' – מצות סוכה היא לדור בסוכה. לכן על האדם להעלות את כליו לסוכה, ולעשות בסוכה פעולות דירה מובהקות – לאכול, לשתות ולטייל בסוכה.[19]

הגדרת המצווה כמגורים בסוכה כרוכה בטבורה במדרש המילה 'ימים' על ידי הספרא:

'ימים', אין לי אילא ימים, לילות מנין?

הרי אני דן נאמר כן 'שבעה' ונאמר 'שבעה' באהל מועד, מה שבעה אמורים באהל מועד עשה בהם את הלילות כימים, אף שבעה אמורים כן נעשה בהם את הלילות כימים.

הולכה לדרך הזו, נאמר כן 'שבעה' ונאמר 'שבעה' בלולב מה שבעה אמורים בלולב לא עשה בהן את הלילות כימים, אף שבעה אמורים כן לא נעשה בהן את הלילות כימים…

תלמוד לו' 'תשבו שבעת ימים' 'תשבו שבעת ימים' לגזירה שווה, מה 'תשבו שבעת ימים' אמורים באהל מועד עשה בהן את הלילות כימים, אף תשבו שבעת ימים אמורים כן נעשה בהן את הלילות כימים[20]

הספרא דן האם 'ימים' במצות סוכה, מתפרשים כיממה (24-hour period) בדומה לפירושה בשבעת ימי המילואים שם מפורש בלשון הכתוב 'וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים' (ויקרא ח, לה), או כיום המתייחס לשעות האור בלבד בלי לכלול את הלילה (day כניגוד ללילה), כשם שנתפרש בהלכה במצות לולב.[21] אף שהיה מקום להעלות על הדעת שנכון להשוות את סוכה ללולב שכן שתיהן מצוות של אותו חג, הספרא מעדיף את הדמיון הלשוני 'תשבו שבעת ימים', ומשווה את 'שבעת ימים' של מצות סוכה ל'שבעת ימים' של ימי המילואים.[22] קביעת הספרא שחובת ישיבת סוכה היא שבעה ימים ושבעה לילות רצופים, היא המשך מתבקש לקביעה הקודמת שלה שחובת סוכה היא מגורים בסוכה. בכדי שאדם ידור בסוכה, על שבעת הימים להיות תקופה רציפה. התוצאה של הקביעה שמצות סוכה היא אף בלילות היא קביעת חובת השינה בסוכה.[23] מעבר לחידוש המושגי בקביעת מצות שינה,[24] חובת השינה בסוכה הערימה אתגרים טכניים בכדי לקיימה. לו מצות סוכה היתה מוגבלת ליום בלבד, היא היתה נעשית בישיבה, בו כל אדם תופס מקום מועט. אף ניתן היה לקיימה במעין 'שיטת הכסא החם' – אנשים רבים היו יכולים לאכול באותה סוכה, בזה אחר זה. אולם חובת השינה בסוכה יצרה מצב בו נדרשו סוכות גדולות כדי לאפשר את השינה. הן כי הלילה הוא זמן שינה לכל, והן משום ששינה נעשית במאוזן, וכל ישן זקוק למרחב גדול יותר בסוכה מזה שזקוק לו אדם האוכל. זהו תורף טענת אלבק שחטיבת המשניות בפרק ב' משניות ב-ד העוסקות במבנה הסוכה, 'יסודן בהשתדלות למצוא בסוכה מקום לשינה לכל בני המשפחה'. ובכן, לא מדובר בחלוקה לא מדויקת בין פרקים אלא בחלוקה מחושבת. פרק א' עוסק כולו במבנה הסוכה הקבוע של המשפחה בו היא סועדת ואילו חלקו הראשון של פרק ב' עוסק במבנים של סוכה שנועדו להיות 'סוכות שינה'.

אלבק עמד על כך שמשניות 'מבנה הסוכה' בפרק ב מושרשות במעשים, אחת מהן במשנה והשאר בתוספתא, מהן ניתן ללמוד שסוכות 'משונות' אלו נולדו מתוך חיפש פתרון למצוקת השינה בסוכה.[25] ביחס לשינה תחת המיטה – משנה א עצמה מציינת את דברי ר' יהודה 'נוהגין היינו ישינים תחת המיטות לפני הזקנים'; בתוספתא סוכה ב, ג, 'מעשה באנשי ירושלם שהיו משלשלין מטותיהן בחלונות שגבוהין עשרה טפחים ומסככין על גביהן וישנין תחתיהן'. תוספתא סוכה א, ג, 'סיכך על גבי מטה ועל גבי אילן שהן גבוהין עשרה טפחים אם היתה מצילתה מרובה מחמתה כשירה ואם לאו פסולה', מלמדת שפ"ב משניות ב-ג העוסקות בסוכה מדובללת ובסוכה על ראש האילן, עוסקות ב'סוכות שינה'. הדברים אף מסתברים – רק בלילה עולה על הדעת לישון בסוכה מדובללת ושחמתה מרובה מצלתה, ולכן מקום משניות אלו הוא בחטיבה העוסקת בסוכות שינה. ברם, אין מקומן בפרק א העוסק בסוכות אכילה, שעה שהשמש קופחת ואין הגנה מפניה בסוכה שחמתה מרובה מצילתה. הדברים אמורים אף ביחס למסכך על גבי העגלה, שמתוספתא סוכה א, יא, מתברר שאף היא קשורה בשינה – 'סיכך על גבי עגלה שהיא גבוהה עשרה ר' יוסה בי ר' יהודה אמר משם ר' יוס'  הישן תחת העגלה כישן תחת המטה'. נסכם את התובנה המרכזית של אלבק – כל  החטיבה הראשונה של פרק שני עוסקת במצות הישיבה בסוכה. הפרק פותח בחובת השינה בסוכה, ובעקבותיה שובצו משניות ב-ד העוסקות בדיני מבנה הסוכה עבור שינה. צירוף דברי אלבק למצוטט לעיל בשם וולפיש, שהעורך שרשר את משנה א' למשניות ב-ד באמצעות שרשור מלים, מעלה בפנינו יחידה מלוכדת היטב של משניות א-ד העוסקות בשינה בסוכה.

ה. משנת 'שלוחי מצוה' והמשך הפרק – מבט חדש

אלבק עצמו לא מצא חוט מקשר ברור למבנה של המשך הפרק, כולל חציה השני של משנה ד העוסקת בפטור שלוחי מצוה מסוכה. אלבק אפיין אותה כעוסקת במגוון נושאים:

'מאמצע משנה ד' ועד סוף הפרק נשנה מי הם הפטורים ממצוות סוכה, ומהו שיעור האוכל שאסור לאכלו מחוץ לסוכה, וכמה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, ועל הלכות נפרדות…'[26]

המעבר לדין פטור שלוחי מצווה מסוכה, מהווה לשיטת אלבק מעבר מיחידה מלוכדת העוסקת בשינה בסוכה לחטיבה המסתעפת לעיסוק בפרטים שונים בדיני ישיבת סוכה. בדומה לו, וולפיש כתב שיש במשנה של שלוחי מצווה מעבר מיחידה העוסקת במבנה הסוכה ליחידה העוסקת בדיני ישיבת סוכה.[27] ברם, לאור התובנה של אלבק עצמו שהרקע למשניות העוסקות בסוכה על גבי עגלה ועל ראש האילן הוא חובת השינה בסוכה, נבחן האם משנת שלוחי מצווה ממשיכה בעצם לעסוק באותו נושא שנדון במשנה שלפניו. שכן נשאל את עצמנו מיהו המבקש לעשות את סוכתו בין האילנות, בראש הגמל, בראש העגלה, בראש הספינה ועוד, אם לא אדם המהלך בדרך? מתי הוא מבקש להקים סוכות אלו אם לא בזמן שהוא מפסיק מהליכתו ומתכונן ל'חניון לילה'? מסתבר שתיאור חלק מהסוכות הנבנות עבור שינה היא על ידי הולכי דרכים. הדין הפשוט העולה מתוך הדברים הוא שלשיטת המשנה הולכי דרכים חייבים בסוכה בלילה. כלומר, חובת השינה בסוכה אתגרה במיוחד את הולכי הדרכים וחייבה אותם לבנות סוכות ארעיות בדרך כדי שיוכלו לקיים את חובת השינה בסוכה במהלך הנסיעה שלהם. אם כנים הדברים, הרי העיסוק בשלוחי מצווה מהווה המשך ישיר לעיסוק הקודם של המשנה בדין הולכי דרכים. מסתבר שלשיטת המשנה הולכי דרכים חייבים בסוכה בלילה, ואילו שלוחי מצוה פטורין מסוכה בין ביום ובין בלילה. שיטה הלכתית דומה מצויה בתוספתא סוכה ב, א-ג:

שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה… הולכי דרכים פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה[28]

פשוטם של דברים מורה שבניגוד להולכי דרכים שחייבים בסוכה בלילה, ששלוחי מצוה פטורים הן ביום והן בלילה.[29] הסבר החילוק פשוט – שלוחי מצווה מצווים לצאת לדרך במהלך חג הסוכות, והם מוגדרים כהולכים לדבר מצווה בכל מהלך הנסיעה, כולל בשעת המנוחה.[30] לעומתם, הולכי דרכים הם הולכים לדבר הרשות. ולכן אף שהם פטורים בשעת ההליכה עצמה, הם חייבים בסוכה בשעה שהם לא נוסעים – בלילה.[31]

מבט משווה לתוספתא מלמד שאף הפטור של חולים ומשמשיהם בהמשך משנה ד, נוסח תוך התייחסות לשינה בסוכה:

חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה, ולא חולה מסכן, אלא אפי' חש בראשו, אפי' חש בעינו.

אמ' רבן שמעון בן גמליאל מעשה וחשתי בעיני בקיסריון,[32] והתיר לי ר' יוסה בי ר' לישן אני ושמשי חוץ לסוכה[33]

הוא הדין אף ביחס לסיפא של משנה ד, העוסקת בדין אכילת ארעי מחוץ לסוכה. במשנה עצמה, הלכה זו נשנית בזיקה למעשים המתוארים במשנה ה. והנה השוואה לתוספתא סוכה פרק ב מוסיפה ללמד שאף לסיפא, יש שם מקבילה במעשה שקשור בחכמים שהיו שלוחי מצוה ועלו להקביל את פני רבם ברגל במהלך חג הסוכות:

אמ' ר' כשהיינו באין אני ור' לעזר בי ר' צדוק אצל ר' יוחנן בן נורי לבית שערים, והיינו אוכלין תאנים וענבים חוץ לסוכה[34]

סוף דבר, מתוך השוואה לתוספתא פרק ב מתברר שהבריח התיכון של משנה ד כולה היא תיאור מצות סוכה בזיקה לחובת השינה בסוכה, ההולכת יד ביד עם מבט להולכי דרכים ושלוחי מצוה בחג הסוכות. עשיית סוכה בין האילנות היא עבור הולכי דרכים החייבים בסוכה בלילה; שלוחי מצוה פטורים מסוכה אף בלילה; חולים ומשמשיהם פטורים משינה בסוכה; היתר אכילת ארעי נשנה אגב מעשה שחכמים שהיו שלוחי מצוה והקבילו את פני רבם ברגל.

ו. משנת 'ארבע עשרה סעודות'

בדרך דומה מתבארת חידת מיקומה של משנה ו המביאה מחלוקת התנאים כמה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. עיון משווה לתוספתא ב, א, מגלה שאף היא נשנתה בזיקה לשלוחי מצוה:

שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, אע"פ שאמרו אין שבחו של אדם להניח את ביתו ברגל.

מעשה בר' אלעאי שהלך אצל ר' ליעזר ללוד, אמ' לו מה זה אלעאי, אי אתה משובתי הרגל, לא אמרו אין שבחו של אדם להניח את ביתו ברגל, משם שנאמר 'ושמחת בחגך'

הלכה זו מגלה לנו את זהותם של שלוחי מצוה, שהמשנה והתוספתא דנות בפטור שלהם ממצות סוכה. מדובר בהולכים להקביל את פני רבם ברגל, ומכוח זה הם לא שבתו בסוכתם. ככל הנראה הנוהג להקביל את פני הרב ברגל הוא נוהג עתיק שנהג כבר בימי הבית.[35] ועדיין, רוב המעשים של הקבלת פני הרב ברגל מתארים חכמים מדור יבנה.[36]  מסתבר שהנוהג הזה השתרש לאחר החורבן, וחכמים אלו הקבילו את פני רבם ברגל כתחליף לעלייה לרגל למקדש שחרב זה לא מכבר.[37] ממילא נבין מדוע הם הוצרכו לצאת לדרך דווקא במהלך החג, משום שמצות החג עצמה היא להקביל את פני הרב. משנת שלוחי מצוה מייצגת מתח אימננטי בהלכות החג עצמו בין חובת הישיבה בסוכה כל שבעה ובין החובה להקביל את פני הרב ברגל.[38] כאמור בתוספתא, ר' אליעזר נזף בר' אלעאי שהקביל את פניו במהלך הרגל, ולשיטתו האדם חייב להיות 'משובתי הרגל'.[39] ר' אליעזר התנגד להקבלת פני הרב ברגל כתחליף לעלייה לרגל, וסבר שעל האדם לשמוח ברגל עם בני ביתו, כלשון הכתוב 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ'.[40] לאור זאת, נציב את המסגרת של מחלוקת חכמים ור' אליעזר ביחס למספר הסעודות אותן יש לאכול בסוכה. עמדת ר' אליעזר שיש לאכול ארבע עשרה סעודות היא פולמוס עם משנת שלוחי מצווה.[41] כאמור, משנה זו בנויה על הנחה שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. כנגדה, הצבת החובה לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכה מונעת למעשה יציאה מהסוכה לדרך, הן את המסע של הולכי דרכים והן את המסע של שלוחי מצווה. מכאן מיקומה של משנה זו מיד לאחר המשניות של הולכי דרכים ושלוחי מצווה.[42]

משנה ז, העוסקת בדין מי שראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, מעידה בעצמה על הזיקה שלה לשלוחי מצווה. שכן, היא מביאה 'מעשה שהלכו זקני בית שמיי וזקני בית הילל לבקר את יוחנן בן החורוני'.

סוף דבר, הבריח התיכון שמבריח את משניות א-ז מהקצה אל הקצה הוא זיקתן ההדדית לחובת השינה בסוכה. החובה לישון בסוכה מאתגרת הן את מי ששובת ברגל בביתו והן את המבקשים לצאת לדרך אם לדבר מצווה ואם לדבר רשות. משנה א עוסקת באתגר של מציאת מקום עבור כל בני הבית לישון בסוכה, ומכאן העיסוק שלה בישן תחת המיטה. משנה ב עוסקת באפשרות של בניית סוכות מיוחדות עבור שינה, שהיות והן מיועדות ללילה, יש להן סכך מדובלל. משנה ג עוסקת בבניין סוכות על ידי הולכי דרכים עבור שינה – סוכות בראש העגלה, הספינה, אילן או גמל. משנה ד פותחת בסוכות של הולכי דרכים בין האילנות, וממשיכה לפטור של שלוחי מצווה וחולים משינה בסוכה. המשנה ממשיכה בהלכה שנוסחו מתוך מעשים של שלוחי מצווה – אכילת ארעי, וכך גם משנה ז העוסקת במי שראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית. המשנה מביאה את עמדת ר' אליעזר שיש לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכה, שעיקרה מחלוקת על המשניות הקודמות הפוטרות שלוחי מצווה מסוכה.

ז. זיקת משנה סוכה פרקים א-ב למדרש ההלכה והסבר המשך הפרק

כדי לעמוד על הסבר העריכה של המשך משניות הפרק, ח-ט, ניתנה ראש ונשובה לתשתית של ההצעה אודות המקור לחובת השינה בסוכה, המהווה את הציר של משניות א-ז, הלא היא דרשת הספרא ל'תשבו שבעת ימים', שנתפרשה כחובת מגורים למשך שבוע רצוף בסוכה.[43] נעשה כך אף ביחס למשניות ח-ט; נשווה בינן ובין דרשות הספרא המהוות מקור להלכות אלו – משנה ח העוסקת בפטור נשים וקטנים, ומשנה ט המגדירה את גדרי מצות הישיבה בסוכה.

בספרא ויקרא, הדיון אודות חיוב נשים וקטנים הוא ממדרש המלים 'כל האזרח':

'אזרח' – זה אזרח

'האזרח' – להוציא את הנשים

'כל האזרח – לרבות את הקטנים'[44]

ברייתא זו מקבילה למשנה סוכה ב, ח, הפוטרת נשים ועבדים מסוכה ומחייבת קטן שאינו צריך לאמו בסוכה. הברייתא לא מציינת במפורש איזה קטן היא מחייבת בסוכה. יכול בעל הדין לטעון שיש להגביל את החיוב לקטן שאינו צריך לאמו. אם כן, הדרשה נשנית בשיטת תנא קמא במשנה ח המחייבים קטן שאינו צריך לאמו בסוכה. לחילופין, ייתכן והיא מרבה את כל הקטנים, והיא נשנית בשיטת שמאי הזקן שפיחת את המעזיבה אף עבור קטן בן יומו.[45] ברם, אין לשאלה זו השפעה על מה שבולט לעין – הזיקה בין משנה ח שדנה בפטור וחיוב של נשים וקטנים בסוכה ובין דרשת 'האזרח'.

לאור הניתוח הנ"ל, ניתן את דעתנו להתאמה המופלאה בין מבנה משניות סוכה פרקים א-ב ובין מדרש חכמים לפסוק 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.[46]

בַּסֻּכֹּת – פרק א עוסק במבנה הסוכה, מדרש של מילה זו;

תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים – פרק ב משניות א-ז עוסק בחובת השינה ובנגזרת ממנה ובחובת האכילה בסוכה, אלו נלמדו מדרשת 'תשבו שבעת ימים';

כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל – פרק ב משנה ח עוסק בחיוב ופטור של נשים וקטנים שנדרש מ'האזרח'.

התמונה המתרקמת היא שמבנה פרקים א-ב במשניות סוכה הוא על סדר מדרש המקראות של הפסוק 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ…' . בצד התופעה של פרקי משנה בהן המדרש גלוי ומצוטט,[47] אנחנו עומדים כאן בפני תופעה במשנה, שחוקרים הגדירו אותה כ'מדרש סמוי'.[48] הפרקים שלנו נעדרי ציטוט מקראות ומדרשים, ועדיין עיון מעמיק בהם מגלה שהם בנויים על מדרש מקראות הסמוי בין השיטין.

לאור זאת מתבקש להציע שפרק ב משנה ט נדרשת מהמשך הפסוק:

יֵשְׁבוּ – 'ישבו' מהווה מקור להגדרת חובת הישיבה בסוכה – 'כל שבעת הימים עושה אדם את סוכתו קבע ואת ביתו עריי'[49]

בַּסֻּכֹּת – מהווה מקור לפטור ישיבה בסוכה בזמן ירידת גשמים המפקיעים שם סוכה[50] – 'ירדו גשמים מאמתי מותר לפנות משתיסרח המקפה'[51]

הצבענו במהלך המאמר על כך שמתוך משניות סוכה פרקים א-ב משתקף מדרש מקראות דומה לזה שבספרא אמור פרשה יב פרק יז. ברם, אם כנים הדברים, מסתבר שהמשנה והספרא נפרדו במדרש של המקור של ההלכה במשנה ט – 'כל שבעת הימים עושה אדם את סוכתו קבע ואת ביתו עריי'. כאמור, הספרא דרש את 'תשבו' בתחילת הפסוק כמקור להגדרת מצות סוכה כמצות דירה,[52] ואילו דברינו על המדרש הסמוי המתגלה מתוך סדר משניות הפרק מצביעים על כך שהמשנה דרשה את 'ישבו בסכת' כמקור למשנה ט.[53] באשר להסבר מדוע המשנה העדיפה לדרוש את 'ישבו בסכת', דומני שנכון להזדקק להצעה היפה של ר"א וולפיש באשר לבחירה של העורך למקם את משל העבד בחתימת הפרק.[54] עורך המשנה העדיף את מדרש 'ישבו בסכת' שמצרף את הגדרת ישיבת סוכה לפטור הישיבה בזמן ירידת הגשמים, משום שהוא רצה לסיים את הפרק במשל העבד. משל זה מתמקד בישיבה בסוכה בזמן ירידת גשמים, ומוטיב העבד המופיע בו חותם את הפרק שפתח בישיבת עבד בסוכה. בכך, ההסבר של ר"א וולפיש משלים את ההסבר המוצע במאמר זה. שילובם יחד שופך אור על המסרים הסמויים שעורך המשנה מעביר לנו דרך העריכה שלה. 'הפוך בה והפוך בה דכולה בה'.

[1] י"נ אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, עורך ע"צ מלמד, ירושלים-תל אביב, תשי"ז, עמ' 350 (להלן, אפשטיין, מבואות).

[2] א' וולפיש, 'הסוכה ומשל העבד: החידה שבפשר', מחקרי ירושלים בספרות עברית כג (תש"ע), עמ' 93-84 (להלן, וולפיש, משל העבד).

[3] שם, עמ' 84.

[4] שם, עמ' 85 הערה 28.

[5] דוגמת הטענה שמשנה א' הוצבה בראש הפרק כדי ליצור לפרק מסגרת של פתיחה וחתימה, אולם אין לה זיקה תוכנית לחטיבת משניות ב-ד שנושאן הוא הכשר הסוכה ומהוות המשך לפרק א' (שם, עמ' 84). אף שוולפיש טוען שמשנה א' שורשרה להן באמצעות מילה דומה – 'המיטה' , ביסודו של דבר משנה א' חוצצת בין פרק א' ובין חטיבת הכשר הסוכה בפרק ב'.  הוא הדין ביחס להסבר של וולפיש לשיבוצה של משנה ח' במסגרת החטיבה העוסקת במוטיב בית (שם עמ' 85). אין להסבר של וולפיש, שהם אנשי ביתו של אדם, כל אחיזה בלשון המשניות, בהן המילה 'בית' לא מוזכרת בזיקה לדמויות הפטורות מסוכה.

[6] נוסח המשנה מובא לפי כ"י קויפמן עם פתיחת הקיצורים; חלוקת המשניות לפי מהדורת המשנה של חנוך אלבק.

[7] ראה: אפשטיין מבואות, עמ' 350.

[8] ראה: וולפיש, משל העבד, עמ' 86 הערה 28.

[9] וולפיש מצביע על כך שבתוספתא יש חלוקה פשוטה בין הפרקים. פרק א עוסק במבנה הסוכה, ופרק ב עוסק בישיבת סוכה. פרק ב פותח בדין שלוחי מצווה, והברייתות המקבילות למשניות ב-ה מצויות בפרק א בתוספתא, ראה שם.

[10] ראה: שם, עמ' 88-86.

[11] ראה: שם, עמ' 84.

[12] וולפיש, משל העבד, עמ' 83, למד מהערת יונה פרנקל (ראה: י' פרנקל, 'האגדה שבמשנה', מחקרי תלמוד ג', עורכים י' זוסמן וד' רוזנטל, ירושלים, תשס"ה, עמ' 674) שמשל העבד נותק ממשנת פטור הולכי דרכים כדי לשבצה בסוף הפרק (פרנקל הצביע על כך שלעתים קרובות האגדה במשנה משובצת בסופי פרקים), שפרנקל רמז שיש להניח שעורך המשנה גרר לסוף הפרק גם את משנה ט', כדי לצרפה למשל העבד.

[13] ראה: שם, עמ' 86-85.

[14] ידידי ד"ר עוזי פוקס הציע שמא 'פיחת את המעזיבה' רומז לבית. ועדיין העיקר חסר מן הספר – המילה 'בית' לא מופיעה כלל בחטיבה זו.

[15] ששה סדרי משנה, מפורשים בידי חנוך אלבק, סדר מועד, ירושלים-תל אביב, תשי"ב, עמ' 256.

[16] נוסח הספרא בדפוסים: 'אלא כעין תדורו', בהשפעת הנוסח המעובד של הברייתא בבבלי סוכה כח, ב, ראה: ש"י פרידמן, 'טיולים בסוכה ואינם אלא טיולים בסוגיא', מחווה למנחם – אסופת מחקרים לכבוד מנחם חיים שמלצר, עורכים ש' גליק, א"מ כהן, א"מ פיאטלי, ירושלים תשע"ט, עמ' 325-324. לתיעוד עדי הנוסח של הספרא, ראה: שם, עמ' 347.

[17] ספרא אמור פרשה יב פרק יז אות ה, ק"ג ע"א במהדורת וייס. הנוסח של הספרא בכל הציטוטים שלו במאמר זה מובא על פי כ"י וטיקן 66, בפתיחת הקיצורים.

[18] ירושלמי סוכה ב:ט, מהדורת אקדמיה טור 644 שו' 34-32. הספרא והירושלמי מפרשים את השורש יש"ב במצות סוכה במשמעות של מגורים במקום dwell ולא במשמעות שכיחה אחרת בלשון המקרא של to sit.  ראה: A Hebrew and English Lexicon of the Old Testament, ed. Francis Brown, Samuel R. Driver, Charles A. Briggs, Oxford 1907 [להלן BDB], עמ' 442, ערך ישב; מ"צ קדרי, מילון העברית המקראית – אוצר לשון המקרא מאל"ף עד תי"ו, רמת גן תשס"ו, עמ' 472-469, ערך ישב. רמב"ם סוכה ו: יב שימר אף את המשמעות של יש"ב במובן של to sit, וראה שם בהשגת הראב"ד.

[19] על הגדרת מצות סוכה כמעבר דירה מהבית לסוכה ומגורים בסוכה, ראה: הרב מיכאל רוזנצוויג, 'בענין מצות סוכה', בית יצחק ל (תשנ"ח), עמ' 296-285; לפשר 'מטייל בסוכה' המתפרש כשוהה בסוכה בנוחות, ראה: פרידמן, שם, עמ' 341-334.

[20] ספרא שם, פרק יז אותיות ה-ח.

[21] ראה BDB עמ' 398 ערך יום, שם יש 7 משמעויות למילה יום, הראשונה שבהן 'day opp. night', והשנייה שבהן 'day as division of time'; קדרי עמ' 410 ערך יום, לעתים במשמעות של 'זמן שלטונו של האור' ולעתים במשמעות 'היממה כולה'.

[22] למשמעות ההשוואה של סוכה למקדש, ראה: יעקב נגן, מים, בריאה והתגלות – חג הסוכות במחשבת ההלכה, עתניאל תשס"ח, עמ' 82-31.

[23] לאור דברינו, שהמקור לחובת השינה בסוכה הוא צירוף של דרשת 'תשבו' יחד עם דרשת 'ימים', יש לתהות לפשר אי הזכרת חובת השינה בסוכה ב'מיכן אמרו' בספרא: 'אוכל בסוכה, שותה בסוכה, ומטייל בסוכה, ומעלה כיליו לסוכה'. בהקשר הזה נזכיר שחוקרי המדרש עמדו על כך שציטוטי 'מיכן אמרו' במדרשי ההלכה אינם המשך אורגני של המדרש שקודם להם. יש חוקרים הסבורים שמדובר בגופים זרים ששולבו במדרש לאחר סיום העריכה שלהם. ראה: י"נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים, תש"ס³, עמ' 753-747; מ' כהנא, 'גופים זרים מ'דבי רבי' במדרשי ההלכה', מחקרים במקרא ובתלמוד – הרצאות ימי העיון ביובל השישים של המכון למדעי היהודת, עורכת שרה  יפת, ירושלים, תשמ"ז, עמ' 85-69. כהנא שב לעסוק בתופעת 'מיכן אמרו', במחקר מקיף, ומסקנתו החד משמעית היא שרובם המכריע שולבו בעריכת המדרשים עצמם, ראה: מ' כהנא, 'הדרשות במשנה וההלכות במדרש: בחינת זיקות גומלין', תרביץ פד (תשע"ו), עמ' 76-17. בכל מקרה, בין אם השילוב ידי מעשי עורך הספרא ובין אם מדובר בשילוב מאוחר, מדובר בגישור וחיבור בין הדרשה ובין הלכה שנשנתה במקורה במקום אחר. הטרמין 'מיכן אמרו' מציין זיקה בין הדרשה ובין אותה הלכה; ברם, היא לא טוענת שההלכה נוסחה כמסקנה של הדרשה. ממילא, מסתבר שתיאור מצות ישיבה בסוכה ב'מיכן אמרו כאן, לא נוסחה ישירות מול דרשת 'תשבו'. לכן השמטת חובת השינה ממנה, לא סותרת את הקביעה שחובת השינה נגזרת מדרשת 'תשבו'.

[24] באחד מהביקורים שלי בימי חול המועד סוכות בסוכתו של הרב שלמה זלמן אויירבך זצ"ל, הוא תהה כיצד ניתן לחייב אדם לישון בסוכה, והרי הישן איננו בר דעת ופטור מהמצוות. בכך הוא הצביע על החידוש המושגי במצות שינה בסוכה. דומני שהתשובה לתמיהתו פשוטה. לא ניתן לחייב את הישן במצוות – בעשיית פעולות. אולם מצוות סוכה היא חובה לעבור דירה לסוכה, ופעולת השינה מתבקשת משום שהיא אחת מפעולות הדירה המובהקות.

[25] ראה: שם עמ' 474. על התופעה של הלכות במשנה שיסודן ב'מעשה', ראה: א"א אורבך, 'הדרשה כיסוד ההלכה ובעית הסופרים', בתוך הנ"ל, מעולמם של חכמים – קובץ מחקרים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 53-52; א"א אורבך, ההלכה – מקורותיה והתפתחותה, גבעתיים 1984, עמ' 67-59. משה סיימון-שושן עסק בהרחבה בניתוח המעשים במשנה סוכה פרק ב מנקודת המבט של המחקר שלו על סמכות רבנית שמשתקפת מתוך המעשים במשנה, ראה: Moshe Simon-Shoshan, Stories of the Law : Narrative Discourse and the Construction of Authority in the Mishnah, Oxford 2012, pp. 138-149. בעמ' 138 סיימון-שושן מציין שככל הנראה הפרק שלנו מרכז את הכמות הגדולה ביותר של מעשים בפרק אחד, יותר מאשר בכל פרק אחר במשנה.

[26] אלבק, שם, עמ' 256.

[27] ראה הערה 10.

[28] כך הנוסח בכ"י וינה; בשאר עדי הנוסח הסדר הפוך – 'הולכי דרכים חייבים בלילה ופטורין ביום'.

[29] האפשרות לפטור הולכי דרכים ביום ובלילה מצויה בחלק מעדי הנוסח של בבלי סוכה כו, א עבור הולכי דרכים ביום ובלילה, ראה: דקדוקי סופרים בוכה, עמ' 73 הערה נ; תוספתא כפשוטה סוכה עמ' 853, לשו' 16-15. ועדיין החידוש שם הוא בעצם התיאור של הולכי דרכים ביום ובלילה. ברם העיקרון ההלכתי נשמר – הולכי דרכים פטורים רק שעה שהם הולכים בדרך.

[30] ראה רש"י סוכה כו, א, ד"ה הולכין לדבר מצווה – 'אף על פי שאין הולכין אלא ביום ומשום דטרידים ודואגים במחשבת המצוה ובתיקוניה פטורין מן המצוה'.

[31] האפשרות לפטור מסוכה בין ביום ובין בלילה מצויה במקורות א"י ביחס לשומרי העיר. וכך שנינו בתוספתא סוכה ב, ג: 'שומרי העיר ביום, פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה, שומרי העיר בלילה, פטורין בלילה, וחייבין ביום. שומרי העיר בין ביום בין בלילה, פטורין בין ביום ובין בלילה' (בכ"י ערפורט יש נוסח שונה לשומרי העיר ביום ובלילה, לדיון עליו, ראה: ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה סדר מועד, ניו יורק תשכ"ב, עמ' 853).

[32] בכ"י ערפורט – 'קיסרי', ראה תוספתא כפשוטה שם, עמ' 850 לשו' 6-5.

[33] תוספתא סוכה ב, ב.

[34] שם.

[35] רבי יצחק ביסס את החובה להקביל את פני הרב ברגל על תקדים מקראי של הקבלת פני הנביא אלישע בימי שבת וחדש, ראה: בבלי סוכה כז, ב. אף שקשה להוכיח מכאן שהיסטורית נהג נוהג קבוע כזה, נציין שבפרקנו מובא במשנה ז מעשה מימי בית שני של זקני בית שמאי וזקני בית הלל שהולכים ברגל לבקר את רבי יוחנן בן החורוני, כך שמדובר בנוהג קדום. בנוסף, יעקב מאן עמד על הדמיון בין הקבלת פני הרב ובין התיאור בתוספתא סוכה א, א של זקנים שנכנסים ויוצאים בסוכתה של הלני המלכה (חיה בשלהי תקופת בית שני), ראה: J. Mann, 'The Observance of the Sabbath and the festivals in the First Two Centuries of the Current Era according to Philo, Josephus, the New Testament, and the Rabbinic Sources', JQR IV (1914), p. 521.

[36] ראה: מאן שם.

[37] ראה: י' תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תשנ"ה, עמ' 51-48. תבורי סוקר שם בעמ' 50-48 את הספרות על עלייה לרגל בזמן הבית. בעמ' 51-50 הוא מציין שהיא ככל הנראה נפסקה לאחר החורבן, ושהקבלת פני רבו ברגל נוצרה בתחליף לעלייה למקדש.

[38] י"ד גילת מציע שההלכה הקדומה חייבה לאכול בסוכה כל שבעה, וצמצומה לחובת אכילה בלילה הראשון בלבד היא על רקע הימצאות רבים בחגים מחוץ לביתם, עקב חובת העלייה לרגל או הקבלת פני הרב. לדעת גילת, שיטת ר' אליעזר שיש לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכה מייצגת את ההלכה הקדומה. ראה: י"ד גילת, משנתו של ר' אליעזר בן הורקנוס ומקומה בתולדות ההלכה, תל אביב תשכ"ח, עמ' 202-191. ראה גם: מ' בר, ראשות הגולה בבבל בימי המשנה והתלמוד, תל אביב תשל"ו, עמ' 130 ובהערה 5.

[39] ראה: תוספתא סוכה ב, א; בבלי סוכה כח, ב.

[40] בתוספתא מובא רק 'ושמחת בחגך', אולם מסתבר שהנזיפה של ר' אליעזר בר' אלעי היתה על סמך הפסוק כולו המדגיש את השמחה יחד עם בני הבית. ראה רש"י סוכה כז, ב, ד"ה אינך משובתי הרגל וד"ה הא דאזיל ואתי ביומיה, בהם רש"י מדגיש את חובת השמחה עם אשתו. מלשון התוספתא וסוגיית בבלי סוכות כח, ב נראה שהמחלוקת היא ביחס לכל הרגלים, ולאו דווקא בסוכות. עם זאת נראה ממיקום הדיון במסכת סוכה שיש נגיעה מיוחדת למחלוקת זו דווקא לחג הסוכות. מסתבר שזה קשור לדמיון בין הסוכה ובין המקדש, (ראה הערה 22), ומכאן הקריאה שראוי ברגל שאדם ישבות בסוכתו, שהוא מעין מקדש מעט.

[41] ראה: גילת, שם, עמ' 196-195.

[42] לניתוח נוסף של משנה זו, ראה: ד' הנשקה, שמחת הרגל בתלמודם של תנאים, ירושלים תשס"ז, עמ' 394-369.

[43] ראה עמ' 6.

[44] ספרא פרשה יב פרק יז אות ט, ק"ג ע"א במהדורת וייס.

[45] ברייתא מקבילה לברייתת הספרא מובא בבבלי סוכה כז, ב. הסוגיה שם דנה בה תוך שהיא מסבירה מדוע יש צורך במיעוט מיוחד של נשים ממצות סוכה, ומעמידה את הדרשה המחייבת קטנים בקטן שהגיע לחינוך, וכך ברייתא זו נשנתה אף לשיטת ב"ה. על המעתק של הבבלי מ'קטן שאינו צריך לאמו' ל'קטן שהגיע לחינוך', ראה: י"ד גילת, 'בן שלש עשרה למצוות?', פרקים בהשתלשלות ההלכה, רמת גן תשנ"ב, עמ' 23-22.

[46] ויקרא כג, מב.

[47] למחקר מסכם על 'המדרש הגלוי' במשנה, ראה: מ' כהנא, 'הדרשות במשנה וההלכות במדרש: בחינת זיקות גומלין', תרביץ פד (תשע"ו), עמ' 76-17 [להלן: כהנא, הדרשות].

[48] ראה: מ' כהנא, ספרי זוטא דברים – מובאות ממדרש תנאי חדש, ירושלים תשס"ג, עמ' 244 הערה 28; שם, עמ' 370; שם, ע' 371 הערה 21; כ' ורמן וא' שמש, לגלות נסתרות – פרשנות והלכה במגילות קומראן, ירושלים תשע"א, עמ' 71-69 [הפרק הזה נכתב ע"י א' שמש]; כהנא, הדרשות, עמ' 57. להרחבת הטענה של שמש שהפרשיות בתורה הן הבסיס הטבעי והמרכזי לארוג סביבו מסורות הלכתיות, ראה: י' פורסטנברג, 'מספרות ההלכה הקדומה לחוק הרומי: לתולדות התהוותם של פרקי בבא מציעא', תעודה לא (תשפ"א), עמ' 574-541.

[49] משנה סוכה ב, ח.

[50] ראה: ביאור הגר"א אורח חיים סימן תרלט סעיף ה: '… דכשיורדים גשמים אין שם סוכה עליו'. נציין שבמשנה נזכר פטור ישיבת סוכה בזמן ירידת גשמים אולם לא נזכר כלל פטור מצטער מן הסוכה, והוא הדין ביחס לתלמוד הירושלמי, ראה: ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה לסוכה, עמ' 849. ר"ש ליברמן עצמו שם בהערה 2 סבור שמקורות א"י לא חלקו על עצם הפטור של מצטער שהרי מפנים מפני הגשמים. אולם ייתכן שמקורות א"י הבחינו בין צער ובין גשמים, וזאת משום שהגשם שחודר לסוכה דרך הסכך מבטל שם סוכה, והיושב בו משול למי שיושב תחת כיפת השמיים, מה שאין כן בשאר מצטערים שהם בתוך הסוכה אך הישיבה בה מצערת אותם. הבחנה זו פוגשת היטב את ההצעה שמקור הפטור בשעת ירידת גשמים הוא מדרש הכתוב 'בסכת'.

[51] שם.

[52] ראה עמ' 5.

[53] ביסודו של דבר מדובר במדרשים קרובים – מדרש השורש יש"ב וביאורו כדירה, ראה הערה 18.

[54] ראה: וולפיש, משל העבד, עמ' 89.