להורדת המאמר לחץ כאן

הרב והרבנות במשנת הרי"ד סולובייצ'יק/ מאיר אליהו  ליכטנשטיין

א. פתיחה

תפקיד הרב והרבנות נדונו רבות בהרצאותיו הפומביות ובכתביו של סבי, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצי'ק (להלן: הרי"ד).[1] כנצר ל"בית הרב" בוולוז'ין, וכמי שבעצמו כיהן ברבנות והסמיך רבנים במסגרת כהונתו כראש ישיבת ר' יצחק אלחנן בניו יורק, הרי"ד הרבה לעסוק בתפקיד הרב ובמעמד הרבנות. בראשית דרכו הציבורית, הרי"ד היה חבר באגודת הרבנים, ובהדרגה הגביר את מעורבותו בהסתדרות הרבנים של אמריקה (RCA), ומשנת 1953 אף כיהן כיו"ר ועדת ההלכה שלה. במסגרת זו הרי"ד הנחה את הרבנים החברים בהסתדרות, ותפס מקום מרכזי בהנהגת הרבנים של "האורתודוקסיה המודרנית".[2] מעורבותו הרבה ברבנות ובעיצוב דרכה במסגרת החברה המודרנית בארה"ב הביאו אותו לידי עיסוק חוזר בתפקידי הרב.

המקורות העומדים לרשותנו בבואנו לעמוד על משנתו של הרי"ד בסוגית הרבנות הם מגוונים ופרוסים על פני כשלושים שנה, מתחילת שנות השלושים ועד שנות השישים. על אף שיש לקחת בחשבון את הפער הגדול בין כמות והיקף דברים שהרצה על פה ובין מה שפורסם, דומני שניתן לשרטט מהם תמונה הנראית כמהימנה, ושניתן ללמוד ממנה, לכשאנו עוסקים בתעודת הרבנות במדינת ישראל.

ב. הרבנות לבית בריסק

כנצר ל"בית הרב" בוולוז'ין, הרי"ד ראה את אבותיו כדמויות הוד ומופת לחיקוי.[3] על כן, כאשר הוא מתאר את תעודת הרב בחיבורו "איש ההלכה", הוא מתארה באמצעות תיאור דרכו ברבנות של סבו ר' חיים סולובייצ'יק, איש בריסק:

"סיפר לי דודי הרב מאיר ברלין, כי פעם שאל את ר' חיים, איש בריסק, מה היא תעודת הרב.

ענה ר' חיים ואמר: "לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים ולהציל עשוק מיד עושקו".[4]

עדות נוספת על תשובתו של ר' חיים לר' מאיר בר אילן, מובא בספר בני בינה בשם ר' רפאל קוק:

"סח לי הרב ר' רפאל קוק ז"ל, רבה של טבריה, כי שמע מהרב ר' מאיר ברלין ז"ל, שאמר לכתוב מאמר על "תפקידו של רב בימינו". הוא נסע לדודו, ר' יחיאל מיכל אפשטיין, רבה של נאווארידוק ובעל "ערוך השולחן" והוא השיב כי על הרב לפסוק דינים בעניני איסור והיתר. משם נסע לבריסק ושאל אותה השאלה את ר' חיים.

ר' חיים השיב:

א. על הרב להשגיח כי התינוקות הנולדים בלי חופה וקידושין, הקרויים בשם "ממזרים", לא יפלו חס ושלום לחיק הכנסיה הנוצרית. על הרב לשכור מניקות ואומנות לגדל את הילדים כיהודים…

ב. על הרב להשגיח כי גבאים חדשים ייבחרו כל שנה לקופות ההלוואות של חברות גמילות חסדים, כדי שאם יבוא עני פעם ללוות, לא יאמר לו הגבאי, כבר לווית אשתקד… על הרב לדקדק שהגבאים יהיו אנשי אמת ויראי שמים.[5]

על אף הפער בנוסח התשובה של רבי חיים, נראה כי מדובר באותו אירוע.[6]

אחיו של הרי"ד, ד"ר שמואל סולובייצ'יק, סיפר כי ר' חיים אמר דברים דומים לבנו ר' משה עת שהוא התמנה לרבה של ראסיין בשנת 1907:

"האם אתה סבור שתפקיד הרב הוא לפסוק שאלות הלכתיות? לוּ כך היו פני הדברים, היה נאסר עליו לקבל משכורת. תפקיד הרב הוא לעשות חסד".[7]

מהמסופר על אביו של ר חיים, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצי'ק בעל "בית הלוי", עולה תיאור דומה. מסופר, כי בעת שהוא כיהן ברבנות בעיר סלוצק, ראה את הפעילות בשדה הצדקה והחסד חלק אינטגראלי מתפקידו כרב העיר,אף במחיר עימות עם פרנסי הקהילה, וכפי שסיכם את הדברים, הרב חיים קרלינסקי:

"מנוי וגמור היה אתו להרחיב את מסגרת התפקידים והפעולות המוטלים עליו בתור רב העדה, גם לשדה הצדקה והחסד, ולעזור בגופו ובממונו למוכי הגורל והעשוקים, גם אם הדבר יהיה לא לרצון בעיני ראשי הקהל נותני לחמו".[8]

ובכן, מונחת לפנינו עמדה של גדולי בריסק באשר לתעודת הרב – עשיית חסד ודאגה לחלשים.

אלא שיש לעמוד על פשר עמדה זו. השאלה מתחדדת לכשאנו מעמידים כנגדה עמדות אחרות של גדולי ישראל באשר לתעודת הרב.

הרי"ד עצמו כאשר הוא מעלה על נס את גישת ר' חיים,  מציע את החלופות האפשריות לגישה זו:

"לא ההוראה, לא ההנהגה הפוליטית, אלא התגשמות אידיאלי הצדק הינה עמוד האש של רב ומורה בישראל. התגשמות אידיאלי הצדק היא מילוי תעודת יצירה, שהוטלה על האדם, תיקון העולם במלכות ההלכה וחידוש פני הבריאה".[9]

בדברים אלו הרי"ד מציין לתפיסות אחרות של תעודת הרב. אולם, סתם ולא פירש מיהם אותם בעלי הגישות החלופיות. דומני, שהרי"ד רמז בדברים אלו לדמויות קונקרטיות שייצגו אידיאל זה של הרבנות, שניתן לעמוד על זהותם מתוך כתבי הרי"ד עצמו.

באשר לזהות בעל העמדה שתעודת הרב היא ההוראה, ניתן לעמוד עליה מתוך דברים שהרי"ד אמר בהרצאה פומבית בשנת תש"ל, במסגרתה הוא שב לפנייתו של ר' מאיר בר אילן למספר רבנים עמם נועץ באשר לתעודת הרב. כפי שהרי"ד סיפר אז, אחד מהם היה סבו של ר"מ בר אילן, הרב י"מ עפשטיין, מחבר "ערוך השולחן" ורבה של נובהרדוק, אשר ענה לו כי תפקיד הרב הינו להורות בענייני איסור והיתר.[10] ואכן, כל המצוי אצל ספרו המונומנטלי "ערוך השולחן", רואה לנגד עיניו דמות רבנית שייצגה אידיאל זה.[11]

באשר למודל ההנהגה הפוליטית, דומני שהרי"ד רמז כאן לדמותו של הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי, רבה של וילנה, אשר הנהיג את אגודת ישראל בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השניה.[12] הרי"ד הספיד את ר' חיים עוזר בועידה של אגודת ישראל באמריקה, שהתקיימה בסינסנטי באוגוסט 1940.[13] הרי"ד הדגיש בהספדו את היותו של ר' חיים עוזר מנהיג פוליטי, וראה בזה צוואה רוחנית:

"שני בגדים מבגדי כהן גדול הודגשו ביותר ע"י הכתוב: הציץ והחושן… שתי תעודות נפרדות ושונות הקציע להם הכתוב: הציץ היה מרצה על הטומאות, הציץ היה כלו קדש לד'. נתון על מצחו של אהרן, כנגד מרכז השכל והדעת. החושן היה נתון על לב אהרן, מרכז האהבה והחבה לישראל… הציץ היה פוסק בשאלות של איסור והיתר… החושן היה פוסק בשאלות ובעיות מסוג אחר לגמרי: אעלה או לא אעלה? … איך צריך אני לכלכל את מעשי, דברי, הכרזותי ונאומי? … וכלל זה היה בידינו במשך אלפי שנים של גולה ונדודים, כי אותו הכהן שהיה לבוש בציץ הקודש, שהיה מרצה על הטומאה, שהיה פוסק בשיעור כתמים ובמקואות, בעירובין ובבשר ובחלב, היה נשאל באורים ותומים…

ובתקופה האחרונה שיטה חדשה נולדה בישראל, המבדלת בין נושא הציץ ונושא החושן, בין גאון הדור ובין מנהיג הדור…

השרטוט העיקרי באופיו של הגרח"ע הוא שלחם בחירוף נפש על חבורו ואחודו של החושן עם הציץ; לא הסתפק בתפקיד של מורה הוראה באיסור והיתר בלבד, במקצוע של הציץ. אלא רצה לשמש גם בתור פוסק, בתחומו של חושן המשפט. הוא ידע את הסכנה הצפויה בהשקפה מזויפת כמו זו, הוא הכיר שאם מנהיגים חדישים, בועטים בתורה ומסורה, יחזיקו בחושן המשפט, אז יוליכו את העם עקלקלות. הללו אינם מכירים את אותיות החושן בשעה שהנה בולטות או מאירות, וטועים בדבר שבר בי רב דחד יומא יודע. הנסיון של התקופה האחרונה אשר את השקפת מנהיגים, מתבוללים למחצה לשליש ולרביע, מתבוללים בצורה או בתוכן, בעלי חנופה והתרפסות, לא רק שיחללו את קדושת הציץ, אלא ישנו בחיים הפוליטיים ויטעו את העם…

וגם עכשיו בשעת הספדו של הגרח"ע צריכים אנו לדעת, כי זוהי צואתו האחרונה: כבשו את החושן, כי גורלו של הציץ כרוך בזה. הרמת קרן היהדות זוהי חבור חושן המשפט עם הציץ הקודש![14]

הרי"ד עצמו שהה במחיצת ר' חיים עוזר, עת שהה בוילנה בשנת תרצ"א, לרגל נישואיו שם בר"ח תמוז תרצ"א לרעיתו ד"ר טוניה סולובייצ'יק (שהיתה קרובת משפחה של רח"ע), והיה יכול לעמוד מקרוב על דפוס הנהגתו הרבנית. הרי"ד ורח"ע עמדו בקשר מכתבים במהלך שנות השלושים.[15] על אף, שנראה מדברי הספד אלו כי הרי"ד מזדהה עם עמדתו של ר' חיים עוזר,[16] הרי שבאיש ההלכה נראה כי הרי"ד אינו רואה בזה את תעודת הרב.

והנה, דווקא לאור עמדות אלו, מתחדדת יותר התהייה בדבר פשר עמדת גדולי בריסק. הרי"מ עפשטיין ראה את הרב כממונה על החיים הדתיים בעיר, ולכן ראה את עיקר תפקיד הרב בפסיקת שאלות הלכתיות, ואילו רבי חיים עוזר ראה ברב את מנהיג העדה. לפום ריהטא, אלו משקפים נאמנה את מהות תפקיד הרב, שהינו מנהיג דתי. אולם כיצד נכלכל את עמדת גדולי בריסק, שמיקדו את תעודת הרב בתפקיד הנראה כשייך למחלקת רווחה?

אני סבור שאין לפרש את עמדת גדולי בריסק שכל תפקיד הרב מתמצה בעשיית חסד.[17] ודאי הדבר שהרב מופקד על המכלול הרחב של תחום החיים הדתיים, וכי אף האחריות לדאוג למענה שאלות הלכתיות מוטלת עליו, שהרי סוף כל סוף בתפקיד הרב עסקינן ולא בתפקיד מחלקת הרווחה. אף ר' חיים, שלא עסק בעצמו בפסיקת הלכה אלא הטיל אחריות זו על שכמו של ר' שמחה זליג ריגר,[18] אך הרי הוא עצמו נשא באחריות כלפי תחום הפסיקה בזה שדאג להביא את ר' שמחה זליג לבריסק על מנת שימלא משימה זו. סבורני, שלא נטעה אם נפרש את עמדת ר' חיים שאסור שהרב יתמקד בפסיקת הלכה בלבד, אלא שעליו ליטול על שכמו אף את הדאגה לחלשים, ולעסוק בזאת בעצמו.

וכך מפורש בדברי הרי"ד עצמו ב"חמש דרשות", בה ביקש להוכיח את עמדתו בדבר תעודת הרב באמצעות טיעונים הלכתיים. בדבריו אלו מודגש שתעודת הרב אינה רק הוראה אלא גם תפקיד של רועה:

"אם משרת הרבנות קשורה באופן בלעדי בהוראה, דין והרבצת תורה, אד לא תחול ההכלה של "אין ממנים פרנס על הציבור אא"כ נמלכים בציבור" לבחירת רב, ומינוי לרבנות נכנס בגדר מינוי סנהדרין או דיינים סתם, שמבוצע מלמעלה למטה…

אולם, אם רבנות באה לידי ביטוי בפונקציות חברתיות-פוליטיות (דאגה לצריכ הכלל, חסד, צדקה, ייצוג וכיוצא בזה), אז הרב אינו רק מורה הוראה ודיין צדק, אלא גם פרנס, ומינויו זקוק להסכם הקהל. למותר להדגיש, כי תולדות הרבנות אישרה את ההגדרה השניה. הרב היה לא רק מורה צדק, אלא גם רועה נאמן של קהילתו.[19]

טעם הדבר, טמון בהבנת הפרשנות של הרי"ד עצמו לעמדת ר' חיים, המתבהרת מתוך עיון במקום בו הוא בחר לשבץ סיפור זה בתוך "איש ההלכה" ולמסקנה שהוא מבקש להסיק ממנה. בעוד שמהעדויות עצמן, ניתן להבין כי מדובר בשאלה בעלת אופי מקומי, וכי תשובת ר' חיים בעלת השלכות הנוגעות רק למסגרת תעודת הרב, הרי שהרי"ד ראה בתשובת ר' חיים היגד יסודי ומרכזי ולכן בחר לשבץ סיפור זה במסגרת דיונו על התגשמות ההלכה האידיאלית בעולם הריאלי:

"איש ההלכה מגשם את התורה במעשה, בלי וויתורים ופשרות, בלי כחל ושרק, כי הלא התגשמות ההלכה היא משאת נפשו וחלומו הנהדר. כשאדם מגשם את ההלכה האידיאלית בתוך תוכם של חייו הריאליים, הרי הוא מתקרב למדרגת איש הא-להים, נביא ד' – יוצרי עולמות. ולפיכך אידיאלי הצדק שירדו לעולם על ידי התורה מתממשים על ידי בעלי ההלכה בכל טהרתם ויפעתם. איש ההלכה איננו חת מפני שום איש, ואיננו ירא בשר ודם, כי הלא הוא יוצר עולמות ושותף להקב"ה במעשי בראשית. ושאין מורא בשר ודם עליו הרי איננו מועל בשליחותו ואיננו מחלל את הקדשים. הוא עומד בתוך העולם הממשי, כשרגליו תקועות בקרקע המציאות, והוא מסתכל ורואה , מקשיב ושומע, ומוחה בפומבי נגד עושק דל, גזל עניים ושועת יתום. אין העשירים נחשבים בעיניו מאומה, והוא אבי יתומים ודיין אלמנות".[20]

הרי"ד מדגים קביעה זו באמצעות הבאת תשובתו של ר' חיים על תעודת הרב, וממשיך בהסבר המשמעות של חשיבות גילום ערכי הצדק בעולם. לדבריו, יש בזה משום השתקפות של התזה המרכזית של החיבור "איש ההלכה":

"כבר הטעמנו לעיל, כי פני היהדות אינן מכוונות למעלה אלא למטה. ההלכה אינה מבקשת טרנסצנדנטיות שמימית או התנשאות על כנפי רוח מופשט ומסתורי. היא מסתכלת במציאות הממשית והבלתי אמצעית ואינה מסיחה דעתה ממנה".[21]

זאת, בניגוד לשאר דתות, בהן יש פילוג רשויות בין רשות החיים הארצית ורשות החיים השמימית – טרנסצנדנטית, ואף בניגוד לעמדת היהדות הליברלית,

"כשגרשה את השכינה מתוך חיי ישראל, יחדה לה מקום בהיכל (טמפל) והציבו בטיבורה של הדת. ההלכה (היהדות הנאמנה) המכניסה את שכינת א-ל אל תוך עולם המוחשי אינה סובבת סחור, סחור לבתי כנסיות ובתי מדרשות. המה בכלל מקדש מעט; המקדש האמיתי הוא תחום החיים הים יומיים, שבהם מתקיימת הריאלזיציה של ההלכה".[22]

פשר הדברים הינו שלדעת הרי"ד יש לראות בתשובת ר' חיים לא עמדה מקומית הנוגעת לתעודת הרב בלבד, אלא עמדה המגלמת ומשקפת אידיאל מרכזי במחשבת היהדות באשר למקומה של הקדושה ולשדה הפעולה של החיים הדתיים. עשיית החסד והדאגה לחלשים נדרשת מהרב משום שאלו הינן חובות הלכתיות, והרב מופקד על יישום ההלכה במלואה. רבים אינם נוהגים כן, ולכן דווקא במצב כזה, הרב נדרש לעמוד על המשמר. היות וכן, הקביעה כי תעודת הרב לעשות חסד מתפרשת כתביעה לגלות את אומץ הלב הנדרש לעמוד מול פרנסים ועושקים, ללא מורא בשר ודם. משמעות הדבר, שמדובר בפעולה מובהקת של הנהגה דתית, שכן מדובר בחובת הרב ליישום ההלכה, ומעשה ההנהגה מתגלה  בכך שהוא מתעקש על חובה זו, אף נגד הזרם. אם כנים הדברים, הרי שהרי"ד פירש את תשובת ר' חיים בדבר תעודת הרב לא כחובה להתמקד בעשיית חסד, אלא כמגלמת קטגוריה רחבה יותר, והיא חובת הרב לדאוג ליישום מלא של ההלכה במציאות הריאלית תוך גילוי אומץ לב וללא משוא פנים. ציון עשיית חסד נעשה משום שזו הוזנחה על ידי פרנסי הקהל; אולם כאמור, מהות חובת הרב היא להיחלץ למען התחומים המוזנחים, לעמוד בפרץ ולתבוע קיום מלא של ההלכה, ללא מורא וללא משוא פנים.

ג. רבנותו של הרי"ד בבוסטון

לאור הניתוח הנ"ל, ניתן לעמוד על פשר הפער בין דפוס הרבנות לבית בריסק ובין דפוס הרבנות של הרי"ד עצמו בבוסטון. שכן, "איש ההלכה" נתפרסם בשלהי שנת תש"ד, למעלה מעשר שנים לאחר שהרי"ד התחיל לכהן כרב בעיר בוסטון מטעם "ועד העיר" במרחשוון תרצ"ג.[23] ובכן, היינו מצפים שדפוס רבנותו של הרי"ד בבוסטון תאופיין בדפוסי תעודת הרב שהוא העלה על נס ב"איש ההלכה".

ברם, לכשאנו מעיינים במקורות העומדים לרשותנו, נראה מהם כי עיקר פעולתו של הרי"ד כרב העיר היתה בשדות אחרים – בשדה החינוך ובשדה הכשרות.[24]

נפתח בעיון בכתב הרבנות שנמסר לרי"ד על ידי חברי ועד העיר, בח' במרחשוון תרצ"ג, ובו הצהרה על מינויו "לרב דעירנו אלוף לראשנו", ופירוט של חובותיו כרב:[25]

• על רבינו לנהג ולנהל את העיר בכל מילי דמתא בכל העניינים הנוגעים אל היהדות המוסרית פה עירנו.
• להעניק לנו מכחו הגדול להגיד שיעור בתורה ובחכמה פעם בשבוע, לפני אוהבי ושוחרי תושיה, במקום שיבחר.
• לשא מדברותיו פעם בחדש, בשבת הגדול שבת שובה בחגים וזמנים בכלה דריגלא.
• לנאום לטובת מוסדי הציבורית שבעירנו עפ"י דרישת מנהליהם.

תחומי האחריות המוטלים כאן על כתפי הרי"ד, רב העיר, מתמקדים בעיקר בתחום של הוראה תורנית ודרשות בפני ציבור בעלי הבתים, בצד מחויבות לנאום למען מוסדות ציבוריים (נראה כי הכוונה לסייע בגיוס כספים). ואכן, הרי"ד היה דורש בבתי הכנסת השונים, וניתן לעקוב בעיתונות בת הזמן אחרי דרשות שדרש עבור מוסדות ציבור שונים.[26] בצד זה, ישנו סעיף עמום באשר לניהול "מילי דמתא בכל הענינים הנוגעים אל היהדות המוסרית", אך ללא כל פירוט והסבר למה הכוונה. איני יודע למה התכוונו החותמים, ברם נראה כי ניתן לפחות לעקוב אחרי האופן שבו הרי"ד פירש את הדברים. מעיתונות התקופה המתארת את בוסטון היהודית של אותה עת, ניתן לעקוב אחרי דפוס הפעילות של הרי"ד בשנות השלושים בבוסטון.

מיד עם תחילת כהונתו בבוסטון, הרי"ד נכנס לעובי הקורה בשדה החינוך, תחילה בניסיון לשפר את החינוך האורתודוכסי בבתי הספר הקיימים, ולאחר מכן בהקמת מוסדות חינוך ותורה עצמאיים, אשר גולת הכותרת שלהם היא הקמת ישיבת רמב"ם – בית הספר היהודי היומי הראשון באזור ניו אינגלנד.[27] בשדה החינוך הוא פעל בשנים אלו באופן דינאמי, תוך חתירה מתמדת ליצור מסגרות לימוד עבור הקהילה כולה, מטף ועד זקן. בצד דאגתו לחינוך הילדים, הרי"ד הקים את "היכל רבנו חיים הלוי", בה העביר שיעורים לקבוצה של בני ישיבה. פעילות ההיכל נקטעה עם מינויו של הרי"ד לראשות ישיבת ר' יצחק אלחנן בניו יורק בשנת 1941.

בנוסף, הרי"ד נכנס לעובי הקורה לפעילות בשדה הכשרות. הוא נלחם בחנויות שמכרו ליהודים בשר נבילה וטריפה,[28]  העניק הכשרים למשחטות, תוך פעולה לשיפור רמת ההשגחה ולשיפור התנאים הסוציאליים של השוחטים.[29] פעולותיו הנמרצות של הרי"ד בתחום הכשרות עוררו לו התנגדות בקרב בעלי השפעה בתחום, ואלו העלילו עליו עלילת שווא בתואנה שהרי"ד מפיק רווחים כספיים ומעלים הכנסות מרשויות מס הכנסה. שופט חוקר, אברהם כהן, מונה לחקור את הפרשייה, והוא זיכה את הרי"ד זיכוי מוחלט.[30] בעקבות פרשייה זו, ועקב מינויו של הרי"ד לראש ישיבת ר' יצחק אלחנן בניו יורק בשנת 1941, מרכז הכובד של פעילותו הציבורית של הרי"ד עבר לניו יורק, ומעורבתו האינטנסיבית בבוסטון פחתה. העבודה בשדה הכשרות נפסקה כליל, ועבודת הרי"ד כרב העיר התרכזה בעיקר בשדה החינוך – בישיבת רמב"ם ובשיעורים לחברת ש"ס ולקהל הרחב.

כאמור, פער גדול מזדקר לעין בהשוואה בין תיאור תעודת הרב בהשקפת גדולי בריסק ובין דפוס הרבנות של הרי"ד בבוסטון. אמנם, ניתן למצוא ביטוי לחובת הרב לעסוק בחסד בפעלו של הרי"ד למען התנאים הסוציאליים של השוחטים, אך עיקר פעלו היה בתחומים אחרים –כשרות וחינוך. את הפער בין דפוס הרבנות של הרי"ד ובין דפוס הרבנות של אבותיו-רבותיו, ניתן להסביר לאור הניתוח שהוצע לעיל, באשר להבנת הרי"ד את תעודת הרב של גדולי בריסק.[31] עלינו להבחין הבחנה יסודית בין תעודת הרבנות ובין דפוס הרבנות המגשימה במציאות הריאלית את תעודת הרב. כאמור, הרי"ד ראה בהדגשתם של גדולי בריסק את חובת הרב לעסוק בחסד, כחובה לנטילת אחריות כלפי יישום מכלול ערכיה של ההלכה, ודאגה ליישומם בחיי הציבור גם כאשר פרנסי הציבור אינם מקיימים את חובתם בתחומים אלו. תעודת הרב לפי הרי"ד אינה עשיית חסד אלא נטילת אחריות מליאה כלפי צרכי הציבור. ומכאן שמוטלת על כל רב החובה לבחון את צרכי בני קהילתו, לזהות את הפרצות ואת התחומים המוזנחים, ומכוח ניתוח זה להגדיר את דפוס הרבנות שלו על מנת לפעול למען תיקון תחומים אלו. מכוח עמדה יסודית זו נגזרת דפוס הפעולה של הרי"ד ברבנותו בבוסטון, שכן לא הרי רבנות באירופה בתחילת המאה העשרים כרבנות בארה"ב בשנות השלושים.[32] באירופה הייתה יהדות אורתודוכסית יציבה ובעלת מוסדות שנטלו את האחריות לניהול אורח חיים הלכתי, ולכן תפקיד הרב מוקד בתחומים המוזנחים – הדאגה לחלשים. לעומת זאת, בארה"ב היהדות האורתודוכסית הייתה חלשה, כאשר גל ההגירה ל"עולם החדש" נשא בכנפיו גם גל עזיבה של אורח חיים מסורתי. לכן, המשימה המרכזית שהרי"ד נטל על שכמו בבוסטון הייתה משימה של כינון אורח חיים אורתודוכסי המחויב לחיים על פי השולחן ערוך, ולמשימה זו הוא רתם את עיקר כוחותיו בשנות השלושים.

הרי"ד המשיך את מסורת אבותיו בכך שעמד על משמר ההלכה, גם כאשר עמדתו היתה בניגוד לעמדת פרנסי הקהילה. אני נוטה לשער כי לתיאורים ב"איש ההלכה" על חשיבות אומץ ליבו של הרב – "איש ההלכה איננו חת מפני שום איש, ואיננו ירא בשר ודם… אין העשירים נחשבים בעיניו מאומה, והוא אבי יתומים ודיין אלמנות"[33] – יש הד ברור מהעימותים של הרי"ד בבוסטון עם פרנסי הקהילה,[34] והוא שאב עידוד וכוח מהמופת של אבותיו. אולם, היות והרי"ד זיהה צרכים אלמנטאריים מוזנחים בבוסטון השונים מצרכי הקהילות בהן שירתו אבותיו בקודש – כשרות וחינוך – הוא הקדיש את מיטב מרצו למען עיסוק בתחומים אלו.

העולה מדברינו הוא כי העמדה היסודית של הרי"ד הינה כי תעודת הרב הינה להיחלץ למען התחומים המוזנחים של קהילתו, לעמוד בפרץ כנגד הממונים על תחומים אלו ולתבוע קיום מלא של ההלכה. יישום תעודה זו הינה דינאמית ומשתנה מקהילה לקהילה. היא תובעת מכל רב לבחון את צרכי השעה של קהילתו ולפעול למען הטעון תיקון.

ד. הרי"ד כמסמיך רבנים בישיבת רי"א

עם מינויו של הרי"ד לראש ישיבת ר' יצחק אלחנן בשנת 1941 הוא נכנס לשדה הפעולה של הכשרת רבנים והסכמתם לרבנות. במהלך 44 שנות כהונתו כראש ישיבה, הוא לימד את פרחי הרבנות, עיצב את תכנית ההכשרה לרבנות והסמיך למעלה מ-2000 רבנים. הסמכת הרבנים נעשתה ברוב עם, בעצרת חגיגית מרכזית בישיבת ר' יצחק אלחנן, שכונתה בשם "חג הסמיכה". במסגרת חגיגות אלו, הרי"ד נשא נאום מרכזי ובו נתן הנחיות לתלמידיו המוסמכים לקראת צאתם לשדה הרבנות. בחוברות "הפרדס" השונות ישנן תיאורים של מספר "חגי סמיכה", בחלקם יש תקצירים של נאומי הרי"ד, ומ"חג הסמיכה" תש"ג פורסמו קטעים נרחבים מנאומו של הרי"ד.[35] העולה מתיאורים אלו הוא, שבשנות הארבעים הרי"ד המשיך למקד את תפקיד הרב בכינון יהדות אורתודוכסית על אדמת ארה"ב. ברם, בעוד שעיקר הדגש בעבודתו בבוסטון היה על יצירת תנאים המאפשרים אורח חיים הלכתי, הרי שהנחיותיו לתלמידיו בשנות הארבעים העבירו את המוקד לאתגר של הבניית זהות אורתודוכסית. אורח חיים אורתודוכסי נחשב כמיושן וכלא עולה בקנה אחד עם רצון המהגרים היהודים להיטמע בחברה האמריקנית. הרי"ד נהיה יותר ויותר מודע לשאלת גיבוש זהות אורתודוכסית, ולשאלה כיצד יוצרים לבני הקהילה היהודית זהות יהודית ומחויבות הלכתית. השאלה התחדדה יותר בגלל חורבן הקהילות היהודיות באירופה, ומכאן שעל הפרק עמדה שאלת המשך היהדות הנאמנה לשולחן ערוך. לכן, נמצא בדברי הרי"ד מתקופה זו, עיסוק רב בתפקיד הרב להמשיך את שושלת התורה שבעל פה ולכוון את מאמציו לאופן הנכון בו יש להסביר את היהדות לבני הקהילה. מכאן שמוקד תשומת הלב של הרי"ד עברה ממתן הכשרים למשחטות לתשומת לב להסברה ולהוראה. מתקופה זו נמצא את הרי"ד מדגיש את חובת הרב ללמד תורה ולהוכיח את קהל עדתו. הנימה של הדברים בתקופה זו היא תוקפנית, וכוללת התקפות חריפות על התנועות הקונסרבטיביות והרפורמיות.

כבר אביו של הרי"ד, הרב משה סולובייצ'יק, הגדיר כך את אתגר הרבנות האמריקאית בנאומו בחג הסמיכה ת"ש:

"בשעה זו שעת הרת עולם, הוטל על היהדות האמריקאית התפקיד לעמוד בפרץ ולהרחיב ולהגדיל את הרבצת התורה במדינה זו, להציל את שארית הפליטה ולהמשיך את שושלת המסורה הארוכה אשר אבותינו מסרו את נפשם עליה. תעודה גדולה רבת האחריות והערך הוטלה עלינו, אשר מהגשמה אולי תלוי עתידה של היהדות כולה, ואני עומד ותוהה האם היהודים האמריקאים אשר נועדו לשליחות זו יעמדו בנסיון, האם נמצאים הם כבר במדרגה שיוכלו למלאות את הרק והחלל שנתהוה במחננו ע"י חורבן מורכזי היהדות בפולניה. האם בכלל הגיעו לקני מידה שיוכלו להבחין ולהבדיל בין קודש לחול בין תכלת לקלא אילן. נדבר ברורות, חוגגים אנו עכשיו את חג הסמיכה של שמונה עשר תלמידים מישיבת ר' יצחק אלחנן שעומדים הכן להשיג משרות בקהלות שונות בכל המדינה, אבל ישנם מוסדות אחרים שנותנים גם כן התואר רבי, והגומרים שלהם מכהנים בקהלות גדולות ומפוארות בכל המדינה, האם יודעת היהדות האמריקאית להבדיל בין שני אלה, הראשונים שמעו שיעורים ותורה ממעין הבנת התורה, והאחרונים שאבו ממקור של עם הארצות ועוד גרוע.[36]

הר"מ סיים את נאומו בקריאה הבאה לתלמידיו:

"הלואי שהנהגתכם והשפעתכם תהיה בצניעות וטהרה, מבלי לשנות קוצו של יוד מדת תורתנו הקדושה, ולהשפיע בהטפתכם לחיזוק היהדות והאמונה, ותגיעו למדרגה להבין שישנם עתים שצריכים אתם להעלים עים מתוארכם ושם רבי, ותמצאו כבודכם בשם מוכיח ומחנך ליראת ד' ותורתו".

הר"מ מגדיר כאן את תעודת הרב בשנות הארבעים בארה"ב– "מוכיח ומחנך ליראת ד' ותורתו". והנה, בעוד שהר"מ סולובייצי'ק היה בעל טון פסימי וספקני, הרי שבנו הרי"ד, שנתמנה לממלא מקומו בראשות ישיבת ר' יצחק אלחנן לאחר פטירת הר"מ בשבט תש"א, נטל משימה זו על שכמו ונרתם לה בכל מרצו, מתוך אמונה עזה שהיעד ניתן להגשמה. הוא העמיד בראש מעייניו את אתגר הקמת עולה של תורה על אדמת ארה"ב, ואת תפקיד הרב ייעד לכינון הסברה נכונה של עקרונות היהדות. ניתן להתרשם מהלך הרוח של הרי"ד מתקופה, מדרשה שנשא בשנת 1943, בשבת פרשת בהעלותך בפני קהילת אנשי בריסק בניו יורק, ופורסמה ב"הפרדס".[37] בדרשה זו הוא מדגיש את החורבן באירופה ואת אמונתו האופטימית שניתן להמשיך את החיים היהודיים באמריקה:

"… ועוד תצלח הרוח על כנסת ישראל, רוכבת שמים וכובשת ארץ, ותתנבא. ומעבר לאוקיינוס, דרך מבוא השמש, על יבשת חדשה, בארץ רבת החופש והדרור, יעשה ישראל חיל, יפרה וירבה ויעצם מאד מאד; בין חומות גבוהות ונשואות, בצלם של מגדלים, מרקיעי שחקים, יפלפלו בהלכות יוחסין, בדיני קדשים, טומאה וטהרה; שמה על גדות נהר הודסון יאמרו שמועות בשם ר"ג וחביריו, רבי יהושע וחביריו, וכו'; אל תתיאשו, נשיאי ישראל, מלכותכם, מלכות עולמים, תנצח את ממשלת זדון ואת מלכות הרשעה".[38]

ובהמשך אותה דרשה:

"למרות ההוה הנורא, למרות האנדרלמוסיה שבאה לעולמנו, למרות חורבן ירושלים וחורבן ביתר, למרות גזירות שמד ועינויי מות, למרות גזירות שמד ועינויי מות, למרות ימי להבות ונחלי דמים, אני מכריז: מקודש, מקודש!

גם אני, שזה עכשיו ראיתי את הישנה בכל דמות תבניתה ושכלולה, רואה אני את החדשה בוקעת ועולה;… רואה אני את קוי הלבנה השאננים מבריקים נגוהות בגאות הים האטלנטי, מרצדים על גלי נהרות המערב. מראה ש-די אחזה. נופל ברוח וגלוי עינים – שרטוט עולה מעבר לים אוקינוס, ועליו יבנה כרך גדול של תורה. מקודש, מקודש"![39]

באותה דרשה גם נמצא הטון הלוחמני כלפי היהדות הליברלית והסקולרית:

"ומה עשה ישראל המודרני? ומה עשתה היהדות הליברלית, לרבות היהדות הלאומית הסקולרית?

הללו החליפו קדושה בחכמה, ממלכת כהנים – בעם חכם, וגוי קדוש – בגוי נבון. ולא את זה בלבד עשו אלא הפכו חכמה לפקחיות, תבונה, זכה וטהורה – לשמושיות, ודעת אלקים – לפרגמטיות ומקצועיות.

היהדות הנאמנה אמרה: "ראשית חכמה יראת ד'"… באה היהדות המודרנית ובעטה בתורתם של ראשונים, מרדה במרותה של הקדושה והכריזה, כי ראשית חכמה נעוצה בתועלתיותה וראשית דעת במעשיות…".[40]

את מלאכת בנין היהדות הנאמנה על אדמת ארה"ב, ברוח הדברים שהובאו כאן – הרבצת תורה והסברה נכונה של התורה – הרי"ד הגדיר עבור תלמידיו כתעודת הרב.

בנאומו בחג הסמיכה תש"ג, הוא פנה לתלמידיו בקריאה הבאה:

"וכשאתם דורשים על תורה ויהדות אל תשתמשו במונחים מופשטים, בשמות שאינם מובהקים ומסומנים, במימרות נבובות ונטולות תכן, אלא בעובדות, מעשים, ודברים ממשיים. הגדירו את מושגיכם, הגבילו את תחומי היהדות , אל תהיינה אותיות ספר התורה פורחות באויר. לפעמים, כשאני שומע רב דורש מעל הבימה ומטיף באזני הציבור על דבר אידיאלי היהדות הנשגבים, על דבר שאיפת התורה והשקפותיה, והדרשן מתפעל ומתלהב על ידי דבריו ומימרותיו ומתחיל לחרוז מלים על גבי מלים, פרזות על גבי פרזות, מסדר שבחה של היהדות ומפזר מלא חפנים שיר ושבח לתורה ולתעודה, אני רוצה לשאול  את אותו הנואם: יהדות זו שאתה מתנבא בשמה, מה טיבה? מה המה אידיאלי היהדות, שאתה משבחם ומפארם? מה המה עיקרי הדת, שאתה מרוממם על נס? מה היא השקפת עולמה של תורתנו?

…

ומדוע , מורי ורבותי! תכבשו נבואתכם ולא תאמרו לעם בפירוש, כי יהדות פירושה שבת, טהרת וקדושת חיי המשפחה, מאכלות אסורות, איסורי ממון, אמונה פשוטה ותמימה בכל קדשי ישראל, בי"ג עיקרים הכתובים בסדור "קרבן מנחה"? מדוע תעלימו מהמון העם, כי סימני וסעיפי השו"ע המה סמני היהדות? כל אלו החקירות והמחשבות, התורות הפילוסופיות והמטפיזיות לא תעלינה את היהדות לרמה נשגבה, לראש הפסגה. השו"ע הישן נושן, שעליו כבר בלו ונבלו מרוב זוקן הוא ספרה של היהדות; הש"ך והט"ז – מחשבת היהדות; ל"ט מלאכות, איסורי נדה – עיקרי הדת; תפילין, ציצית, קריאת שמע וכו' – תוכן היהדות; וכיוצא בהם.   אל תדברו על יהדות פילוסופית מופשטת, יהדות מטפיזית, שאינה נוגעת ללבו של אדם ושאינה חודרת לתוך נשמתו".[41]

בהמשך דבריו, הרי"ד המשיך להתפלמס קשות עם המגמה ליצור בארה"ב יהדות מופשטת שאינה מושתתת על מחויבות הלכתית, ואת  מה שהוא רואה כזיוף של התורה על ידי "חכמי" היהדות הליברלית, מחוללי תנועת ההתבוללות ותיקוני הדת.[42] העמדה שתנועות אלו הציגו היא על פניו פופולארית יותר וערבה יותר לאוזן היהודי האמריקאי. שכן, היא מציעה לו משאת נפש – היכולת להיות יהודי אמריקאי. עלינו גם לזכור כי ההיטמעות ב"כור ההיתוך" האמריקאי שהיא חברת מהגרים, היתה משאת נפש של מהגרים רבים. אלא, שהרי"ד סבר שאין משאת נפש זו ניתנת להגשמה. שכן, לא ניתן לשמור על זהות יהודית שלימה אם מבקשים לאמץ את מכלול ערכי התרבות האמריקאית. ומשום כך, הרי"ד גיבש דרך פעולה אחרת: פנייה לקהל שומעיו  בתביעה גדולה – אל תשלו את עצמכם שניתן להיות אמריקאי בן דת משה, אלא העמידו בראש זהותכם את מחויבותכם לתורה ולמסורת, ובצד ההשתלבות בחברה האמריקאית ונטילת חלק פעיל במסגרתה, זכרו שאתם יהודים בעלי משא מטפיזי עתיק, מבדיל ומחייב. הרי"ד הטיף למען עמדה זו בדרשותיו הציבוריות במשך שנים רבות, תוך שהוא בונה בניין הגותי דיאלקטי שיאפשר הבניית זהות יהודית אוטונומית הנוטלת חלק מסוים בחברה האמריקאית תוך שמירת האוטונומיה של הזהות היהודית. המודל המרכזי שהוא הציע היה על בסיס דברי אברהם אבינו לבני חת – "גר ותושב אנכי עמכם". בלשונו של הרי"ד, המציע "שחזור" של השיחה בין אברהם ובין בני חת:

"אם תשאלוני מי אני ומה יחסי אליכם, אשיב ואומר: "גר תושב אנכי עמכם". אני נוטל חלק בחברה הנאורה, אשר התחנכה על ברכי החשיבה המדעית ושיש לה עניין בקידמה. אני עובד יחד עמכם במעבדות, לומד באותו מוסד אקדמי. אני משתתף בתעשייה ובמסחר, נוטל חלק בעזרה המושטת לעניים, משלם מסים ומוכן להגן על הארץ. ועם זאת אני גם זר, שונה במה שנוגע ליחסי הברית שביני ובין האלוקים. אני עובד אותו בדרך שונה".[43]

דברים אלו כלולים בהרצאה שהרי"ד נשא בבוסטון בשנת תשל"ח[44], ואני סבור כי הם מסכמים נאמנה אבן יסוד מרכזית בהגותו ובהנהגתו הציבורית הפעילה. הרי"ד השתמש במבנה דיאלקטי זה במפגשים שונים בין מה שהוא ראה כיהדות הנאמנה ובין מעגלי מפגש שונים, ובכולם הוא חתר לשמירה על האוטונומיה של היהדות הנאמנה, וחרד לשמירה על טהרתה. בעמדה מעין זו הוא נקט ביחס למפגש בין יהודים לנוצרים, בהתנגדותו לדיאלוג בין דתי בצד צידודו בשיתוף פעולה על בסיס הומניטרי.[45]

החתירה לאוטונומיה של ההלכה משתלבת היטב בדרך הלימוד האנליטית והממשֹיגה של בריסק, שכן היא חותרת להמשֹגה של ההלכה מתוך עצמה ולא מייבאת יידע מבחוץ. הרי"ד עצמו העלה נקודה זו על נס בהספד שנשא על דודו הרי"ז סולובייצ'יק, בה הדגיש את יתרונה של השיטה בכך שהיא שומרת על האוטונומיה של ההלכה.[46] את מושגי היסוד שלמדני בריסק המשׂיגו, הרי"ד ראה כהלכה הטהורה, האוטנטית והנצחית. יש בקביעה זו פרדוקס מסוים, שכן היא טוענת שמה שנתחדש על ידי למדני בריסק היא ההלכה הנצחית המסורה בכל הדורות. היסוד לקביעה היא ההנחה כי המושגים הלמדניים היו טמונים בתוך המקורות, אף שהיו סמויים מן העין ולא נתנסחו במפורש על ידי דורות קודמים. בכך, בא לידי ביטוי האיזון בין הדגשת החידוש בתלמוד תורה,[47] בצד הדגשת המסורת וההמשכיות שבמסירת תושבע"פ. היות והרי"ד ראה במושגים הלמדניים את ההלכה הטהורה והנצחית, הרי שדרך לימודו הבריסקאית שימשה את הרי"ד בפסיקת הלכה. כאשר הוא נשאל לחוות את דעתו בשאלות הלכתיות, הוא עמד על משמר טהרת ההלכה והקפיד שהיא לא תיסחף בסחף של עמדות מודרניות ואמריקאיות. אמת המידה ששימשה אותו בקביעה איזו עמדה לנקוט היתה מידת ההתאמה למושגי היסוד הלמדניים. רק עמדה המתאימה למושגי הלמדנות יכולה לבוא בקהל, שכן מושגים אלו הם ההלכה האוטנטית. דוגמא נאה לדבר ניתן למצוא בפסק שנתן באשר לאמירת הלל בליל יום העצמאות, שאלה שהופנתה אליו על ידי נשיא הסתדרות הרבנים (RCA) לקראת יום העצמאות תשי"ד. הרי"ד מסביר שם שהיות והלל משתייכת לקטגוריה של מצוות יום (והלל בליל הסדר הינו יוצא מן הכלל), הרי שלכן אין להעלות על הדעת אמירת הלל בליל יום העצמאות.[48]

לחתירה של הרי"ד לאוטונומיה ואוטנטיות של ההלכה, יש זיקה הדוקה להבנת המפגש שלו עם התרבות המערבית. אני נוטה לאמץ את עמדתו של דודי הרב פרופ' יצחק טברסקי, שקבע כי יש להבחין בין עמדת גדולי האורתודוקסיה הגרמנית במאה תשעה עשרה ותחילת המאה העשרים, אשר ניסו ליצור זהות של "גרמני בן דת משה", ועל כן ניסו להתאים בין התורה ובין התרבות המערבית, ובין המפגש של הרי"ד אם התרבות המערבית. ואלו דבריו:

"אין שום ניסיון (הכוונה בכתבי הרי"ד – מ"ל) להדגים שהיהדות המסורתית תואמת את הפילוסופיה. נקודה זו היא תולדה של העובדה שלרב לא היתה שום בעיה יסודית עם תכני המסורה; לכן הוא לא חש צורך להוכיח שאין סתירה בין תורה ופילוסופיה ומדע. קנט וקירקגור, הגל והוסרלל אינם מהוים עבורו מקור לנורמות מחייבות או עקרונות שהיהדות צריכה להתאים להם. השילוב הוא אחר – ענקי הפילוסופיה מהוים מאגר של רעיונות מושגים וקטגוריות אשר ניתן להשתמש בהם באופן ביקורתי ובונה בניתוח ובהבהרת אספקטים של המסורה – בכדי לתאר ולהסביר באופן בהיר יותר רעיונות מסורתיים או להעשיר את הערכתנו למשמעות הדתית הייחודית של ההלכה. מושגים מתולדות המחשבה היהודית – סינתיזה, סימביוזה, הרמוניה והתאמה – חסרים באוצר המלים שלו. השליטה ללא מיצרין בידע ההומניסיטי, פילוסופי ומדעי משמשים למטרות שלו לשם חידוד וניסוח פרשנות מורכבת לרעיונות תורניים…[49]

פרספקטיבה זו מאירה את ייחודו של הרב בהשוואה להוגים אחרים – ראשונים ומודרניים כאחד. שלא כר' עזריאל הילדסהימר שהקדיש חלק נרחב מכתביו להראות שאין סתירה בין הגישה הפילולוגית היסטורית ובין המסורה; שלא כרש"ר הירש, הרב ריינס או הרב קוק אשר בדרגות שונות של הצלחה או שיטתיות ניסחו קטגוריות פילוסופיות, מטא-היסטוריות שהבהירו את חשיבות הפילוסופיה האירופית העכשווית, הרב לא טען טיעונים מורכבים בזכות הפילוסופיה ולכן לא עסק באפולוגטיקה. אין עימות עם הפילוסופיה. הוא שלט בפילוסופיה – זה היה חלק מהותי מעולמו האינטלקטואלי… הוא בחר מתוכה הגדרות ורעיונות ויישמם בביאור המסורה". [50]

דברים אלו חוברים למושג יסוד בהגותו של הרי"ד והיא הקריאה לאדם הדתי לחיות חיים של הקרבה. עמידת האדם לפני האלוקים פירושה ויתור והקרבת קרבן.[51] קיום יהודי אוטונומי בתוך העולם המערבי פירושו ויתור על השתלבות מליאה בחברה והגשמת כל מאווי הלב של האדם המודרני מתוך כפיפות לנותן התורה.

תעודת הרב שהרי"ד ייעד לתלמידיו בשנות הארבעים היתה כינון של אותה יהדות נאמנה ואוטונומית על אדמת ארה"ב. תפקיד הרב הוא להטיף, להוכיח ולחנך את הקהילה היהודית לנכונות להקריב את קרבן הזהות היהודית ולהשתית את החיים הדתיים על אדני השולחן ערוך.

נקיטת עמדה זו לא היתה פופולרית באותם שנים, ועל כן נשוב ונגלה את מרכזיות מוטיב אומץ הלב שחוזר ונשנה בכתבי הרי"ד השונים. באותה דרשה בחג הסמיכה תש"ג, הרי"ד ביקש להפיח בתלמידיו אומץ לב, לנקוט עמדות עצמאיות ומקוריות, אף כאשר אינן פופלריות. הוא האשים את האוירה הקיימת ברבנות בפחדנות:

"אנו חוששים, שמא בדרשות על דבר יהדות ממשית, בעלת צורה ובעלת גוף, נגרם למחלוקת בישראל, התנגשות והתאבקות; והרי השלום הוא כלי המחזיק ברכה, ולמה לנו להפר ברית שלום, שהיהדות החרדית[52] כרתה עם היהדות הריפורמית,ברית של שתיקה ופשרנות, ברית של דומית מות, ואדישות אי נורמלית. בשמו של השלום אנו מקריבים את עיקרי היהדות הנאמנה… הרבה מנהיגי ישראל רואים את גישום תעודתם בפופולריות יתירה, בפרסום, בפומביות, בהסכם ההמון, במחמאות ומחיאות כפים. "רב גדול" פירושו: רב מצליח, הנהנה מחבת העם והערצתו. ולשם חבה זו, ולשם פופולריות זו, הרי הוא לפעמים מוכן ומזומן לותר על הרבה עיקרים ויסודות מוסריים ודתיים…"[53]

הרי"ד פנה לתלמידיו בקריאה:

"אל תכבשו נבואתכם, אל תעלימו דבר מן העם; דרשו בגלוי לב בראש גלי על תרי"ג מצוות, על איבעיות אביי ורבא, על השו"ע ונושאי כליו…

הרבנות זקוקה לאנשים שנצוץ של נביא אמת נזרק בקרבם, תקיפי הדעת והשכל, אנשי מלחמה, שאינם שואפים למחמאות, שאין בהן ממש, ושאינם רודפים אחרי דברי חנופה, שמוציאים את האדם מן העולם. היהדות הנאמנה מבקשת לה מנהיגים דתיים, שיוכיחו את העם, שינהיגו, לא שיונהגו, שיקהילו קהילות ברבים ויאמרו להם דבר ד' – זו הלכה, שיאחזו ספר תורה בחיקיהם, בשוקים וברחובות ויפיצו את אורה וזיוה. הרבנות אינה מקום מקלט עבור מוגים ורכי לב.

מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו!"[54]

 

ממקורות העומדים לרשותנו משנות החמישים, נראה כי הרי"ד המשיך באותם שנים בנקיטת הקו היסודי שתואר כאן, הרואה בתעודת הרב תפקיד של העמדת יהדות אורתודוכסית באמצעות הוראה ודרשה. אלא שהרושם מאותם מקורות הוא שישנם שינויי דגשים והבדלים מסוימים. נפתח בסקירת שני מקורות מאותה תקופה, ולאחר מכן ננתח את היחס בינם ובין מה שתואר עד כה.

 

בשנת 1955, נשיא ישיבה אוניברסיטה ד"ר שמואל בלקין, פנה לרי"ד וביקש ממנו לבחון את מסלול הכשרת הרבנים בישיבה. הרי"ד הגיש לו מסמך מפורט בו הוא הציע תכנית לימודים להכשרת רבנים המותאמת לצרכי הציבור האמריקאי.[55] במסגרת המסמך הרי"ד ניתח את מוסד הישיבה הליטאית ואת מידת התאמתה ליהדות ארה"ב. לדעתו, לא נכון להעתיק את המוסד במתכונתו ההיסטורית לארה"ב, אלא יש לעצב מחדש מוסד ישיבתי שיכשיר רבנים, ואשר יקח בחשבון את צרכי האוכלוסייה הבאה בשעריו ואת צרכי האוכלוסייה אותם אמורים בוגרי המוסד לשרת. הרי"ד עומד על הצורך של תכנית ההכשרה להכשיר את פרחי הרבנות לרכישת כלי ניתוח והבנה יחד עם התמצאות בסיסית במרחבי ספרות ההלכה, בצד הצורך להכשיר אותו לתפקיד של פוסק תוך הקניית כלי פסיקה יחד עם ידע בסיסי בתחומים מעשיים. בצד ההכשרה ההלכתית, הרי"ד עומד על הצורך להעניק לפרח הרבנות הכשרה פילוסופית בסיסית אשר תכשיר אותו להביע הגות דתית בדרשותיו לפני קהל.

הדגשים במסמך זה הם על הרב כמלמד, פוסק ודורש. דגשים אלו מצויים גם במקור מרכזי משנת 1956 – דרשה שנשא הרי"ד בכ"ו באייר תשט"ז בפני חברי הסתדרות הרבנים בארה"ב (RCA), שהתמקדה בהגדרת תעודת הרב.[56] בדרשה זו הרי"ד העמיד את מוסד הרבנות כהמשך של מוסד הכהונה, אשר תפקידיה לא מצטמצמים למסגרת הפולחן במקדש, אלא כוללים אחריות כוללת ומקיפה על חיי הרוח של העם. תפקידי הכהונה הרחבים מצוינים ביחזקאל מ"ד, כג-כד: "וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם: וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפָּט[57] בְּמִשְׁפָּטַי יִשְׁפְּטוּהוּ[58] וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ". על סמך פסוקים אלו, הרי"ד צירף לזה את דברי הנביא מלאכי ב', ז: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ד' צְבָאוֹת הוּא":

על סמך שני פסוקים אלו, הרי"ד ייעד לרבנות חמישה תפקידים:

1. "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" – תפקיד הרב הוא ללמד, וזאת משום שדתיות הלכתית עמוקה אפשרית רק במידה והאדם בונה את קיום המצוות על הבנת המצוות. על הרב לסגל לעצמו יכולת הסברה של ההלכה להמוני העם.
2. "ואת עמי יורו בין קדש לחול" – תפקיד הרב הוא לסגל לעצמו דרכי פסיקה, הנרכשים בנפרד מרכישת כלי ניתוח למדניים. יש באמריקה שאלות הלכתיות מורכבות המיוחדות למציאות האמריקאית. על הפסיקה במקרים תקדימיים וציבוריים להיעשות בפני ועדת פוסקים שתייצג את כלל ישראל, ולא שכל רב יפסוק לעצמו.
3. "ועל ריב המה יעמדו למשפט, ובמשפטי ישפטו" – חובת הרב לעמוד באומץ ובגבורה על משמר האמת והצדק, על זכויות החלשים ללא משוא פנים לשועי הקהל.
4. "ואת תורתי ואת חוקתי בעל מועדי ישמרו" – תפקיד של השפעה שראוי שתיעשה מתוך חזון ותכנון מוקדם בתחום החינוך. יש לעודד תקצוב לבתי כנסת אורתודוכסים ולבתי ספר יהודיים. במסגרת נקיטת היוזמה יש לכלול הקמת קרן לעידו כתיבת ספרות דתית ברמה גבוהה, על מנת לזכות באהדת האינטליגנציה היהודית אמריקאית. אהדה זו תירכש על ידי חשיבה מעמיקה, ועל ידי כך שהכל יוכחו שי הרבנות בארה"ב נושאת את המסורת הגדולה תוך כדי כך שהיא מצוידת בכל החשיבה המודרנית.
5. "ואת שבתותי יקדשו" – על הרב להוות דוגמא אישית של קדושה ושל מוסריות.

תעודת הרב לאור הרצאה זו הינה ללמד, לפסוק, להשפיע מתוך אומץ לב ויושרה.

 

לכשנבוא להשוות בין עמדת הרי"ד בשנות הארבעים ובין עמדתו בשנות החמישים, הרי שניתן להבחין ברציפות בסיסית – תעודת הרב מתמקדת בהשפעה על הקהל באמצעות הוראה ודרשה, תוך הדגשה חוזרת על חשיבות הסברה עמוקה של היהדות ההלכתית, יחד עם הדגש החוזר על הצורך ביושרה ואומץ לב. ועם זאת, ישנם מספר הבדלים הראויים לציון:

1. במקורות משנות הארבעים הטון הלוחמני נגד התנועה הקונסרבטיבית והרפורמית בולט, בעוד שטונים אלו נעדרים מהמקורות משנות החמישים. נראה כי עוצמת המאבק בשנות הארבעים היה חריף, וככל הנראה התמתן בשנות החמישים, יחד עם ההתבססות של היהדות האורתודוכסית, וממילא הגברת הביטחון העצמי.[59] אין זאת אומרת, שהוא שינה את עמדתו באשר לאופי של תנועות אלו כתנועות שאינן מייצגות יהדות אוטנטית. בשנות החמישים, לכשנשאל הרי"ד לדעתו בדבר שיתוך פעולה עם התנועות הקונסרבטיביות והרפורמיות, על אף שהשיב שבעניינים הנוגעים לכלל היהדות ניתן לשתף פעולה עמם כלפי חוץ, טרח להדגיש ולציין שאין על מה לדבר עמם בעניינים רוחניים, אמוניים ותורניים, תוך הדגשה שאף התנועה הקונסרבטיבית אינה מכירה בסמכות ההלכה.[60] ועם זאת, הטון התקיף והלוחמני נעלם, ושיתוף פעולה חלקי התקיים.
2. בדרשה מחג הסמיכה הרי"ד הדגיש את חשיבות העמדת תכני הדרשה על ההלכה תוך הפגנת התנגדות לנטייה של רבנים לשרטט מבנים מופשטים בדרשותיהם. לעומת זאת, בשני המקורות משנות החמישים, הרי"ד מעמיד על חשיבות הסברת היהדות ההלכתית באמצעות כלים פילוסופיים, ולכן דרש הכשרה פילוסופית לפרחי רבנות.
3. במקורות משנות הארבעים לא מצוין כלל תפקיד הפסיקה המוטלת על שכמו של הרב, בעוד שתפקיד זה מודגש במסמכי שנות החמישים, המדגישים את ייחוד השאלות ההלכתיות המתעוררות בארה"ב ואת אתגר הפסיקה.
4. הן הר"מ סולובייצ'יק והן הרי"ד הדגישו בשנות הארבעים את תפקיד הרב כמוכיח. תפקיד זה לא מוזכר כלל בדברי הרי"ד בשנות הארבעים. את טון התוכחה מחליף טון ההסברה.

דומה ששלושת ההבדלים האחרונים מושרשים בהבדל הראשון. נראה כי בשני העשורים המתוארים הרי"ד חש כי הוא עומד בפני משימות שונות. בשנות הארבעים המשימה הייתה יצירת קהילה אורתודוכסית, ואילו בשנות החמישים, עם התבססות הקהילות האורתודוכסיות, הרי שעבודת הרב היתה כלפי קהילה שחבריה כבר זיהו את עצמם כמשתייכים לקהילה אורתודוכסית. במצב בו אין קהילה אורתודוכסית מגובשת דיה, הרי"ד הדגיש שעל הרב לדרוש מקהילתו שמירת הלכה, תוך נקיטת עמדה של מוכיח בשער, ללא ספקולציות פילוסופיות. לעומת זאת, מול קהילה אורתודוכסית מגובשת, עדיין יש צורך להעמיק את הבנת היהדות על מנת להגביר את ההזדהות, וכאן יש מקום להדגיש לא רק את חשיבות הציות להלכה אלא להעמיק בהבנתה ובהבנת הפילוסופיה של ההלכה. מימד התוכחה נעלם והוא מוחלף בהסברה ובדרכי נועם. במצב זה גם עולה אתגר הפסיקה במציאות האמריקאית, שכן, הרב כבר לא מתמקד בקריאה לקהילה לשמירת הלכה בסיסית, אלא מעמיק יחד עם קהילתו לרמות עמוקות יותר של אתגר קיום ההלכה במציאות המודרנית.

ה. סירוב הרי"ד להתמנות לרב הראשי

לאחר פטירת הרב הראשי הרב הרצוג בתמוז תשי"ט, כמה רבנים ואישי ציבור דחקו ברי"ד להציג את מועמדתו לכהונת הרב הראשי.[61] סופו של דבר, שהרי"ד סירב להצעה. במסגרת דברי ההסבר שלו לסירובו, הוא כלל התייחסות מהותית לתפיסתו את תעודת הרב, ואת הפער שיש בינה ובין מבנה ואופי התפקיד של הרב הראשי.

נפתח בעיון בקטעים במכתב שהרי"ד שלח לשר משה חיים שפירא שהיה מראשי המקדמים את מועמדותו של הרי"ד:

אחרי שיקול הדעת מתוך כובד ראש ואחרי אשר טיפלתי בחשבון עולמי ונפשי ללא כל נשיאת פנים לעצמי, למשפחתי ולידידי, באתי לידי החלטה, כי אינני האיש אשר הורם מעם, על ידי ההשגחה, ללבוש את עטרת הרבנות הראשית. חסרים לי כשרונות יסודיים אשר להם זקוק ראש הרבנים בארץ הקודש שבלעדם לא ירווה נחת ועונג ממשרתו וגם לא יניח את דעת הקהל שלשירותו הוא עומד. ..

כדי להסביר לידידי את אשר בלבבי הנני רוצה להוסיף, ברשותו, טורים אחדים.

מטבעי הנני מורה ומלמד. אין לי בעולמי אלא ד' אמות של הלכה. אין אני בקי בהנהלת משרדים ומילוי תפקידים אדמיניסטרטיביים. בורח אני מן הטקסים, הייצוגים הרשמיים, הפומביות והעיתונות, ועיקר העיקרים מן הפוליטיקה. אמנם מדי פעם בפעם אני נסחף גם כאן לתוך מערבולת הויכוח הציבורי, אבל אין סטייה זו מאורח חיי הישר אלא תופעת שעה, ואני חוזר חיש מהר לפינתי הצנועה ומנער את בגדי מאבק רשות הרבים.

קווה קוויתי לכתחילה, כשההצעה עלתה על הפרק, כי אוכל להכניס רווח בין הדבקים ולהבדיל בין האידיאלים הרוחניים-תורתיים ובין הצרכים הטכניים-פוליטיים הצמודים בכהונה זו. דימיתי, כי לא אצטרך להזדקק לכל אלה הדברים, שאין נפשי חומדתם ואינה נענית להם, אלא ארעי, וכי מיטב זמני ומרצי וכוחותיי יוקדש לעבודת הפצת תורה ודעת א-להים. מתוך תקוה כזו שהיא משאת נפשי החלטתי לשאת במשא העם הרוחני. מוכן ומזומן הייתי לענות לקול הקורא: הנני.

התפתחות המצב והתסבוכת הפוליטית בעונה האחרונה סביב למערכת הבחירות לרבנות הראשית העמידוני בקרן אורה ביחס לכל הבעיה שבה התלבטתי זה זמן ארוך. לפתע פתאום נוכחתי לדעת, כי כל תקוותיי ותכניותיי אינן אלא חלום פלאים שאינו עומד לגישום, וכי אי אפשר להתרומם – בשעה שהמאבק על טהרו, עצמאותו וגדלותו של המוסד הזה בעינו עומד, בכל תקפו וחריפותו – מעל, לממש אל הנעלה והנשגב ולהתמסר לעבודה רוחנית. בתנאים הנוכחים יש לבכר את הצרכים על החזון, והפונקציות שאינן לרוחי תופסות מקום בראש ודורשות טיפול מעולה. הזלזול בהן עכשיו עלול להחריב את הבירה כולה. בנסיבות כאלו אין אני רואה את עצמי ראוי והגון להימנות לכהונה הגדולה הזאת, לא מבחינת כושר גופני ולא מבחינת הכנה נפשית".[62]

הרי"ד מדגיש את דפוס הרבנות שלו – מורה ומלמד המקדיש את מרצו לעבודת הפצת תורה ודעת א-להים, המתמסר לעבודה רוחנית. הוא לא רואה כך את משרת הרב הראשי הקשורה בעיניו בטקסיות, פומביות וניהול אדמיניסטרטיבי. מטון הדברים ניתן להתרשם כי אין לרי"ד התנגדות לעצם קיום דפוס רבנות שכזו, אלא שהוא לא ראה את עצמו כמתאים ליטול משרה מעין זו. אולם, מהתבטאויות אחרות שלו באותה תקופה, נראה כי הוא התנגד לדפוס הרבנות הראשית, כפי שהוא הבין אותה.

בריאיון לעתונאי מר מנשה אונגר, שנתפרסם עיתון היומי בשפת יידיש, Tog Morgen Journal, הרי"ד התבטא:

הייתי רוצה להתעכב על  משמעות המילה 'רב' בהלכה, שם אנו מוצאים שהמילה היא דו משמעית – א:  המילה  'רב' מופיעה פעמים רבות כ'אדון' שאדם אחר סר למרותו (עבד) , כך שבצורה כזו מבטא השם 'רב' עמדת כוח  של איש על זולתו.  ב':  הכינוי 'רב' מציין פעמים רבות  – רבי, מורה. במקרה זה אין הכינו רב מבטא עמדת כוח, אלא התקשרות רוחנית  וקירוב לבבות בין הרב לתלמידו.  מושג דו-משמעי דומה הוא גם לגבי המילה 'רבנות'.  למען האמת, 'רב' מעולם לא היה אדון. הוא תמיד זכר את דבריו של רבן גמליאל : 'כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם – עבדות אני נותן לכם'  ( הוריות דף י' עמוד א') .  אך עם זאת אפשר לראות את הרב כמנהיג המתבדל מקהלו ועומד מעליהם. ברמה זו נראית ההתייחסות של רב– בעל הבית. התייחסות המציינת תהום מסוים המסמן את חוסר אפשרות של קירוב הדדי. אפשר גם לתאר רבנות במושגים של רבי, מחנך, שאינו רואה את עצמו מעל העדה אלא בתוכה. ואז מסתמן יחס לא של רב-בעל הבית אלא של רב ותלמידו שהם בעצם משפחה – הרגשה של תלות הדדיות  ( "ותלמידי יותר מכולם"). במצב כזה נעלמת המרחק הנוקשה השורר בדרך כלל בין הרב ובעל הבית. התפקיד נעשה טפל והאישיות עיקר.

אבותי ייצגו  מדורי דורות את הדרך השניה.  הרבנות לא היתה אצלם עניין של כהונה אלא עניין של עבודת הקודש של לימוד תורה עם יהודים.  הם כולם התחילו את הקריירה שלהם במתן שיעורי תורה בתור ראשי ישיבה, וגם מאוחר יותר, כאשר נעשו רבנים בערים גדולות, המשיכו במתן שיעוריהם כמנהגם. התייחסותם אל אנשי הקהילה לא הייתה פורמלית כלל וכלל, אלא התייחסות אישית ואינטימית כפי שרב מעניק לתלמידיו.  ומכיוון שכך,  שלאבותי חסרו את איפיונים  של רבנים הטיפוסיים. מלבושיהם לא היו רבניים. הם מעולם לא נתנו לקהל להמתין להם בתפילת השמונה עשרה. הם מנעו מהקהל את הטירחה לקום לכבודם ולא הוסיפו לחתימות שמותיהם את התארים כגון 'אב"ר', 'הרב', 'חונה פה ק"ק. כל צורת הנהגתם הייתה עממית ונטולת טכסים רישמיים. כל הליכותיהם, שיחותיהם, מסחרם היו כשל אנשים רגילים מן  היישוב.  …

לדאבוני, לא ירשתי הרבה ממעלותיהם של אבותי הגדולים, אך כמה דברים בכל זאת ירשתי מהם: חוסר החיבה לטקסים ואהבת ההוראה. איני רואה את הרבנות כמוסד ואת העומד בראשה כסמל  המוסד…  הרבנות גם מזדהה אצלי עם היותי רב- מלמד, עם לימוד תורה לעצמי ועם אחרים. עם הגות, כתיבת דברי תורה ומחשבה. בקיצור – רבנות ורוחניות אצלי –  חד הם. אני מתעב טקסיות ונימוסים מלאכותיים,  התבדלות הקשורה למשרה גבוהה זרה לי ובמיוחד הטקסים הפורמליים היצוגיים.. ההרגשה הטובה ביותר היא בהיותי מוקף בתלמידי הצעירים כשאנו נתונים כולנו בלהבין ולתרץ רמב"ם  או ברשב"א קשה להבנה. … כשאני מגולגל להיות רב בקרב בעלי בתים המלבישים אותי בגלימת הרב ומחכים לי  ל'שמונה-עשרה' אני מרגיש לא נוח. למען האמת, גם בקרב 'בעלי-הבתים' אני בחזקת רבי… אך במה מתבטאת הרבנות שלי?  בלימוד שיעור ובאמירת דרשה, שגם היא, בעצם, שיעור. את הדרשות האלה אני מעביר תוך ישיבה והן מתנהלת בצורת משא ומתן ביני ובין שומעי. בקיצור, בתור רב פורמאלי עם כל המשתמע מכך, הריני "לא-יוצלח."[63]

ובהמשך הריאיון, בתשובה לשאלה, "ומי, לפי דעתך, באמת הוא הרב הראשי"?, הרי"ד ענה:

על הרב הראשי, לשיטתי, לצאת מרשות היחיד ולהכנס לרשות הרבים וללמוד עם כל אחד שרוצה לדעת, אפילו במעט, על יהדות.  אין אני בקי בכל המצב בארץ ישראל אבל המצב באמיריקה מוכר לי היטב.  אי אפשר לדמות גודל הסקרנות בקרב יהודים, אפילו בין אלו הכי רחוקים, ללמוד משהו על היהדות ועקרי הדת.  אין נושא המושך כל כך הרבה שומעים או קוראים כהרצאה או ספר על יהדות.  יש כמיהה לדעת מה עמדת היהדות בנוגע לבעיות אקטואליות המייגעות את המוח של האדם המודרני, שלמרות הנצחונות המדעיות והטכנלוגיות, הוא חסר בית וסובל מאי נחת פנימי. צמאון לידע הוא תמיד השורש של עמדה רוחנית שלילית וחוסר ערך. אני מתארת לעצמי שהמצב דומה בארץ ישראל. התפקיד המרכזי של הרב הראשי בארץ ישראל הוא לנצל את הנסיבות הרוחניות ועליו כמורה  דרך לעם לגלות את הוד היהדות לעיני כל אלו שעיניהם פקוחות עדיין.  על השאלה העתיקה ' מה דודך מדוד היפה בנשים שככה השבעתנו' ? מה היא הייחודיות של התורה והמסורה שהנכם מוסרים עליהם את הנפש? עליו לענות באומץ לב: ' דודי צח ואדום דגול מרבבה' כלומר: תורתנו יפה ומופלאה ועלינו לאהוב אותה בכל נפשך. . אבל התשובה חייבת להאמר ברמה אינטלקטואלית גבוה, במושגים, ובשפה  המובנת לכולם והמעוררת כבוד".[64]

לדברי הרי"ד כאן, יש טון שונה. אף שגם בריאיון זה הוא מדבר על אי התאמתו לתפקיד של רב רשמי. אך, הנימה המרכזית של הדברים היא התנגדות לדפוס של רבנות רשמית וצרמונלית, והעלאה על נס את תפקיד הרבנות כתפקיד של הוראה והשפעה ולא תפקיד ייצוגי. מדובר, אפוא, בעמדה עקרונית המשקפת היטב את דפוס הרבנות שהרי"ד יצר בארה"ב, ולא רק בסגנון אישי.

דברים ברוח דומה מצויים בהספדו של הרי"ד על דודו הרי"ז סולובייצ'יק, "מה דודך מדוד" שנאמר ברוב עם בכסלו תש"ך, בעצם זמן המגעים לקידום מועמדותו לכהונת הרב הראשי. במסגרת ההספד, הרי"ד הזדקק להתנגדותו של דודו למוסד הרבנות, ומציין את ההתנגדות לשתי תופעות רווחות בישראל ובארה"ב – תופעת הצרמוניזציה והטקסיות, ותופעת המיסוד. הצרמוניזציה יכולה להוביל להסטת מרכז הכובד מקיום המצווה להתרשמות אמוציונלית העלולה להוביל לחיפוש תחליפים למצוות שיעניקו תחליף דרמטי לקיום שגרתי. ואילו המיסוד מוליד לקיפאון ומתנגד עם הדינמיות הנדרשת בעבודת השם.[65] הרי"ד קישר את דפוס הרבנות הראשית לתופעות אלו, ונראה כי החלטתו הסופית לדחות את הצבת מועמדותו למשרת הרב הראשי היא מתוך הזדהות עם ההתנגדות של דודו.[66]

להתנגדות הרי"ד יש פן נוסף, החוזרת לנקודה יסודית שהודגשה לעיל, והיא כמיהתו ליהדות הלכתית אוטונומית. על אף כל אהדתו למדינת ישראל וראיית ייסודה כיד ד', עם זאת, היתה לרי"ד חשדנות מסוימת כלפי המדינה החילונית, והוא נרתע מרבנות הכפופה לרשויות פוליטיות חילוניות.[67] רבנות ראשית שהינה זרוע שלטונית והמתמנה על ידי המדינה אינה אוטונומית. היות ואבן יסוד בהנהגתו הציבורית בארה"ב היתה יצירת אוטונומיה שאינה כפופה לשום מערכת, הרי שנקט בעמדה שונה אף ביחס לרבנות בארץ. הוא פחד מהתערבות המדינה בהחלטות הרבנות. הרי"ד הביע את החשש הזה במפורש בריאיון עיתונאי בשנת 1965, במסגרתה נשאל האם תהיה מוכן לעיין מחדש בהצעה להיות בעתיד רב ראשי לישראל. הרי"ד ענה:

איני יודע. הייתי מוכן לקבל עלי את הרבנות אם היתה עצמאית ובלתי תלויה בממשלה. הזיקה לממשלה הפחידה אותי והטילה עלי בעתה ואימה. את עניין בני ישראל ומרבק, למשל. צריכה היתה הרבנות לפתור לפני חמש שנים. בכל אופן, ההתערבות של המדינה ובהילות כינוס ישיבת הכנסת לעסוק בהלטת הרבנות הם מכה לעצמאות של הרבנות. בתי המשפט בארה"ב הם זרוע של המדינה. אך, הפרדת הרשויות בין הזרוע המחוקקת ובין הזרוע השופטת היא כה מהותית שאף סנטור או חבר קונגרס לא יעז לדבר על פסקי דין של בית המשפט העליון ובוודאי לא יקראו ישיבת קונגרס להפעיל לחץ על בית המשפט העליון. זה חרה לי מאוד והשפיל את כבוד הרבנות. אינני מצדיק את עמדת הרבנות, אך אשריי שאינני רב ראשי. לוּ הייתי רב ראשי הייתי מכריע עוד לפני שפרצה השערורייה".[68]

נסכם כי בשנות השישים הרי"ד המשיך לחדד את העמדה היסודית שנקט בה בשנות הארבעים והחמישים היא כי תעודת הרב הינה משימה של הפצת תורה. עמדה זו הובעה תוך הסתייגות ברורה מדפוס רבנות צרמונלית וממוסדת, שאינה אוטונומית, והמטילה מרות על בני הקהילה. אלא שהוא הכניס כאן מושג חדש, שלמיטב ידיעתי, הוא לא השתמש בו קודם – הרב כמלמד. גם בתוך הרציפות הברורה של הגדרת תעודת הרב, ניתן לעקוב אחרי מונחים משתנים מתקופות שונות, המשקפות את השינויים במרחב בו הרי"ד פעל. לעיל, ניתחנו את הפער בין שנות הארבעים בהם הרב הוגדר כמוכיח ובין שנות החמישים בה הרב הוגדר כמסביר, ואת הרקע לשינוי.[69] בשנות הששים הרי"ד הגדיר את הרב כמלמד. דומני שיש כאן המשך של התופעה של ציינו לעיל, של מעבר מכינון קהילה אורתודוכסית לפעולה בתוך הקהילה האורתודוכסית הקיימת. תפקיד המלמד, אותו הרי"ד ייעד לרב, לקוח מבית המדרש, והוא מציין שדה פעולה של רב בקרב תלמידים. נראה כי השפעתו המתעצמת של הרי"ד הביאה אותו לידי תחושה של זיקה הדדית עמוקה של רב ותלמיד, עד שתיאר את מערכת היחסים ההדדית בין רב וקהילה כדומה למערכת היחסים בין רב ותלמיד.

ו. סיכום ומסקנות – מרב קהילה למלמד של קהילה

עקבנו במאמר זה אחרי דברי הגות ודפוסי פעולה של הרי"ד במשך כשלושים שנה. כפי שהצענו, יש להבחין בין היציבות בתפיסה היסודית של הרי"ד את "תעודת הרב" ובין הדינמיות של "דפוס הרבנות", שלבש צורה ופשט צורה במהלך שנים אלו.

תעודת הרב היסודית העוברת כבריח התיכון בכל כתבי הרי"ד היא לדאוג ליישום מלא של ההלכה במציאות הריאלית תוך גילוי אומץ לב וללא משוא פנים. על הרב לזהות את תחומי העשייה המוזנחים, להיחלץ למענם, לעמוד בפרץ ולתבוע קיום מלא של ההלכה, ללא מורא וללא משוא פנים. יציקת "דפוס הרבנות" כדי ליישם באופן מעשי עמדה עקרונית זו מחייבת התבוננות מתמדת בקהילה ובצרכיה, על מנת לצקת את הדפוס הנכון. לכן, באירופה היהודית בה היתה קהילה מסורתית יציבה ומחויבת להלכה, דפוס הרבנות היה בדאגה לחלשים ולנדכאים, בעוד שבארה"ב דפוס הרבנות כוון כולו להעמדת היהדות ההלכתית הנאמנה בעולם החדש. בשנות השלושים דפוס הרבנות של הרי"ד עצמו התמקד ביצירת תנאים לשמירת ההלכה, תוך עיסוק בדה הכשרות והחינוך. משנות הארבעים ואילך הרי"ד הגדיר את דפוס הרבנות בהשפעה רוחנית ותורנית על מנת לכונן ולחזק את ההזדהות והמחויבות עם היהדות ההלכתית. ואף כאן, הגדרת הדפוס היה דינמי, מדפוס של רב מוכיח בשנות הארבעים, הרי"ד עבר לדפוס של רב משפיע ונסביר בשנות החמישים, עד תיאור רב כ"מלמד" בשנות השישים. הצד השווה בכל דפוסים אלו הוא דפוס של דאגה כנה ועמוקה לקדשי ישראל וליישומם וגישומם בעולם הריאלי.

ניתן לעמוד היטב על שינויי הדפוס של הרבנות אצל הרי"ד לכשנשווה תיאורים שונים שלו את תעודת הרב בהשקפת סבו ר' חיים מבריסק. פתחנו את המאמר בציטוט מתוך איש ההלכה, שנתפרסם בשנת 1944:

"סיפר לי דודי הרב מאיר ברלין, כי פעם שאל את ר' חיים, איש בריסק, מה היא תעודת הרב.

ענה ר' חיים ואמר: "לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים ולהציל עשוק מיד עושקו".[70]

בתיאור של הרי"ד בהספדו לדודו, הרי"ז סולובייצי'ק, משנת 1960, הוא הוסיף בשם ר' חיים תפקיד נוסף:

"שתי משימות – היה ר' חיים אומר – הוטלו על הרב: להיות מורה לעם וללמדו תורה ולהיות אח תומך לכל מרי יום וקשי רוח. ר' חיים היה מצטט את דברי הרמב"ם בנוגע למלך (הלכות מלכים פ"ג): "אלא יהיה עוסק בתורה ובצורכי ישראל ביום ובלילה שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו', שלבו הוא לב כל קהל ישראל". השכל של המלך וגם הלב נתונים לעם".

הפער בין התיאורים משקף את ההבדל של דפוס הרבנות של הרי"ד עצמו. התיאור משנת 1944 בה יש רק תפקיד אחד, מתאר את דפוס הרבנות של ר' חיים, עוד בזמן בו הרי"ד לא גיבש דפוס מוגדר השונה ממנו. תוספת התפקיד ב"מה דודך מדוד" משקפת את הדפוס שהרי"ד גיבש לעצמו בשש עשרה השנים שעברו מכתיבת "איש ההלכה" ועד "מה דודך מדוד" בשנת 1960. משלבת יחד את דפוס הרבנות של ר' חיים יחד עם דפוס הרבנות של הרי"ד, בעת בה נאמרו הדברים. היסוד המשותף לשני הדפוסים היא תעודת רב אחידה – רבנות לא ממסדית ורשמית אלא רבנות בה השכל והלב של הרב  נתונים לעם.

 

עד כאן עסקנו בתיאור וניתוח של תעודת הרב ושל דפוס הרבנות של אחד מגדולי הרבנים במאה העשרים. הרי"ד פעל באופן דינמי במקום ובזמן מסוימים, ומן הראוי לתת את הדעת לשאלה מה ניתן ללמוד מהאמור באשר לדפוס הרבנות בארץ, בתחילת המאה העשרים ואחת.

בניגוד לדפוסי הרבנות שהרי"ד תיאר של רבנים בארצות הניכר, אנחנו חיים במדינה בה יש רבנות ממוסדת ומאורגנת הממונה מטעם המדינה, וכבר סקרנו את חששותיו של הרי"ד מדפוס רבנות זו. בצידה, הולכת ומתפתחת בשנים האחרונות דגם של רבנות קהילתית, יחד עם הגברת הרצון בקרב הציבור האורתודוכסי מודרני ליצור בתי כנסת שיהיו לא רק מקום תפילה אלא גם מרכזים קהילתיים תורניים. דומני שהדגם הזה מיובא מהקהילות בגולה, והוא הולך ומייצר דפוס חדש של הנהגה רבנית בארץ, דפוס הקרוב יותר לדפוס שהרי"ד תיאר אותו. הרבנות הקהילתית הצעירה הצומחת, הביאה יחד עמה גם התארגנות של ארגוני רבנים, שהבולט שבהם הוא ארגון רבני צהר. ארגונים אלו פועלים בעיקר במגע של רבנים עם הציבור הכללי בארץ, וחלקם נטלו על שכמם גם עבודה מול בני הציבור הדתי לאומי (ארגון צהר התחיל בעבודה מול הציבור הילוני, ועתה הוא מקיים מיזם הדרכת חתנים וכלות עבור הציבור הדתי).

דומני, שחלק מהמאבקים המתנהלים לאחרונה בארץ בין הממסד הרבני ובין רבני צהר, בנושאים של נישואין וכשרות, משקפים בחלקם את העולה במאמר זה. אף מבלי לנקוט עמדה האם הטענות של רבני צהר, על האופן השלילי בו רישום נישואין נעשה, צודקות, (פשוט כי לא פרוסים בפניי העובדות המוצקות כדי לעשות כן), ניתן לומר שכבר הרי"ד התריע מפני האפשרות שתופעות מעין אלו שרבני צהר מתריעים נגדם, יתעוררו. רבנות ממסדית שפונים אליה מכוח החוק, ואשר יש בידה יכולת הטלת מרות וסמכות על בני הקהילה (סמכות שהמדינה נתנה בידי הרבנות בתחום של רישום נישואין), חייבת להיזהר מאד משימוש לא נכון בסמכות זו. הגישה של רבני צהר ביחס למיזם הנישואין, לפנות בדרכי נועם לפונים השונים, ולנצל את המפגש שנכפה לשם הארת פנים, משקפת היטב את העמדה היסודית של הרי"ד. כך, גם באשר למאבק הכשרות על השמיטה המתנהל ממש בזמן כתיבת שורות אלו. הטענות בדבר "השתלטות חרדית" על הרבנות הראשית משקפת היטב את הבעייתיות של המעורבות הפוליטית בבחירת הרבנים הראשיים, בעייתיות, שכאמור, הרתיעה את הרי"ד מאד. עם זאת, יש לזכור שהיכולת של רבני צהר לפעול באופן בו הם פועלים אולי מתאפשר הודות לקיומה של רבנות ממסדית, ואין לדעת כיצד הם היו נוהגים במידה והם עצמם היו נבחרים לתפקידים של רבנות מוסדית. ושמא, אזהרת הרי"ד היא לא לנסות ולהשתלב בתפקידים אלו? אך מאידך, האם נכון שלא להיכנס ולהשפיע מבפנים? יש לקוות שתימצא הדרך לשיתוף פעולה בין הגורמים השונים – הרבנות הממסדית והחוץ ממסדית, ושנשכיל לנצל את היתרון של שניהם על מנת להגדיל תורה ולהאדירה.

המציאות התקשורתית האינטרנטית בה אנו פועלים, מעוררת מחדש את החרדה מפני תופעה שהרי"ד התריע מפניה – הפופוליזם והניסיון לרכוש פרסום ואהדת המונים. בעידן בו ניתן להתפרסם בקלות, ולהגיע באמצעות כלי התקשורת להמונים, עלינו לבחון את עצמנו היטב, האם אנחנו פועלים לשם שמים או לשם פרסום. לדעתי, נכון לנצל כמה שיותר את האפשרויות הטכנולוגיות החדשות הקיימות על מנת להפיץ תורה. אך בצד זה, יש להיזהר מאד שלא ניסחף חלילה בסחף הפרסום, ושנשכיל לשמוע קול אוטנטי וברור, גם כאשר אינו ערב לאזנים.

לשמחתנו, יש לא מעט התעוררות לפעול למען קירוב לבבות בתנועות רוחניות שונות המונהגות על ידי רבנים, דוגמת תנועת "מעייני הישועה" ותנועת "מבראשית". אולם, אני סבור שיש עדיין הרבה מה ללמוד ממודל הרבנות של הרי"ד, ולשפר במודל הרבנות בארץ את התחום של הרבצת תורה. זהו התחום המרכזי שהרי"ד ייעד לרבנות. רבים מבנינו ובנותינו המסיימים לימוד גבוה בישיבות ובמדרשות מתקשים להמשיך ולקבוע  עתים לתורה וללמוד בצורה מעמיקה במהלך שנות חייהם כבעלי בתים. ההתרשמות שלי היא שלמרות ההתפתחות החיובית של רבנות קהילתית, שעדיין זו לא מצליחה להגשים מספיק את היעד של תלמוד תורה, היות ומרכז הכובד של הקהילות הוא התארגנות לתפילה ודברי תורה בשבת, והשתייכות קהילתית נקבעת על סמך קירבה גיאוגרפית לבית הכנסת.  אני מציע לאמץ מודל שאני מנסה לפתח  העיר מגוריי בית שמש, והוא המודל של בית מדרש קהילתי "תמיד", השם בראש מעייניו את הצרכים הלימודיים של בעלי בתים, והיוזם פעילויות תורניות באמצע השבוע המאפשרות לחברים המתפללים בשבת בבתי כנסת שונים, להתארגן יחד ללימוד משותף, תוך ניצול של המשאב האינטרנטי על מנת ליצור קהילה לומדת. אף ברעננה פועל בית מדרש קהילתי "ראשית", כבר מספר שנים. אני רואה את עבודתי בבית מדרש "תמיד" כהגשמת הצוואה רוחנית של הרי"ד, ואני קורא לאמץ מודל זה בעוד ערים בארץ, על מנת להגביר את לימוד התורה בקרב הציבור התורני.

הדבר הבולט ביותר בדפוס הרבנות הבריסקאי הוא שהוא לא הצטמצם לתחום התורני בלבד, אלא לקח אחריות גם על תחום המוסר והחסד. עלינו ללמוד מכך את חשיבות השמעת קול תורני בתחומים אלו. יש להצטער על מצב בו רבנים משמיעים ברמה את קולם רק בנושאים הנחשבים דתיים מובהקים כשבת, ולא נאבקים למען תיקון מכלול עוולות הקיימות בארץ, בתחום של הלנת שכר, אי מתן זכויות סוציאליות לעובדי קבלן, סחר בשנים ועוד. כך גם בתחום החסד. למרות קיומם של מוסדות רווחה ממשלתיים ועירוניים, עדיין רבה המצוקה בקרב השכבות החלשות בארץ, ויש מקום רחב לפעולה של רבנים בתחום. אלא שסבורני שחשוב שלא ננסה להיות מחלקת רווחה נוספת, שכן זו קיימת. אלא נגדיר את התפקיד המיוחד שהרבנות יכולה לסייע בתחומים אלו, תוך שיתוף פעולה עם מחלקות הרווחה, ונתמקד במקום המיוחד השמור לרבנים. כך גם באשר לייעוץ רבני בתחום הזוגי ועוד. אל לו לרב לנסות להיות מה שאינו – איש מקצוע בתחום בריאות הנפש. על רב להגדיר לעצמו את סיבת הפנייה אליו ולא אל איש מקצוע, ומתוך כך לפעול כרב. נכון לקבל הדרכות מאנשי מקצוע, א ךבסופו של דבר לפעול כרב באופן המבין את התרומה הייחודית של רב, ושבו בזמן יודעת את גבולות המקצוע ולא מנסה לטפל בתחומים שהם מעבר להכשרתו של הרב.

סיכומו של דבר, נשים לנגד עינינו את תעודת הרב היסודית – השכל והלב נתונים לעם, נדע את סוד הדינמיות המחייבת בחינה מתמדת של החברה וצרכיה, ובעזרת השם נעשה ונצליח.

[1] לביוגרפיה של הרי"ד, ראה: Aaron Rakeffet-Rothkoff, "Biography of Rabbi Joseph Dov ha-Levi Soloveitchik", in: idem, The Rav – The World of Rabbi Joseph B. Soloveitchik, KTAV Publishing House, 1999, pp. 21-87 (להלן: רקפת-רוטקוף). לגרסה עברית מקוצרת, ראה: אהרון רקפת-רוטקוף, "ביוגרפיה של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק", בתוך: א' שגיא, עורך, אמונה בזמנים משתנים, הוצאת ספריית אלינר ומרכז יעקב הרצוג, ירושלים, תשנ"ז, עמ' 41-17.

[2] על כל הנ"ל, ניתן לקרוא בקצרה אצל רקפת-רוטקוף. על כהונתו בבוסטון – עמ' 36-29; על כהונתו כרב קהילת "מוריה" בניו יורק – עמ' 59; על כהונתו בישיבת רי"א – עמ' 45-39; על פעילותו במסגרת אגודת הרבנים והסתדרות הרבנים – עמ' 51-46.

[3] נתון הברור לחלוטין לכל המעיין בכתביו השונים. הדבר עולה בבירור מעיון בפתיחת חיבורו "איש ההלכה", בו הציב הרי"ד את דברי הגמרא בסוטה לו, ב על יוסף, "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון", ומעיון בחיבוריו השונים בהם הוא מתאר טיפוסים אידיאליים על בסיס דמויותיהם הריאליות של אבותיו-רבותיו הדגולים.

[4] הרב י"ד סולובייצ'יק, "איש ההלכה", בתוך: הנ"ל, איש ההלכה גלוי ונסתר, ירושלים, תשל"ט, עמ' 80. בדברי הספד שהרי"ד נשא על דוד הרי"ז סולובייצ'יק בכסלו תש"ך, הרי"ד ניסח את עמדת ר' חיים באופן קצת שונה: "שתי משימות – היה ר' חיים אומר – הוטלו על הרב: להיות מורה לעם וללמדו תורה ולהיות אח תומך לכל מרי יום וקשי רוח". ראה: "מה דודך מדוד", בתוך: הרב י"ד סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה, ירושלים תשמ"ב, עמ' 94 (להלן: מה דודך מדוד). המשימה השניה, "להיות אח תומך לכל מרי יום וקשי רוח" דומה  באופן יסודי לדבריו שצוטטו למעלה. לעומת זאת, המשימה הראשונה, "להיות מורה לעם וללמדו תורה", אינה מופיעה בכתבי הרי"ד משנות הארבעים, וכפי שיוצע בהמשך, הרי"ד התחיל להדגיש תפקיד זה בכתביו  בשנות הארבעים. ראה להלן עמ' 26.

[5] חיים ראובן רבינוביץ, בני בינה, ירושלים תשל"ב, עמ' שמח.

[6] כך גם סבור הרב נתן קמנצקי, ראה: Nathan Kamenetsky, Making of a Gadol, 2002, pp.1253-1254, (להלן: עשיית גדול). עדות שלישית על הדברים, בשם הרי"ד, מובאת על ידי הרב מיכל זלמן שורקין, מגד גבעות עולם, ירושלים תשנ"ט, עמ' נז. הוא מוסיף תפיסה נוספת באשר לתעודת הרב: "אך כששאלו להגאון ר' רפאל (שפירא – מ. ל.) חותן הגר"ח זצ"ל מהי עבודתו של רב בישראל? אמר: לא כלום רק שישב וילמד תורה יומם ולילה".

[7] העדות מובאת בשם ר' שלמה אשכנזי, ששמע את הדברים מפי הרב דוד ליפשיץ, שכיהן כראש ישיבה בישיבת ר' יצחק אלחנן, ראה: עשיית גדול, עמ' 1254.

[8] ראה: הרב חיים קרלינסקי, הראשון לשושלת בריסק, מכון ירושלים תשד"מ, עמ' 185-155, הציטוט הוא מעמ' 156.

[9] איש ההלכה, עמ' 80. אציין שבראשית כהונתו של ר' חיים בבריסק, הוא הזמין את תלמידו מישיבת וולוז'ין, ר' שמחה זליג ריגר לכהן כפוסק של העיר בריסק, כהונה שמילא גם בימי כהונת רי"ז סולובייצ'יק, עד הירצחו בשואה. על דמותו של ר' שמחה זליג,  ראה: אלה אזכרה – אוסף תולדות קדושי ת"ש-תש"ה, עורך יצחק קליין, כרך חמישי, ניו יורק, תשכ"ג, עמ' 294-289.

[10] מובא על ידי: רקפת- רוטקוף, ח"א, עמ' 193. כבר הבאתי לעיל בגוף המאמר ליד הערה 5 את עדותו של  ר' רפאל קוק על תשובת הרב עפשטיין.

[11] לקורות חייו של בעל "ערוך השולחן", ראה: קוסובסקי-שחור, יעקב, "תולדות הגאון בעל ערוך השולחן" בתוך: ישורון, טו (תשסה) עמ' תשצח-תתי; וקסמן, ניסן, "הגאון בעל "ערוך השולחן" : מאה וחמישים שנה להולדתו (תקפ"ט-תשל"ט)", בתוך: שנה בשנה, (תשם) עמ'  419-428.

[12] על תולדות חייו, ראה: סורסקי, אהרן, רבן של ישראל: פרקים במסכת חייו ופעלו של רשכבה"ג הגאון האמיתי רבי חיים עוזר גרודזנסקי זצוק"ל מוילנא , בני ברק, נצח, תשל"א.

[13] ניתן לעיין בתיאור של הועידה בחוברת הפרדס  שנה י"ד חוברת ו (אלול ת"ש), עמ' 26-11. וראה: Aaron Rakeffet-Rothkoff, The Silver Era, Jerusalem, New York, 1981, pp. 166-169.

[14] הפרדס שנה י"ד חוברת ז (תשרי תש"א), עמ' 9-5 (= הרב י"ד סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה, ירושלים תשמ"ב, עמ' 194-187).

[15] המכתבים של ר' חיים עוזר נמצאים בעזבון של הרי"ד והיו למראה עיני.

[16] אציין כי ביטוי נוסף לתמיכת הרי"ד בעמדה הדוגלת במה שמכונה  "דעת תורה", מצוי במאמר נוסף שלו מאותה תקופה, "קונטרס הלכה ואגדה", שם הרי"ד מחדש כי במקום "דבעינן דעת כל ישראל או הסכמתם או חלות מעשה של כלל ישראל, מעשה ב"ד הגדול סגי, ויש בכלל הוראתם או מעשיהם רשות ומעשה כל האומה". והרי"ד מנמק: "וכמובן שגם הלכה זו מבוססת על העובדא וההלכה, שהוראתם בדיני התורה מכריעה תמיד, ואסור להמרות על הוראתם". ראה: מוסף הפרדס, הפרדס שנה י"ז חוברת יא (שבט תש"ד), עמ' 5 (= אגרות הגרי"ד הלוי, ירושלים תשס"א, עמ' פב). הרי שאף במקום זה, הרי"ד נקט כי יש לבי"ד הגדול כוח ייצוגי של עם ישראל, אף בנושאים שאינם הלכתיים באופיים (כגון החלטה אם לצאת למלחמת רשות), משום שעליהם להישמע להוראתם אף בתחומים שאינם הלכתיים מובהקים. אבי מורי הרב אהרן ליכטנשטיין ציין, שהוא מתרשם כי לימים הרי"ד חזר בו מעמדה זו, ראה: הרב אהרן ליכטנשטיין, "דברי הספד", מסורה ט (אדר תשנ"ד), עמ' כב-כג.

[17] סעד לדברים ניתן למצוא בדברי הרי"ד בהספד על דודו הרי"ז סולולבייצ'יק, שם הוסיף לרב תפקיד נוסף – תפקיד של מלמד. ראה לעיל הערה 4.

[18] ראה לעיל הערה 9.

[19] הרב יוסף דוב הלוי סלולוביצ'יק, חמש דרשות, ירושלים, תשל"ד, עמ' 122 הערה 9.

[20] איש ההלכה, עמ' 80-79.

[21] שם, עמ' 80.

[22] שם, עמ' 82.

[23] ראה: רקפת- רוטקוף, עמ' 29.

[24] תיאור של פעילות הרי"ד כרב בבוסטון בשנות השלושים והארבעים: רקפת-רוטקוף, עמ' 36-30; Seth Farber, An American Orthodox Dreamer, Hanover, London, 2004, pp. 28-67,  (להלן: פרבר).

[25] כתב הרבנות נשמר בביתו של הרי"ד, והעתק שלו מצוי בידי.

[26] ראה תיאור של דרשותיו אצל הרב אהרן פרדס, "בקורי על חג הסוכות בבוסטון לרגל יובלו של "הפרדס", הפרדס שנה י"י חוברת ח (מרחשוון תש"א), עמ' 29-27. על דרשותיו למען מוסדות ציבור, ראה: פרבר, עמ' 166 הערה 33.

[27] ראה: פרבר, עמ' 57-28; רקפת-רוטקוף, עמ' 36-33.

[28] ראה :  הפרדס  שנה י"ב חוברת א (ניסן תרצח), עמ' 26: "בזמן האחרון נפתחו חנותים מוכרי בשר נבלה וטריפה בבוסטון ברחובות אשר דרים שם כולם יהודים, והרב סאלאווייציק  עם חבריו הרבנים, לחמו בכל עוז, ובאו למקום החנותים, ודרשו ברחובות לבל לילך שם לקנות בשר נבלה וטריפה, והרב סאלאווייציק עצמו בא שם הרבה פעמים, ובע"ב חרדים באו שם, עד שהגיע להתערבות הממשלה, אבל המה לא השגיחו מאומה, ויום יום עשו מחאות גדולות ברחוב נגד חנותים מכשילי רבים אלו, עד שהוכרחו  לסגור חנותם". כמו כן מצוין  שם שהרי"ד העניק הכשר לאוכל בבית חולים "בית ישראל" בבוסטון.

[29] חומר על פועלו של הרי"ד בשדה הכשרות מצוי בחוברות רבות של הפרדס. על הנהגת סימני כשרות: שנה י"ג חוברת ד (תמוז תרצ"ט) עמ' 20; שנה י"ג חוברת ה' (מנחם אב תרצ"ט) עמ' 32 ועמ' 37; שנה י"ד חוברת ד (תמוז ת"ש) עמ' 16; שנה י"ד חוברת י (טבת תש"א) עמ' 33; שנה ט"ו חוברת ו (אלול תש"א) עמ' 44. וראה: פרבר, עמ' 60.

 [30] הדו"ח של השופט כהן, ובו תיאור פעלו של הרי"ד בתחום הכשרות, תיאור ההאשמות והזיכוי המוחלט, נתפרסמו בחוברת הפרדס שנה י"ז חוברת י (טבת תש"ד), עמ' 27-23. הפרשיית מתוארת גם אצל רקפת-רוטקוף, עמ' 32-30. תקלה חמורה נפלה בתיאורו של פרבר את העלילה, עמ' 65-60. למרות שהשופט כהן זיכה את הרי"ד זיכוי מוחלט, פרבר בחר להשאיר את הסיבה לזיכוי כמעורפלת. פרבר עצמו התנצל על הטעות בגילוי דעת שפרסם באתר האינטרנט של Rabbi Joseph B. Soloveitchik Institute, בכתובת www.rav.org, אלא שהמכון נסגר, ומאז אתר האינטרנט שלהם אינו פעיל.

[31] ראה לעיל עמ' 7.

[32] על דמותה של האורתודוכסיה בבוסטון לפני הגעתו של הרי"ד לשם ב-1932, ראה אצל פרבר, עמ' 27-3.

[33] איש ההלכה עמ' 80-79. וראה את התיאור על אומץ ליבו של ר' חיים שם בעמ' 82. על יחסו של ר' חיים לעשירים, ראה עוד בעשיית גדול, עמ' 1254.

[34] לתיאור העימותים והאופוזיציה כלפי עבודת הרי"ד, ראה אצל פרבר, עמ' 65-57.

[35] ראה בחוברות הפרדס השונות: תיאור של חג הסמיכה תש"ג – שנה י"ז חוברת א (ניסן תש"ג), עמ' 11-6; נאומו של הרי"ד באתו חג הסמיכה – שנה י"ז חוברת חוברת ב (אייר תש"ג), עמ' 20-10; תיאור של חג הסמיכה תש"ז – שנה כ"א חוברת ז (ניסן תש"ז), עמ' 9-6; תיאור של חג הסמיכה תשי"ג  – שנה כ"ז חוברת ז (ניסן תשי"ג), עמ' 33-30; תיאור של חג הסמיכה תשט"ז – שנה ל' חוברת ז (ניסן תשט"ז), עמ' 38-37.

[36] ראה: הפרדס, שנה י"ד חוברת ב', עמ'  9 (להלן: חג הסמיכה, תש"ג).

[37] ראה: "קונטרס הלכה ואגדה, (ממוספי "הפרדס"),  הפרדס, שנה י"ז חוברת יא (שבט תש"ד).

[38] שם, עמ' 19.

[39] שם, עמ' 20.

[40] שם, עמ' 23. דברי הרי"ד כאן היוצאים נגד התפיסה הפרגמאטית של הדת, והמדגישים את מימד הקדושה ודעת אלוקים כיסוד מכונן של המחויבות כלפי ההלכה,  פורטו לאחר 17 שנה במסתו "על אהבת התורה וגאולת נפש הדור", בתוך: בסוד היחיד והיחד, הוצאת אורות (ללא שנת הוצאה), עמ' 429-426. ראה: חיים נבון, נאחז בסבך – שערים להגותו של הרב סולובייצ'יק, הוצאת מעליות, תשס"ז, עמ' 51-47 (להלן: נבון, נאחז בסבך).

 

[41] ראה: – הפרדס, שנה י"ז חוברת חוברת ב (אייר תש"ג), עמ' 13-12.

[42] שם, עמ' 17.

[43] הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, מן הסערה – מסות על אבלות, ייסורים והמצב האנושי, תרגם: אביגדור שנאן, ירושלים, תשס"ד, עמ' 71.

[44] ראה: שם, עמ' 40.

[45] ראה: Joseph Soloveitchik, "Confrontation", Tradition 6 (1964) pp. 5-29 (תורגם לעברית – הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, "ממעמקים", בתוך: הנ"ל, דברי הגות והערכה, ירושלין תשמ"ב, עמ' 136-117 (להלן: דברי הגות), ובחומר הרב שפורסם לאחרונה בכרך המכתבים של הרי"ד: Rabbi Joseph Soloveitchik, Community Covenant and Commitment – Selected Letters and Communications, Ktav, 2005, section v, pp. 247-268. (להלן: הרי"ד, מכתבים).

[46] ראה: "מה דודך מדוד", בתוך דברי הגות, עמ' 85-70, ובמיוחד 78-76.

[47] ראה: איש ההלכה, "כח היוצר שבו", בתוך: איש ההלכה גלוי ונסתר, עמ' 113-83; "על אהבת התורה וגאולת נפש הדור", בתוך: בסוד היחיד והיחד, עמ' 409 ואילך, ועוד רבות בכתביו השונים.

[48] ראה: הרי"ד, מכתבים, עמ' 124-123.

[49] ראה: Yitzhak Twersky, "The Rov", Tradition Vol. 30 No. 4 (1996), pp. 32-33. התרגום הוא שלי, עם קיצורים קלים.

[50] שם, עמ' 35.

[51] הרעיון עובר כחוט השני בכל כתבי הרי"ד. לסיכום, ראה: נבוןף נאחז בסבך, פרק ב', עמ' 65-47.

[52] הרי"ד משתמש במונח זה בהתייחסו ליהדות האורתודוכסית, ולא באופן המקובל היום לציין חתך מסויים בתוך האורתודוכסיה.

[53] חג הסמיכה, תש"ג, עמ' 14.

[54] שם, עמ' 16.

[55] ראה: הרי"ד, מכתבים, עמ' 105-93.

[56] הדרשה נישאה ביידיש, ותעתיק שלה פורסם בבמות שונות:

1. המאמר "שומרים לבוקר", בתוך: הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, דברי השקפה, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 87-70.
2. נספח מספר 2 בתוך ספרו של משה לוונטהל, שררה שהיא עבדות – סוגיות ברבנות הקהילה, ירושלים, תשס"ז, עמ' 733-724.
3. חלקים ממנה מובאים אצל רקפת-רוטקוף, חלק ב', בחטיבה "The American Rabbinate".

[57] כתיב: לשפט.

[58][58] כתיב: ושפטהו.

[59] בהפרדס י"ח, ב (תש"ד) עמ' 18-17 יש תיאור של ביקור של הרי"ד בשיקגו, ובה מתוארת שיחתו בפני תלמידי ישיבה בשיקגו" "הוא דבר בהתמסרות נפש והראה לכל שומעיו כי יהדות בלתי אורתודוקסית אינה ראויה להקרא בשם יהדות. יהדות אמריקה יכולה להתקיים אך ורק אם היא מבוססת על השולחן ערוך".

[60] ראה: הרי"ד, מכתבים, עמ' 149-143. עמדה זו דומה לעמדה שנקט בדבר הדיאלוג הבין דתי, ראה לעיל עמ' 15.

[61] לתיאור השתלשלות הדברים, ראה: Jeffery Saks, "Rabbi Joseph B. Soloveitchik and the Israeli Chief Rabbinate", BDD 17 (2006), pp. 45-67. חומר רב בנדון נאסף ברי"ד, מכתבים, עמ' 194-173.

[62] המכתב פורסם בשבועון העברי הדאר גליון 11 למרץ  1960, ובהרי"ד, מכתבים, עמ' 176-174.

[63] הריאיון מובא ברי"ד, מכתבים, עמ' 185-179., התרגום העברי כאן נמסר לי על ידי הרב ראובן ציגלר, מנהל ארכיון "מאוצר הרב". התצרגום הוכן לקראת הדפסת מהדורה עברית של הרי"ד, מכתבים, שיראה אור בקרוב.

[64] שם.

[65]ראה: מה דודך מדוד, עמ' 94-93.

[66] לאור זאת, נשאלת השאלה הפשוטה מדוע השהה את תשובתו לפנייה לכהן כרב ראשי, ולא ענה מיד בשלילה. הוא עצמו נשאל על כך, וראה את תשובתו ברי"ד, מכתבים, עמ' 183-182.

[67] לא כאן המקום לפרוס יריעה רחבה בדבר יחסו המורכב של הרי"ד למדינת ישראל. אני מקווה לעסוק בזה בהרחבה בבמה אחרת, ועוד חזון למועד. במסגרת זו אסתפק בציון ההרשמות שלי כי בצד האהדה העמוד למדינה וראייתה בחיוב, היתה לרי"ד חשדנות מסויגת כלפיה מפאת אופיה החילוני. ועוד חזון למועד לבירור הדברים.

 [68] הריאיון לעיתונאי אלי אייל פורסם בעיתון "הארץ" ביום 15 ביולי 1965, ונתפרסם מחדש ברי"ד, מכתבים, עמ' 226-219. הציטוט הוא מעמ' 226-225. ניתן למצוא פרטים על הפרשיות שהרי"ד מתייחס אליהן – בני ישראל ומרבק – במבוא לרי"ד, מכתבים, עמ' xxxiii-xxx..

[69] לעיל, עמ' 20.

[70] לעיל, עמ' 2.