מראי מקומות

א. מקורות תנאיים

• משנה ראש השנה ד: א-ד. האם הדין היסודי בלולב ובקידוש החודש יכול ללמד על הדין היסודי בשופר?
• תורת כהנים בהר, פרשה ב, הלכה ה;, 'ביום… בבית דין בלבד'; [להרחבה – שם פרשה ב, 'יובל אף על פי… בכל אדם']
• תוספתא ראש השנה ב: טז; תוספתא יום טוב א: ו-ז; תוספתא ראש השנה ב: ה
• הברייתות המובאות בסוגיית הבבלי ל..
• השוואה ללולב – משנה סוכה ג: יג, ד: ד.
• רמב"ן ויקרא כה:ט

ב. בבלי – גזירה דרבה

• ר"ה כט: 'מנא הני מילי… והיינו טעמא דמגילה'. [כט: רש"י ד"ה גזירה]
• לולב – סוכה מב: המשנה, ובגמרא שעליה עד 'והיינו טעמא דמגילה' [עדיף עד 'שמע מינה', ראו נוסח כ"י תימני].
• מגילה – מגילה ד: 'דכולי עלמא מיהא… במקרא מגילה' [ראו נוסח כ"י תימני]
• ביצה יז:, המשנה חל להיות אחר השבת' ובסוגיית הגמרא עד 'אטו שבת'; פסחים סט. והזאה מאי טעמא לא דחיא שבת… לא רמי חיובא עליה'

ג. ספרות האמוראים בא"י

• ירושלמי ראש השנה ד:א [אקדמיה עמ' 676].
• הסברי הירושלמי ללולב ומגילה – ירושלמי סוכה ג: יג [עמ' 648]; ירושלמי מגילה ג: ד, 'רב נחמן בר יעקב… ולמעלן' [עמ' 765]
• מדרשי אגדה א"יים – ויקרא רבא פרשה כט ד"ה ר' יוחנן; פסיקתא דרב כהנא ראש השנה פיסקא כג.
• להרחבה – סוכה מג: תד"ה לא איקלע;  סוכה כא ברב אלפס, בעל המאור ד"ה ואיכא מאן דקשיא וכתוב שם לראב"ד, ובמלחמת השם

תקציר השיעור

• משנה ראש השנה ד,א, 'יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש תוקעים אבל לא במדינה'. דומה שניתן לעמוד על שני כיווני הסבר אפשריים להבחנה בין מקדש ובין מדינה בתוך חטיבת משניות הפרק העוסקת בתקנות ריב"ז. הרי המשנה לא הביאה את כל תקנות ריב"ז, ולכן  נציע ששתי התקנות שהובאו, לולב ושופר ,הובאו על שום זיקתן לדין שופר, כדי לרמוז לשני הסברים שונים לדין המשנה בשופר. דין הלולב מבחין אף הוא בין מקדש ובין מדינה, והוא מושתת על כך שהמקדש הוא 'לפני ד" שביחס אליו נאמר 'ושמחתם לפני ד' א' שבעת ימים'. ובכן, הצמדתו לדין שופר רומז שיש בשופר שני קיומים – קיום תקיעה לפני ד', שיש להניח שעיקרו נלמד מפרשת חצוצרות בה יש תרועה שהיא זיכרון לפני ד', וקיום של תקיעה בגבולין. קיום התקיעה לפני ד' עיקרו קיום ציבור והוא דוחה שבת אולם קיום היחיד לא דוחה שבת. ובאמת מהמשנה כו: ומסוגית הגמרא כז. עולה שבמקדש היה קיום מיוחד של תקיעת שופר בר"ה: תקעו בשופר של יעל מלווה בחצוצרותתמתקנת קידוש החודש, המנכיח את הספק האם אותו יום קודש, נלמד על כיוון הסבר אחר. רק במקדש יודעים שהיום ר"ה ולכן התקיעה בו דוחה שבת, אך לא תוקעים בגבולין מפאת הספק האם היום ר"ה. להסבר זה, תקנת ריב"ז היא גילום של הדין היסודי: לתקוע בשופר במקום בו מקדשים את החודש ויודעים בוודאות שהיום ר"ה.
• מקורות תנאיים, ספרא ותוספתא, נוקטים בלשון דוחה שבת, צליל שמדובר בהתנגשות הלכתית עם הלכות שבת. מכך שהספרא מביא דרשה נשמע שמדובר בדין ברובד הדאורייתא [בשונה מגזירה דרבה שהיא דרבנן].
• ספרא בהר פרשה ב כורך יחד את חובת היחיד לתקוע ביובל עם הדין שהוא דוחה שבת. לעומת זאת ר"ה חובת התקיעה בו בבי"ד ורק תקיעה בבי"ד דוחה שבת. תורף הדברים שעיקר חובת תקיעת שופר בר"ה היא קיום ציבור שמתקיים בבי"ד, ורק הוא דוחה שבת. חובת היחיד היא הרחבה של חובת הציבור; בשבת מקיימים רק את החובה הבסיסית [יש חוקרים שטוענים שבזמן הבית תקעו רק במקדש].
• ירושלמי ר"ה יוצר תפנית בכל הדיון: דרשת רב כהנא ורבי לוי, 'כת' אחד או' "יום תרועה" וכת' אחר או' "זכרון תרועה". הא כיצד. בשעה שהוא חל בחול. "יום תרועה". בשעה שהוא חל בשבת. "זכרון תרועה". מזכירין אבל לא תוקעין', מתפרשת שהתורה לא ציוותה לתקוע בשופר בר"ה שחל בשבת. לא מדובר בהתנגשות ובדחייה; כשיום השבת חל בחודש השביעי באחד לחודש, מפגש השביעיות יחד יור יום עם תוכן שהתורה מצווה בו 'זכרון תרועה'. בירושלמי יש דיון גם מה יסוד ההבחנה בין מקדש למדינה, ומופיעים בה שני ההסברים שדלינו לעיל מתוך חטיבת תקנות ריב"ז במשנה. הסבר אחד שזה על שום הספק מתי ר"ה; הסבר שני שחובת תהקיעה הוא במקום הקרבנות, במקדש.
• בבלי ר"ה כט: – הבבלי מכיר את דרשת רבי לוי אך דוחה אותה כי הוא לא מבין לקבל את ההבחנה בין מקדש ומדינה אם ר"ה שחל בשבת הוא 'זכרון תרועה'. בנוסף, רבא טוען שתקיעת שופר אינה מלאכה. ההנחה בשורש השאלה היא חזרה לתפיסה של 'דחייה', דהיינו שהדבר היחיד שמונע תקיעת שופר בשבת הוא שהוא נאסר מדיני שבת. הצעת רבא היא שההתנגשות מתרחשת באמצעות החשש לטלטול – גזירה דרבה.