בעקבות לימוד מחלוקות ר"ג ור"א עם ר"י, נדון ב'ומודה ר' יהושע… שהפה שאסר הוא הפה שהתיר'. עיון במשנה מגלה את הפה שאסר' במספר מקרים, חלקם של איסור וחלקם בתחום דיני ממונות. מסתבר שהמונח נטבע מול אחד המקרים של איסור, וממנו הוא משמש כמונח מושאל אף במקרים שאינם איסור והיתר. במסגרת משניות פרק שני, המונח משמש יחד עם מונח נוסף שניתן להעביר אותו מפרק ראשון – 'מפיו אנו חיים'. ר' יהושע קובע במשניות פרק א' 'לא מפיה אנו חיים', ואם כן ניתן לסכם את 'ומודה ר' יהושע', שמדובר כאן במקרה שאנו חיים מפיו. עיון במשניות פרק ב' מעלה שהמונח 'הפה שאסר' מוזכר ביחס ל'שדה זו של אביך היתה' וביחס לאישה שאמרה אשת איש אני וגרושה הייתי'. ביניהם יש משנת 'העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל…' שיש לו ניסוח משותף אבל לא נזכר שם הכלל 'הפה שאסר'. ההסבר נראה פשוט – בשני המקרים בהם נזכר 'הפה שאסר', האדם טוען לשני שלבים שאירעו זה אחר זה. שלב ראשון – 'שדה זו של אביך היתה'; שלב שני – 'לקחתיה הימנו'. הוא הדין ב'האשה שאמרה', שלב ראשון – 'אשת איש אני'; שלב שני 'וגרושה אני'. במצב של שני אירועים זה אחר זה, נכון לומר 'הפה שאסר' – השלב הראשון, 'הוא הפה שהתיר' – השלב השני. מה שאין כן ב'עדים שאמרו', הם לא טוענים לשני אירועים, אלא שעצם החתימה שלהם על השטר לא נותנת לו תוקף, כי באותו זמן שהם חתמו הם היו פסולים לעדות. כאן מתאים העיקרון של 'מפיו אנו חיים', ללא תוספת אמירה 'הפה שאסר' שמתאים רק לשני שלבים. מסתבר שהמשנה הביאה את הכל ביחד משום שלכולם יש בסיס משותף – 'מפיו אנו חיים', ועדיין הם שונים. בשני המקרים בהם נאמר 'הפה שאסר', אנחנו נותנים לדיבור השני לבטל את הדיבור הראשון; במשנת 'העדים' אנחנו אומרים שהם לא קיימו את השטר. ניתן לומר ביחס לכולם שזה כאילו שהוא לא אמר שום דבר; במקרי 'שני שלבים' האיסור של השלב ראשון התבטל, ובעצם הוא מעולם לא נאמר; במשנת העדים השטר מעולם לא קויים. הגדיל לעשות הרמב"ם שכתב שהעדים ביטלו את השטר כי אמירתם שהם היו קטנים נחשבת שהם חוזרים בהם מעדותם. עולה שיסוד הדין כאן שונה ממקרי 'שני שלבים' – שטר שלא קויים עדיין לא נחשב כעדות שנחקרה, ולכן עדיין ניתן לחזור ממנה. יש דבר דומה בתוספתא בבא מציעא א:י שבעל דין יכול לחזור מהודאתו [תוספתא כפשוטה מסכם מחלוקת ראשונים האם צריך תת אמתלא לדבריו – זו בעצם מחלוקת האם זה דין חזרה או דין 'הפה שאסר']. סיכומו של דבר, ניתן להבין שיסוד הדין במשנה כתובות פרק ב' בנוי על 'מפיו אנו חיים'. לעומת זאת, בתוספתא כתובות ב:ב יש סוג מחודש יותר של 'הפה שאסר', אמרה אמירה ואז חוזרת בה – 'אשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה איני אשת איש' – כאן נראה שמי שאסר דבר, מקבל נאמנות להתיר.

הסוגיה טז, א, בונה את הפה שאסר על מיגו; הגמרא כתובות כב, א מציעה מקור 'את בתי נתתי לאיש הזה' וסברה. אבא ז"ל הציע שמשתקפים כאן 'שני דינים' של הפה שאסר. ב'שדה זו' מדובר בטוען ונטען ולכן מתאים לבנות את הדין על מיגו; אולם ב'האשה שאמרה' מדובר במעמד אישי וכאן לא שייך מיגו.

יסוד הדין – האם בנוי על מיגו או יסוד נאמנות כי יצר את התחום ולא מפצלים את דיבורו? מחנה אפרים הציע שזה תלוי בשאלה האם מוגבל לתוך כדי דיבור, כלומר האם חייב להיות דיבור אחד או אפילו בשני דיבורים. פני יהושע ציין שלדעת רש"י שר' יהושע חולק על מיגו, הכרחי שהמפה שאסר לא בנוי על מיגו, מה שאין כן שאר ראשונים שר' יהושע מודה בדין מיגו. ובאמת, רש"י כתובות טז, א, הגביל את הפה שאסר למקרה בו אין תובע, והוא בנוי כולו על אי בעי שתיק (אין שור שחוט), והגביל את כל הפה שאסר כשהאדם עצמו יצר את התחום. זה גם מאפשר להבין כיצד רש"י כתובות יח, ב, הכניס את הפה שאסר למשנת 'העדים שאמרו' – יסוד דין הפה שאסר לשיטתו הוא בעצם 'מפיו אנו חיים'. לעומתו, הרמב"ם פירוש המשנה כתובות ב, ב, ביסס רת הפה שאסר על מיגו שהיה יכול לומר שלי היא, ולכםן מובן מדוע לא ייחס מיגו למשנת 'העדים שאמרו', כי אין מיגו לעדים.

מראי מקומות

עיינו בהזכרת 'הפה שאסר' במשנה ובתוספתא – מפו את המקרים האם כולם מעור אחד? מה טיבו של העיקרון הזה? האם ניתן לעמוד על מקור הביטוי – מול איזה מהמקרים הוא נוסח והיכן הוא ביטוי מושאל?
מקור לדין הפה שאסר – כתובות כב. 'א"ר אסי מנין… ולא ליבם' (מומלץ גם ההמשך על אמתלא); למה הדיון הזה ממוקם מול משנת 'האשה שאמרה' ולא בתחילת הפרק מול משנת 'ומודה רבי יהושע'? מה משמע בגמרא טז. על יסוד הדין?
הפה שאסר ומיגו – רש"י כתובות טז. ד"ה הכא; רש"י כתובות יח: ד"ה הרי לאו נאמנים; ר"ש דמאי ו, יא; פירוש המשנה רמב"ם דמאי ו:יא, כתובות ב, ב; מאירי כתובות יח: ד"ה וכתבו גאוני ספרד
הפה שאסר ואחר כך באו עדים – כתובות כג. 'ואם משנשאת… מעיזה'; שיטה מקובצת שם ד"ה כתוב בהשלמה "(מאירי לעיל והשלמה כאן נוגעים בשאלה האם דווקא תוך כדי דיבור); כנגד עדים – רמב"ן מלחמת השם בבא בתרא יז, א ברב אלפס, 'ומאי דאמר… לשלם'
תוספתא בבא מציעא א"י – האם יש צורך באמתלא – תוספתא כפשוטה כתובות ב:ב
האם משנה כתובות ב, ג 'העדים שאמור' בנוי על הפה שאסר? כתובות יח: רש"י ד"ה הרי; רמב"ם עדות ג:ו-ז