בשיעור הקודם עמדנו על כך שההסברים למחלוקת ר"ג ור"א בתוספתא ובדברי האמוראים יג-יד הם נאמנות האשה להעיד על עצמה/ ברי, חזקת כשרות. הסוגייה יב, ב מציעה שני הסברים נוספים – מיגו וחזקת הגוף. המיגו מגיע מתחילת פרק שני מכוח הזיקה ל'ומודה רבי יהושע'. בשיעור הזה נתחקה אחרי 'חזקת הגוף' וזיקתה להסבר המחלוקת. זו מגיעה מהסוגייה עה, ב, ולשם נשים את פנינו.

משנה כתובות ז, ח, דומה מאד למשניות בפרק א' בהן נחלקו ר"ג ור"א – מופיעות בה טענות 'משארסתני נאנסתי', 'נסתחפה שדהו', 'מקח טעות'. דווקא על רקע זה בולטת בה מאד ההיעדרות של מחלוקת התנאים. יש להניח שהסבר הדבר כרוך גם בתשומת לב להבדלים בין המשניות – העדר הטענות של הצדדים במשנה פרק ז; בתולים לעמות מומין. קריאה פשוטה במשניות מעלה שהן עוסקות בנושאים שונים. המוקד של המחלוקת בפרק א' היא האם לתת לאשה זכות להסביר את העובדות. העדר תיאור הטענות של הצדדים במשנה בפרק ז' מביא מאליו לתובנה שהיא מתמקדת בנושא אחר – בהעדר טענות, היא עוסקת בקביעה על מי מוטלת החובה להביא ראיה. בלשון דברי ר' יהושע בפרק א' נתנסח – כאן מוסכם ש'לא מפיה אנו חיים', ולו משום שהיא לא טוענת דבר; המשנה הזאת דנה בשאלה על מי מוטלת החובה 'להביא ראיה'. לכן מסתבר שרבן גמליאל ור"א יכולים להסכים למשנה זו, ואין דבר בינה ובין המשניות בפרק א'. כך נראה בירושלמי כתובות א:ח, שזיהתה את המשנה בפרק שביעי עם ר"ג ור"א, ורק שאלה האם היא יכולה להיות גם אליבא דר"י. זאת משום שכל שיטת ר"ג בפרק א' סובבת סביב מתן זכות לאשה להסביר את העובדות; במקום בו היא לא מספקת הסבר עברנו לשאלה אחרת והיא על מי מוטלת החובה להביא ראיה. החילוק של המשנה בפרק שביעי מובן מעצמו, שיש להבחין בין בית האב ובין בית הבעל. ברם, ר' יהושע כבר בפרק א' מנע מהאשה את הזכות להסביר את עצמה; הוא קבע קטגורית ש'עליה להביא ראיה'. מכאן השאלה המתבקשת האם החילוק של המשנה בכתובות ז מקובל גם עליו. הירושלמי מציע שאמנם כן, משום שיש להבחין בין בתולים למומין. היות ומומין יכולים להיוולד, לכן לגביהם מתאים לתבוע ממנה להביא ראיה רק כשהיא עדיין בבית אביה.
תמונה שונה עולה בסוגיית בבלי כתובות עה, ב, המציגה את שני חלקי המשנה כסותרים אחד את השני, ולשם יישוב הסתירה מבקשת לייבא לתוך המשנה בפרק ז' את מחלוקת ר"ג ור"י. נראה שהסיבה לכך היא שאלה שעולה בהמשך הסוגייה, והיא חוסר ההתאמה בין הקביעה על מי להביא ראיה ובין הקביעה שהראיה צריכה להתכוונן על שעת האירוסין. ההליכה לשעת האירוסין מבטלת למעשה את הסברה של 'כאן נמצאו וכאן היו', ומקרבת את המשנה בפרק ז' למשניות בפרק ראשון, וממילא לקישור למחלוקת ר"ג ור"י שמובאת על ידי רבי אלעזר כמענה לסתירה הפנימית במשנה. זו הדרך בה מחלוקת ר"ג ור"י 'יובאה' לתוך המשנה בפרק ז'. והנה עיקר הדין של פרק ז' לא מתמקד בטענות אלא בקביעה על מי להביא ראיה, והעיקרון העומד למבחן נקרא בפי הסוגייה 'חזקת הגוף'. רמב"ן ובית מדרשו התעקשו 'לייבא' לתוך עה, ב את האמור בסוגיות בפרק ראשון, ולכן פירשו שבמשנה עה, א האשה טוענת טענת ברי. ברם המעיין בפירוש רש"י לאורך הסוגייה רואה שהוא לא מזכיר כלל טענת ברי של האשה, אלא רק את חזקת הגוף. פני יהושע עמד על כך, וציין שרש"י פירש כן משום שהמשנה עה מתעלמת כליל מטענות האשה, ולכן העמיד את הכל על חזקת הגוף. כל סוגיה וההסבר שלה מכוח הנתונים המיוחדים לה.
סיכומו של דבר, הקישור של הבבלי את המשנה עה למחלוקת ר"ג ור"א נעשה מכוח קושי פנימי במשנה. המחלוקת 'יובאה' כפיתרון לקושי הזה, וכך קושרה משנה זו למחלוקת. היות ומשנה זו לא מתמקדת בטענות אלא בחובת הבאת הראיה, מחלוקת ר"ג ור"י קושרה ל'חזקת הגוף'. בכך הושלם המסע לדרך בה נוצרו שלושת ההסברים לרבן גמליאל בסוגייה יב, ב,. פשטות הסוגיות בפרק ראשון שרבן גמליאל האמין לעדות האשה/ ברי; הסבר מיגו הגיע מתוך הסוגייה טז, א, מכוח 'ומודה רבי יהושע'; הסבר 'חזקת הגוף' מגיע מהסוגייה עה, ב מכוח הקישור בין משנה זו ובין המחלוקת.
היות ש'חזקת הגוף' 'נולדה' בסוגייה עה, ב, לכן הסוגייה מצאה לנכון לדון שם [ולא בפרק ראשון] מה עמדת רבי יהושע ביחס ל'חזקת הגוף'. ראשונים נחלקו בהסבר דברי רבא 'כאן נמצאו וכאן היו' – לדעת רש"י ההסבר נאמר אליבא דר"ג שהלכה כמותו; לדעת הריטב"א אף לדעת ר"י; לדעת הר"ן רבא מנתק את הקשר בין המשנה עה ובין מחלוקת ר"ג ור"י. בכך הוא סוגר את המעגל; הסוגייה הכניסה את המחלוקת ורבא מוציא אותה וחוזר לנקודה שאין זיקה בין המשניות, כפי שנתבאר בפתח הדברים.
באשר לטיבו של 'חזקת הגוף' בשיטת ר"ג, העומדת אף כנגד חזקת ממון, נראה להציע שהיא לא מהווה ראיה עובדתית. אין סיבה להניח מציאותית שהמום נולד כמה שיותר מאוחר. מסתבר שמדובר כא בקביעה על מי להביא ראיה. היות ואשה בחזקת שאין לה מומים והיא זכאית לכתובה, לכן רבן גמליאל טוען שהיא זכאית לכתובה, ודווקא הבעל שטוען למומין הוא מי שמנסה להוציאה מחזקתה. כאן נכנס החילוק בין היותה בבית אביה ובין בבית בעלה, שעיקה קביעה על מי מוטלת החובה להביא ראיה.

מראי מקומות

עה. המשנה, ובסוגיית הגמרא שעליה עד 'וניפייס הוא' (עו.)
השווה את לשון משנה זו למשניות בפרק ראשון – מה הנושא של המשניות?
איזו הבנה בשיטת רבן גמליאל משתקפת בסוגייה זו? רש"י עה: ד"ה אתאן לר"ג; רמב"ן עה: ד"ה אתאן לר"ג; שיטה מקובצת עה. 'והא דקאמר… בס"ד', עה: 'וכבר כתיבנא… ריב"ש'; פני יהושע עה: ד"ה גמרא טעמא
כאן נמצאו כאן היו – רש"י – שימו לב שזה נאמר בשיטת ר"ג; השוו לריטב"א ד"ה אמר רבא; ר"ן על הרי"ף לה, א ברב אלפס ד"ה ופרש"י; שיטה מקובצת ד"ה אבל רש"י כתב במהדורא קמא, עד 'אטו רישא';
[להרחבה למטיבי לכת – עו. תד"ה וחדא; רש"י מהדורה קמא]
מה עם המשניות בפרק ראשון? עה: רש"י ד"ה רבא אמר רישא כאן; תד"ה רישא
ירושלמי כתובות א ו