תקציר השיעור

שבע אחרונות יתירות על הראשונות בכך שבהן 'מתריעין'. האמוראים נחלקו האם הכוונה לשופר או לעננו. המיוחס לרש"י מבאר שברקע מ"ד בשופר עומדת פרשת חצוצרות, והשופר דומה לשופר של ר"ה שעיקרו להכניע את הלב לשוב בתשובה. הוא מסביר שהמחלוקת מושרשת בלשון המשנה שנקטה בבינוני 'מתריעין', ולא 'מריעין'.
ביסודו של דבר, ניתן לעגן את שתי הדעות בפרשת חצוצורות. נעמוד בקצרה על מבנה הפרשה. היא מחולקת לשנים. בחלק הראשון, תקיעה למקרא העדה ותרועה למסע המחנות, כאשר נראה בחלק זה שהחצוצרות הם מערכת כריזה לכנס את העם. בחלק השני יש תרועה בשעת מלחמה ותקיעה ביום שמחתכם ובמועדיכם, ואלו לזכרון לפני ד'. שאלה מתבקשת היא האם אף בחלק השני, החצוצרות משמשות לכנס את העם, ומה שמזכיר את העם לפני הקב"ה זה ההיאספות שלו [ראה נצי"ב על 'וכי תבואו מלחמה' שהכוונה שאתם תיאספו יחד בשעת מלחמה; ביחס ליום שמחתכם – רמב"ן על התורה כותב ש'מקראי קודש' הכוונה שנאספים יחד לתפילה ות"ת], או שמא החצוצרות כאן מתפקדות באופן ישיר כזיכרון לפני ד'. הבנה זו בעלת זיקה לכך שבמסע המחנות נאמר 'ותקעתם תרועה', דהיינו הפועל של תרועה בחצוצרה הוא תק"ע, ואילו בשעת מלחמה נאמר 'והרעתם בחצוצרות'. נצי"ב הפנה את תשומת הלב ליהושע ו:כ, 'וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה', ופירש: 'פירוש "והרעותם" היינו תפלה, שיזעקו ויתעוררו בתפלה עם החצוצרות. וכן פירש הרמב"ם הלכות תענית. וכבר ביארנו דכך הפירוש בספר יהושע (ו,כ) "וירע העם ויתקעו בשופרות", פירוש, שהתפללו ביום השביעי קודם שנכנסו ליריחו, ובתפלה תקעו בשופרות'. לאור זאת נאמר שפרשת חצוצרות עצמה כוללת תרועה בחצוצרה יחד עם תרועה בפה שהיא תפילה, וכך שתי הדעות בסוגייה מעוגנות בפרשת חצוצרות, עם שינוי קל – המעבר מחצוצרה לשופר.
הגמרא מסיקה 'אֶלָּא בְּשׁוֹפָרוֹת דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָרֵי לַהּ הַתְרָעָה כִּי פְּלִיגִי בַּעֲנֵנוּ מָר סָבַר קָרֵי לַהּ הַתְרָעָה וּמָר סָבַר לָא קָרֵי לַהּ הַתְרָעָה'. רש"י מפרש שבשבע אחרונות לכולי עלמא הן יתירות בשופר; המחלוקת היא ביחס למתריעין בתעניות על שאר צרות שמוזכרות בפרק שלישי, האם מתריעין שם הכוונה לשופר או לעננו. לשיטתו, מ"ד בעננו סבור שיש שופר רק בתעניות גשמים, וההבדל הזה מצטרף להבדלים נוספים שלמדנו בעבר בין תעניות גשמים ובין תעניות בעת צרה. הסוגייה טוענת כתנאי, 'דתניא עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ גַּיִיס אוֹ נָהָר וְעַל סְפִינָה הַמְטוֹרֶפֶת בַּיָּם רַבִּי יוֹסֵי אֹמֵר לְעֶזְרָה אֲבָל לֹא לִצְעָקָה'. בדומה למה שנטען לעיל על החצוצרה, אף כאן מתריעין יכול להיות לכנס אנשים ולהזעיק עזרה, והוא יכול להיות צעקה של תפילה.
הרמב"ן חולק על רש"י, לדעתו כל הסוגייה עוסקת בתעניות גשמים. בשלב ההו"א הגמרא סברה שמ"ד בשופר סבר שאומרים עננו גם בראשונות, וההבדל היחיד הוא בשופר, ומ"ד בעננו סובר שהן יתירות בעננו. המסקנה היא שלכו"ע יש שופר רק באחרונות הומחלוקת היא האם תוספת עננו אף היא רק באחרונות או שמא היא גם בראשונות.
ראשונים עסקו ביחס בין סוגייתנו ובין ר"ה כז. שם משמע שבתעניות תוקעים בחצוצרות, כך עולה מדברי רש"י שם ומרמב"ם תענית א:ד, ופשוט שזה מבוסס על פרשת חצוצרות. רז"ה מביא שיטת גאונים שתוקעים בשופר בתעניות ותהה על שיטתם. הראב"ד חילק בין שעת התפילה עצמה בהן תוקעים בחצוצרה ובין תחנונים אחרי התפילה, שהן מלוות בשופר. רמב"ן מפרש במלחמת השם שהסוגייה בר"ה מתארת חצוצרה רק בשעת מלחמה שהיא כינופיא של כלל ישראל, בדומה למקדש, אך בתעניות תוקעים בשופר.
משיטות הראשונים עולה תמונה בהירה שחצוצרות קשורות בכינופיא של כלל ישראל ושופר הולך יחד עם תחנונים ושבירת הלב.