תקציר השיעור

• בעקבות המשנה על 'אביו ורבו', הפרק מסתיים בדיון על לימוד מקרא, משנה ותלמוד. הקביעה להעדיף לימוד תשבע"פ על םני מקרא נתפרשה על ידי הר"ח מצד שלימוד מקרא אינו להלכה, ולכן חשוב ללמוד תושבע"פ המלמדת את ההלכה. רש"י הדגיש גורם אחר: תושבע"פ בסכנת שכחה כי היא לא כתובה. בשיעור ניתנה סקירה על האורליות של תושבע"פ. המשנה נערכה סטקסט אולם כיצד היא נמסרה? מקובל שראשוני ספרד סוברים שהמשנה נכתבה וראשוני צרפת סברו היא נמסרה על פה. גם בין החוקרים יש ויכוח. הרי"ן אפשטיין סבר שהמשנה נכתבה ופרופ' יעקב זוסמן סבור שהיא לא נכתבה אלא נמסרה על פה. גם עולם גאוני בבל הוא עולם אורלי, וכתבו על האחריות העצומה כלפי שמירת תושבע"פ והברית שכרותה לה.
• משנה ותלמוד: המשנה הי הקאנון עם שיטות התנאים , אבל היות ואים בה הכרעה ואף יש בה סתירות, לכן היא מתפרשת על ידי התלמוד. לימוד משנה הוא רכשית ידע יסודי, פוגש את דמות ה'סיני'; לימוד התלמוד הוא הבנה ומשקף את דמות 'עוקר ההרים'. מי שיסתפק בלימדו משנה לא מבין את מה שוה איודע; מי שיעסוק בתלמוד ללא ידיעת משנה בונה מגדלים פורחים באוויר. הסוגיי הקוראת לשלב ביניהם, תוך ציון שהשיא הוא תלמוד.
• מקרא משנה ותלמוד מצויים במימרה בקידושין ל. 'לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליל בתלמוד', אך שם אין מתח ביניהם, אדרבא, יש ללמוד את שלשתם. רמב"ם תלמוד תורה א: יב עשה שלום בין הגמרות. הוא קובע שהחובה לשלש את הלימוד הוא 'בתחילת תלמודו של אדם', ולאחר שמחכים יעסוק רוב ימיו בתלמוד. עם זאת, הרמב"ם האמין בדרך המשנה, וכתב את משנה תורה בסגנון המשנה. בנוסף, באגרות של רמב"ם לתלמידו רבי יוסף בן יהודה הוא מתאר את חוסר התועלת בלימוד השו"ט של הגמרא, העיקר הוא הגעה למסקנה. אף נראה שהרמב"ם ציפה שמשנה תורה יהפוך לקאנון העם היהודי ואז לא יהיה צורך לעיין בתלמוד במציאת המקור של הרמב"ם, שכן בהפיכתו לקאנון, הוא ייחשב מוסמך בתורת עצמו. פועלו של הרמב"ם היה לכתוב משנה חדשה שכתוב הבאופו שהיא מנוסחת בצור הבהירה שמלמדת את ההלכה; לימוד התלמוד המועדף על ידו אינו מכוון ללימוד תלמוד בבלי אלא לעיון במושכלות, והוא כולל בתלמוד אף את פרדס, שלדעתו היא מטאפיזיקה, שהיא חכמת האלוקות.