מראי מקומות
א. אפיון אש
- עיינו בשתי המכילתות בסיכום של אבות הנזיקין בסוף פרשת אש (צורף לדף מספר 32) ובמשנה פ"א מ"א, וראו את תכונת אש בתורת התנאים.
- אפיון אש בבבלי:
- ג:, "תולדה דאש מאי ניהו… תולדה דאש כאש".
- ו., "הצד השוה שבהן… וחזר הדין".
ב. רוח וכוחות אחרים
- משנה ב"ק פ"ו מ"ד (=נט:) – משנת השולח את הבערה.
- תוספתא ב"ק פ"ו הכ"ב.
- בבלי ב"ק ס., "ת"ר ליבה ולבתה… וגרמא בנזקין פטור".
- ירושלמי ב"ק פ"ו ה"ד, "תמן אמרין… לא בא" (מצורף).
- ראשונים על הסוגיה:
- נט: תד"ה לבתה הרוח, ובתוס' רבנו פרץ ד"ה ליבתו הרוח
- רשב"א ד"ה וגרסינן בירושלמי.
- המשנה כא:, "הכלב שנטל חררה… חצי נזק", ובגמרא כג., "מאן חייב… חתורות הן אצל כלב".
- ב"ק נה:, "ת"ר איזהו כראוי… שלא כראוי". השוו לתוספתא פ"ו הי"ט.
- ב"ק נו., "אמר מר הכופף קמתו… שאינה מצויה".
- כב: תד"ה חציו דחרש.
- שאלות לעיון וסיכום:
- מה עולה מפשט המשנה בשלושת הבבות שלה באשר לאחריות אדם על אש שיש כח אחר המעורב בו – חש"ו, מעורבות אנשים נוספים, ומעורבות רוח?
- מה עולה מהתוספתא? מה יחס משנה ותוספתא?
- באילו מקורות מופיע המונח רוח מצויה ושאינה מצויה? מה יסוד ההבחנה ומה מקורו?
- סכמו את מהלך הדיון האמוראי ביחס לחיוב על רוח.
- סכמו כיצד הקביעה כי ניתן לחייב על רוח באה לידי ביטוי במקורות הדנים על חרש ועל כלב.
הנושא כולו יושלם בעיון בסוגיית ב"ב כו. "דבי בר מריון" ויחסה לסוגיה ס.. מקורות יינתנו בלי נדר בהמשך.