מראי מקומות

א. המשנה

1. פז. המשנה, "חש"ו פגיעתן רעה… חייבין לשלם", וברש"י וברא"ש ח, ט.
2. עימדו על היחס בין אישה ועבד ובין חש"ו. מה טיב הפטור בכל אחד מהם?

ב. קטן לאחר שהגדיל

1. מה משמע מפשט המשנה ביחס לחיוב קטן לאחר שהגדיל?
2. צח: "הוה עובדא וכפייה… כשורא לצלמא" וברש"י ד"ה ואכפייה רפרם.
3. אור זרוע לב"ק סימן שמו.
4. רמב"ם הלכות חובל ומזיק פ"ד הל' כ-כא.
5. להרחבה – שו"ע או"ח שמג, א ובט"ז ס"ק ב ובמ"ב ס"ק ט; קובץ שיעורים ב, מד, ב; נחל יצחק חו"מ ז, א.

ג. דרכי אכיפה

1. רמב"ם בפירוש המשנה לב"ק פ"ח מ"ד.
2. להרחבה – אור זרוע לב"ק סימנים שמז, שנ – שנג.

ד. ביישו בדברים

1. המשנה צ. וסוגיית הגמרא צא. "רקק והגיע בו הרוק… פטור מכלום".
2. הגהת הגר"א אות א; רמב"ם חובל ומזיק ג, ה-ז; [רמב"ם דעות ו, ז-ט]; רא"ש ח, טו; שו"ע חושן משפט תכ, לח.

ה. האם אדם רשאי לבייש או לחבול בעצמו?

1. צא. 2 שורות מסוף העמוד, "והתניא אמר לו ר' עקיבא" וסוגיית הגמרא צא:

סיכום

המשנה קובעת שחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה: החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורים; ועמהם עבד כנעני ואישה. ברם המשנה מבחינה בין שתי הקבוצות — עבד ואישה משלמין לאחר זמן, משנתגרשה האישה ונשתחרר העבד, ואילו חרש שוטה וקטן אינם משלמים אף משהגדילו. החקירה המרכזית היא מהם תשלומי חבלה ונזק: עונש הכרוך באחריות פלילית, או פיצוי על הפסד.

שני יסודות הפטור: חוסר דעת מול חוסר נכסים

לשני הפטורים שבמשנה יסוד שונה. הרא״ש מנסח זאת במפורש: ״לא דמי פטורא דעבד ואישה לפטורא דחרש שוטה וקטן, דהני לאו בני עונשין נינהו״. חרש שוטה וקטן פטורים משום שאינם בני דעת ואין להם אחריות פלילית, ולכן פטורם מוחלט; עבד ואישה בני דעת ואחראים, אך פטורים בשעת מעשה משום שאין להם נכסים, וכשמשתנה מעמדם הם משלמים. [לשון הרא״ש מכנה את תשלומי הנזק ״עונשין״, וזו עצמה נקודת המוצא לחקירה — אם התשלום עונש, הוא שייך לאחריות פלילית ולא לפיצוי.] תפיסה זו שונה מן האיזון שביסוד פטורי הנזיקין שבפרק הראשון: שם בנויה המערכת על איזון חברתי, שכל מזיק עשוי להיות ניזוק ולהפך; ואילו עולם החבלה אינו בנוי על איזון אלא על הכלל ״את זה לא עושים״ — אין חובלים בבני אדם.

מהו יסוד היעדר הנכסים של האישה? במבנה החברתי הקדום ניהלה האישה את משק הבית והבעל את הכספים, ואף שאישה נשואה יכלה להיות בעלת רכוש, מסרה את ניהולו לבעלה — נכסי מלוג נשארים שלה והוא אוכל פירותיהם, ונכסי צאן ברזל הופכים שלו והוא אחראי להם כשואל. [כיום יש לנשים רכוש, ועליהן לשלם ככל אדם.] לשיטת רש״י: נכסי מלוג של אישה משועבדים לבעל לפירות ולירושה, והשעבוד לבעל קודם לשעבוד כלפי מי שחבלה בו. הרא״ש חולק וסובר שאם יש לה נכסי מלוג או צאן ברזל ודאי שתהיה מהם גבייה. [נמצא ביניהם מחלוקת במעמד נכסי האישה הנשואה אל מול החוב לחובל.] הרמב״ם בפירוש המשנה מוסיף שאף שאינם משלמים, ״יש לדיין להכותם בחוזקה כדי להפסיק הנזקים מבני אדם״ — שכן אי־התשלום מסכן את החברה. [דברים אלו אמורים, כפי שמדייק האור זרוע בשם רב צמח גאון, על עבד ואישה, בני האחריות הפלילית, ולא על קטן.]

תשלומי חבלה: אחריות פלילית או פיצוי?

פשט המשנה, וכן פסק הרמב״ם, שחרש שוטה וקטן אינם בני דעת בשעת מעשה, ולכן אינם חייבים אף משהגדילו. ברם רש״י יצר תפנית. בסוגיית גרמי, בעניין השורף שטר חוב, מתואר ש״כפיה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כשורא לצלמא״ — פירעון גמור; ומאחר שקשה לקבל שרב אשי שרף שטר, ביאר רש״י ששרף בילדותו. מכאן דייק האור זרוע שקטן שהזיק חייב לשלם כשהגדיל. ראייתו מפרק שור שנגח: שור של חרש שוטה וקטן שהוחזק נגחן מעמידים לו אפוטרופוס לעשותו מועד, וכשהוא נגח משלם מן העלייה, ונחלקו רבי יוחנן (מעליית יתומים) ורבי יוסי בר חנינא (מעליית אפוטרופין, וחוזרים ונפרעים מן היתומים משהגדילו); וקל וחומר היכא דנפשייהו עסקי.

ברם הקל וחומר אינו פשוט. אם תשלומי נזק הם פיצוי על ההפסד, ייתכן שאינם תלויים כלל באחריות פלילית — כפשוטו של מקרא בשור תם, שהבעלים מתחלקים בהפסד, ואין באים אליו בטענות אלא ״יש כאן אדם שהפסיד, התחלק בהפסד עמו״. לפי זה עולם התשלומים פוגש את הקטן בנקל, שכן ניתן לומר לו לשאת חלק בהפסד. אך אם תשלומי חבלה כרוכים באחריות פלילית, ייתכן שאי אפשר לבוא אל הקטן בטענות. החקירה היא אפוא בעצם אופי תשלומי החבלה: המחייב את הקטן מוכרח להניח שגם בהם מתקיים משהו מעין סיפור הנזק — אדם שהפסיד — ואין הם עונש בלבד.

רב אשי וכפיית רפרם: לפנים משורת הדין

הט״ז קורא את רש״י אחרת: ״רב אשי ודאי פטור מן הדין, אלא דרפרם כפאו בדברים לעשות לפנים משורת הדין״. רפרם לא חייבו בדין — שכן עשה זאת בקטנותו, ואף רש״י מודה שקטן שחבל או הזיק פטור — אלא דיבר על ליבו. יסוד הלפנים משורת הדין כאן הוא שהנפגע אף הוא אינו אשם: אי אפשר לחייב את המזיק שאין לו אחריות, אך אסור לשכוח את הניזוק שגם הוא אינו אשם. [הב״ח, חולק וסובר ששור מועד שאני, ״דהוי תקנת חכמים מפני תיקון העולם״ — מפגע החוזר ומזיק — ואין ללמוד ממנו לקטן המזיק באקראי.]

כאן עולה מתח כמעט פנימי: כיצד כופים אדם לנהוג לפנים משורת הדין, שעצם הגדרתו דבר שאין חובה לעשותו? אבא ז״ל הקדיש לכך מאמר, מתוך תפיסה שיש מערכת מוסרית שאינה תלויה בהלכה, והשאלה החוזרת היא אם ההלכה מצפה לקיומה. אציין שהרמב״ם, בתארו לפנים משורת הדין, לעולם אינו כותב שחייבים לנהוג כן, אלא שכך נוהגים החסידים בפועל — תמיד בלשון בינוני, תיאור ולא ציווי. לפי זה ״כפאו בדברים״ אינו חיוב אלא הזכרה: רב אשי, יש מי שהפסיד בגללך ולא קיבל פיצוי, ואף שאינך אשם — גם הוא אינו אשם; ורב אשי רץ ושילם. [המשנה ברורה הרחיב זאת אף לקטנים — ״קטן שגנב או שהזיק ראוי לבית דין להכותו שלא ירגיל בזה״ — ופסק שמדינא אין צורך לשלם (ואם הגניבה בעין יחזירנה), אך לפנים משורת הדין, בין שחבל בגופו ובין שהזיק בממונו, צריך לשלם.]

הנחל יצחק: שבע מצוות בני נח כקוד בסיסי

הנחל יצחק מחדש כשישראל מצווה בדבר שגויים מצווים בו, אף קטנים מצווים בו. לפי זה הקטן שהגיע לכלל דעת — לא תינוק — מצווה באיסור נזיקין שמדין בן נח, ״רק דאינו נענש״. יסוד הדבר ששבע מצוות בני נח הן קוד מוסרי בסיסי, דרך ארץ שקדמה לתורה — מענטשלעכקייט; להיות מענטש אינו תלוי בקבלת ציווי, אלא הוא עצם אישיותו של אדם. לכן אף ילדים נתבעים לקוד התנהגות בסיסי — שלא להכות, לקלל, לירוק או לשקר — ופטורם מעונש אינו היתר לנהוג כרצונם. מכאן מבסס הנחל יצחק את ה״כפייה בדברים״: היות שמוטל על הקטן חיוב לצאת ידי שמים מכוח קוד בני נח — ״מי איכא מידי דאסור לגוי ויהיה מותר לישראל״ — יש רשות לכופו בדברים, כלפי שמיא.

רבי אלחנן וסרמן: תשלומי נזק כפיצוי

רבי אלחנן וסרמן (קובץ שיעורים) מנסח את הדברים בלשון בריסקאית. הוא נשען על חידוש רב חיים מבריסק (וכבר בעונג יום טוב) המבחין בין פעולות הצריכות דעת לבין פעולות שאינן צריכות. בפעולות בעלות — כקניינים — התוקף בא מהסכמת הבעלים שעל התחום, וסימנן שאדם אחר אינו יכול לחוללן; ויש חלויות שאינן צריכות דעת בעלים כלל (כמילה ושחיטה, שאינן פעולות בעלות). [דוגמת רב חיים היא חליצה: היא צריכה כוונה, אך אינה פעולת בעלות — המתיר את היבמה הוא עצם פעולת החליצה, לא הסכמת החולץ. במקום שהפעולה ״נעשית״, הדעת מגדירה אותה; ובמקום שהדבר ״מתרחש״, הפעולה עצמה מחוללת את התוצאה.] לשיטת רבי אלחנן: ״במקום דצריך דעת״ קטן מופקע, ״אבל היכא דלא צריך דעת, קטן וגדול שווין הן״.

יישומו בנזיקין נשען על ״אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן, בין שוגג בין מזיד״, ועל שיטת הרמב״ן (בסוף פרק שוכר את האומנים) שאף באונס גמור אדם המזיק חייב — אפילו הוטל ברוח כרוח אליהו על גג חברו. מאחר שאין כאן צורך בדעת, אין לפטור את הקטן מטעם שאינו מוזהר ולאו בר עונשין הוא, שכן — וזה עיקר חידושו — ״חיוב תשלומין בנזיקין אינו בתורת עונש מפני עבירה״. תשלומי נזק לדעתו פיצוי בלבד, ואינם קשורים באיסור כלל; ומשום כך אין נפקא מינה אם המזיק קטן, שהרי הניזוק הפסיד. [רבי אלחנן אף תמה על החולקים.] מכאן עולה מחלוקת מהותית: האם תשלומי נזק הם פיצוי גרידא על ההפסד, או שהם כרוכים באחריות האדם — שאז הקטן, שאין לו אחריות, פטור — או שמא יש מצב ביניים, כדרך הט״ז והנחל יצחק. [ייתכן אף חילוק בין תשלומי נזק לתשלומי חבלה, ובתוך החבלה בין ריפוי ושבת, הקרובים לפיצוי על אובדן כושר עבודה, לבין בושת או צער.]

שני סוגי בושת והמחירון

בחציו השני של הפרק מופיעה בושת מסוג אחר. המשנה (דף צ׳) מונה פעולות פגיעה — סוטר, צורם באוזן, תולש בשיער, רוקק — ולכל אחת מחירון. [הראב״ד, בפירושו לתורת כהנים, ראה בדוגמאות אלו מקרי בושת, אף שמקור הבושת שם הוא ״כאשר עשה כן יעשה לו״, בעוד הבושת הראשונה נלמדת מ״וקצותה את כפה״ — ומכאן שני סוגי בושת.] שאלת היסוד היא מהו טעם המחירון. ניתן להבינו כפיצוי על הנזק שנגרם — וכך משמע ממי שאומר ״הכל לפי כבודו״, המניח שהמחיר משקף את הנזק האמיתי, ומרבי עקיבא הקובע מחיר אחיד. ברם הסכומים עצומים — ארבע מאות זוז הם פי שניים מן הכתובה, ומאתיים זוז דמי מחיה לשנתיים — ולכן ייתכן שהמחירון אינו פיצוי בלבד אלא הסדרה של אופן הריב בחברה: אנשים סוטרים ויורקים כשהם רבים, והקנס הגבוה בא להרתיע ולקבוע קוד התנהגות בעת מריבה.

רקק בו ולא בבגדו: בושת פיזית מול בושת בדברים, וחידוש הגר״א

לדברי רב פפא, ברקיקה ״לא שנו אלא בו״ — דווקא כשהרוק פגע בגופו, אך בבגדו פטור. הגמרא מקשה: והרי גם זה מבייש, ויהא ככל המבייש בדברים? והתשובה, משמיה דרבי יוסי בר אבין, היא שהמבייש בדברים פטור מכלום, ולכן אף הרוקק על הבגד פטור — משמע שאין בושת אלא בפגיעה פיזית. [הרא״ש מבסס זאת על ״והחזיקה במבושיו״, המתאר פעולה פיזית.] קביעה זו קשה, שכן לכאורה היא הפוכה מן התחושה החינוכית שמילים פוגעות ואף הורגות. על כך נבהל הגר״א, ומחק את המילים ״זאת אומרת״ שבסוגיה. כוונתו: הדיוק שהבושת ״בו ולא בבגדו״ נכון, אך אין לדייק מכאן פטור גמור — אלא פטור מארבע מאות זוז וחיוב באופן אחר. [בכך מייצג הגר״א את הרעיון של שני סוגי בושת: בושת שיש עליה מחירון, ובושת המשוערת בדרך אחרת, ואינן אותה תופעה. נספח נוסח: ״זאת אומרת״ קיים בכל עדי הנוסח, ומחיקת הגר״א מושגית ולא נתמכת בכתבי היד.] לפי זה, רקיקה הפוגעת בגוף מפעילה את המחירון, ואילו רקיקה על הבגד מביישת אך עוברת לאופן שיעור אחר.

הרמב״ם: בושת בדברים, תלמיד חכמים וכבוד התורה

לשיטת הרמב״ם, המבייש בדברים או שרקק על בגד חברו פטור מן התשלומים, אך ״יש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כפי שיראו״ — בית הדין נושא באחריות על השיח בחברה. אך המבייש תלמיד חכמים חייב בושת שלמה אף בדברים בלבד, מדין כבוד התורה. הכבוד אינו אישי אלא מפני שהתלמיד חכמים מייצג את התורה [הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה בונה את כבוד הרב המובהק על כיבוד אב ואם — ״ורבו יותר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו לחיי העולם הבא״; ולכן רב מובהק שמחל על כבודו כבודו מחול, שכן הכבוד אישי, אך אף הוא אינו יכול למחול על כבוד התורה]. נמצא שהבושת בדברים אמנם מביישת, אך החיוב עליה בא מהתנגשותה עם המצווה להדר תלמידי חכמים.

מכאן עולה סוג שלישי של בושת. הסוג הראשון הוא שבירת הקוד האנושי — מענטשלעכקייט ודרך ארץ, ״וקצותה את כפה״; השני הוא בושת המחירון שבפגיעה הפיזית; והשלישי הוא הבושת שבדברים, שאדם סבור שפטור עליה לגמרי — שאינה ״וקצותה את כפה״ ואינה ״כאשר עשה כן יעשה לו״ אלא מילים בלבד — ובכל זאת היא אנטי־כבוד, ביזוי המתנגש עם כבוד התורה. הקנס על ביוש תלמיד חכמים, חמישה ושלושים דינרי זהב, נגבה בכל מקום, אף בחוץ לארץ — ולכאורה תמוה, שכן אין דיני קנסות בחוץ לארץ; אלא שאין זה דין קנס כלל אלא הגנה על כבוד התורה. [אף תלמיד חכמים המבקש למחול ראוי שינהג כן, אך הדיינים אומרים למבייש ״חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב״, שאין החברה רשאית להקל עם הפוגעים.]

מבושת לעיצוב החברה: הלכות דעות

אף ביחס לאדם פשוט, המבייש בדברים פטור מן התשלומים אך ״עוון גדול הוא, ואינו מחרף ומביישן אלא רשע שוטה״, וכל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. בהיעדר כלים משפטיים נוקט הרמב״ם ברטוריקה. תיאור זה לקוח מהלכות דעות, שגיבורן הוא החכם ההולך בדרך האמצע, ״והלכת בדרכיו״, בהידמות לבורא [לצד דמות החסיד הנוהג לפנים משורת הדין, שאין מצווה להיות כמותו]. המבייש הוא ״רשע שוטה״ שאינו נוהג לפי הקוד האתי של הלכות דעות; ומי שאינו נוהג לפיו אי אפשר לכופו להידמות לבורא או לקונסו, אך אין הוא נוהג כראוי.

מבנה הלכות דעות מבהיר זאת: פרקים א׳–ה׳ עוסקים בבניין חיי היחיד מכוח ההידמות לבורא, ופרקים ו׳–ז׳ בבניין חברה כזאת, ובתוכם ביישוב סכסוכים. לשיטת הרמב״ם, ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ אינו איסור לשנוא אלא איסור לשנוא בלב — הַשּׂוֹנֵא חייב להוכיח את חברו ולומר לו [רש"י חולק]; ו״הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא״ פירושו שבשעת התוכחה אסור להכלים — ״המוכיח את חברו לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו״. נמצא שאין מצווה להדר כל יהודי, אך יש איסור להכלים כל יהודי, ולשון הרמב״ם כאן וכאן זהה — ״אף על פי שאינו לוקה, עוון גדול הוא… אין לו חלק לעולם הבא״. [הרא״ש מביא בשם רב שרירא גאון שהכלי לבושת דברים הוא חרם — הוצאת המרעיל את השיח מן החברה; והרמ״א בחושן משפט סימן ת״כ״ח כינס את המקורות הרבים בנושא.] בכך מתחברת חטיבת הבושת אל עולם היחסים שבין בני אדם: הנזיקין מתורגמים לכסף, אך ביסודם הם שאלת ״מי אנחנו״ — כיצד תיראה החברה, כיצד נדבר זה אל זה — וזה מקביל לסיפור הקטן: אף שאי אפשר לשלוח חשבון, ראוי שיידע שנפגע אדם, ושמעשהו אינו ראוי.

האם אדם מבייש או חובל בעצמו

הסוגיה דנה אם אדם יכול לחבול בעצמו, ובדרך עולה ההבחנה שאדם עשוי לבייש את עצמו אך לא לחבול בעצמו. הבחנה זו מחיה את אופי הבושת: הבושת היא קטגוריה חברתית, ביחס שבין אדם לחברו, ולכן אדם רשאי לבחור כיצד להתייחס לעצמו; ואילו החבלה עניין גופני. ההוה אמינא ביקשה להוכיח שאם אדם עושה לעצמו מעשה מבייש, סימן שאינו מבייש, ואף אחרים יוכלו לעשותו; ורבי עקיבא דוחה שעצם היכולת לעשות מעשה מבייש אינה מוכיחה שאין בו בושת. [מן האיסור לחבול בעצמו מסתעפת שאלת הניתוחים הפלסטיים, שרובם ככולם הותרו, שכן האיסור הוא לפגוע בעצמו, ואילו המתקן את גופו אינו חובל — והכל לפי ההקשר והמניע, לא לפי עצם הסכין; רב שלמה זלמן אויערבך התיר אף בגבר, שכן אף הוא צריך להיראות יפה, ״כיון דתיקונו הוא אצלו״.]

חידושים ומסקנות

שני יסודות שונים לפטורי המשנה — חוסר דעת (חרש שוטה וקטן) מול חוסר נכסים (עבד ואישה) — והם פותחים את החקירה המרכזית: האם תשלומי חבלה ונזק הם עונש הכרוך באחריות פלילית, או פיצוי על הפסד. תפנית רש״י (בעקבות האור זרוע) בעניין הקטן המזיק העמידה שלוש עמדות: פיצוי גמור המחייב אף קטן (רבי אלחנן וסרמן, מכוח חילוק רב חיים בין פעולות הצריכות דעת לאלו שאינן), פטור גמור מחוסר אחריות (פשט המשנה והרמב״ם), ומצב ביניים של לפנים משורת הדין (הט״ז והנחל יצחק, מכוח קוד בני נח). בחציו השני של השיעור מתבררים סוגי הבושת — בושת המחירון שבפגיעה הפיזית, הבושת שבדברים המתנגשת עם כבוד התורה (הרמב״ם), ושבירת הקוד האנושי — וחידוש הגר״א שבושת בדברים אינה פטורה לגמרי. החוט המאחד הוא המעבר מעולם ההפסדים הכספיים אל עולם הלכות דעות ועיצוב החברה: כיצד נריב, כיצד נדבר, ואיזו חברה נבנה — שכן הנזיקין מתורגמים לכסף, אך ביסודם הם שאלת ״מי אנחנו״.