האם זמני קריאת שמע חופפים לזמני יום ולילה? האם יש אפשרות לקרוא קריאת שמע של ערבית בזמן שהוא יום ועדיין זמן שכיבה או ההפך?

מראי מקומות

א. פתיחה

נשלים את לימוד סוף זמן ק"ש של ערבית בלימוד ברייתות דרשב"י, במסגרתן ישוב ויעלה שאלת סוף הזמן וזיקתה לזמני יום ולילה הקוסמיים או לזמן שכיבה אנושי. לימוד הברייתות משיק לשאלת זמן ק"ש של שחרית. אני מציע להתמקד בשלב זה במה שנוגע
לסוף זמן ק"ש של ערבית, ולהשאיר להמשך השבוע את ליבון זמן ק"ש של שחרית, אך היות וצבת בצבת עשויה, יש מקום גם ללמוד במשותף את שני הנושאים.

ב. מקורות

1.   תוספתא ברכות פ"א ה"א.
2.   ח: "תניא ר"ש בן יוחי אומר… בשעת הדחק".
3.   ירושלמי פ"א ה"א, עמ' 5 שו' 29-23, "פסקא רבן גמליאל אומר… כי משכימין היו".
4.   ח: תד"ה לא; ט. תד"ה לעולם.
5.   רי"ף, ב. ברב אלפס, "תניא ר' שמעון… אבל לכתחילה לא" (ב:).
6.   רז"ה במאור הקטן ד"ה תניא.
7.   רמב"ן במלחמת השם (ב. 4 שורות מלמטה) "וכך עיקרן של דברים… אדר"ש בתרייתא איתמר".
8.   רשב"א ברכות ח: – חידושיו על הסוגיה.
9.   רמב"ם הלכות קריאת שמע פ"א ה"י.

ג. שאלות לעיון
1. מתי הוא סוף זמן ק"ש של ערבית?
2. האם זמן זה חופף לזמני יום ולילה?
3. האם יש זמן שבו ניתן לקרוא גם ק"ש של ערבית וגם ק"ש של שחרית?

סיכום

פתיחה: יסוד המחלוקת בזמן קריאת שמע של ערבית

בבואנו לבחון את סוגיית סוף זמן קריאת שמע של ערבית, עלינו לעמוד תחילה על שורש המחלוקת המופיעה במשנה בין רבי אליעזר, חכמים ורבן גמליאל. יסוד הדיון נשען על המונח המקראי "ובשכבך", המעורר שאלה עקרונית: האם התורה הגדירה את זמן המצווה לפי מונחים אנושיים סוציולוגיים – דהיינו, כל זמן שבני אדם עוסקים בשכיבה – או שמא המונח "ובשכבך" הוא הגדרה של זמן אסטרונומי, דהיינו זמן הלילה.

לשיטת רבי אליעזר, המונח "ובשכבך" הוא מצומצם ומתייחס לשעת הכניסה לשכיבה, ולכן זמנה עד סוף האשמורה הראשונה. לעומתו, רבן גמליאל סובר שכל הלילה נחשב זמן שכיבה, ולפיכך ניתן לקרוא עד עמוד השחר. חכמים, כפי שמתבאר בסוגיית הגמרא (ברכות ד' ע"ב וט' ע"ב), סוברים עקרונית כרבן גמליאל שהזמן הוא כל הלילה, אלא שעשו סייג לדבריהם כדי להרחיק אדם מן העבירה, וקבעו את הזמן עד חצות.

במסגרת זו, יש לעיין בשיטות הראשונים בפסיקת ההלכה. רש"י והרא"ה סוברים שהלכה כרבן גמליאל באופן גורף, ולכן לכתחילה ניתן לקרוא קריאת שמע עד עמוד השחר, והסייג של חכמים אינו מעכב את רבן גמליאל. אולם, הרי"ף והרמב"ם נוקטים בדרך אחרת, ולפיה עיקר הזמן הוא עד חצות, ורק בדיעבד ניתן לקרוא עד עמוד השחר. הבנה זו מעוררת צורך בניתוח מעמיק של המקורות התנאיים, ובעיקר של דברי רבי שמעון בר יוחאי בברייתות, המציבים אתגר להגדרות המקובלות של יום ולילה.

שיטת רשב"י בתוספתא: קריאת שמע כשינון

בתוספתא (פרק א') מובאת שיטת רבי שמעון האומר: "פעמים שאדם קורא אותה שתי פעמים בלילה, אחת עד שלא יעלה עמוד השחר ואחת משעלה עמוד השחר, ונמצא יוצא ידי חובתו של יום ושל לילה". ברייתא זו היא המקור היחיד בתוספתא העוסק בסוף זמן קריאת שמע של ערבית, והיא מצביעה על כך שלדעת רשב"י, עמוד השחר הוא קו התפר המפריד בין חובת הלילה לחובת היום.

אולם, מעבר לקביעת הזמנים, יש בדברי רשב"י חידוש תפיסתי. בעוד שהדיון הקלאסי עוסק בגבולות ה"שכיבה" וה"קימה", רשב"י מציג מצב שבו שני זמנים הרחוקים זה מזה במהותם – סוף היום ותחילת היום הבא – מצטמצמים לנקודת זמן אחת צמודה. ניתן לראות בכך ביטוי לתפיסה המופיעה בירושלמי, המגדירה את קריאת שמע כ"שינון".

לפי הירושלמי, רשב"י וחבריו שהיו עוסקים בתורה לא היו מפסיקים לקריאת שמע, משום שקריאת שמע עצמה היא מצוות שינון, ומי שעוסק בתורה כבר מקיים את עיקר עניינה של הקריאה. אם נתבונן בקריאת שמע כחלק ממצוות תלמוד תורה (כפי שרומזת המשנה "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה"), הרי שדרישת הזמנים של "בשכבך ובקומך" מקבלת אופי גמיש יותר. המטרה היא שדברי התורה יהיו שנונים על פיו של אדם בכל יחידת זמן – פעם אחת בזמן השייך ללילה ופעם אחת בזמן השייך ליום, גם אם אלו סמוכים זה לזה בנקודת המעבר של עמוד השחר.

ניתוח סוגיית הגמרא: "קרי ליה יממא וקרי ליה לילה"

הגמרא בדף ח' ע"ב מקשה על דברי רשב"י: "הא גופא קשיא: אמרת פעמים שאדם קורא אותה שתי פעמים בלילה – אלמא ליליא הוא, והדר תני יוצא בה ידי חובתו של יום – אלמא יממא הוא!". קושיית הגמרא נוגעת להגדרה ההלכתית של זמן עמוד השחר. מצד אחד, רשב"י קורא לזמן שלאחר עמוד השחר "לילה", ומצד שני הוא קובע שיוצאים בו ידי חובת יום.

תירוץ הגמרא הוא: "לעולם ליליא הוא, והאי דקרי ליה יממא – משום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא". כאן מתגלה יסוד דרמטי: הגדרת הזמן של קריאת שמע אינה תלויה בהכרח בהגדרה האסטרונומית המוחלטת של יום ולילה, אלא בהתנהגות האנושית הסוציולוגית. אף על פי שמבחינה אסטרונומית עדיין לילה (לפני הנץ החמה), כיוון שיש בני אדם שכבר קמים משנתם, זמן זה יכול להיחשב כזמן "ובקומך".

נמצאנו למדים שיש פער בין "לילה אסטרונומי" לבין "לילה של דין". עמדה זו מאפשרת את המצב האבסורדי לכאורה שמתאר רשב"י: אדם יכול לעמוד בנקודת זמן שהיא לילה מבחינת המציאות הפיזיקלית, אך היא נחשבת "יום" לעניין קריאת שמע משום שיש אנשים שקמים בה.

מחלוקת הראשונים בהבנת תירוץ הגמרא

בביאור תירוץ הגמרא "לעולם ליליא הוא", נחלקו הראשונים בשאלה האם הגדרה זו היא כללית או ייחודית לקריאת שמע.

תוספות סוברים שזמן עמוד השחר נחשב לילה לכל המצוות כולן. לשיטתם, אף על פי שלכתחילה אין לקיים מצוות יום לפני הנץ החמה, מכל מקום מהתורה יום מתחיל בעמוד השחר. שאלה נוספת שמעוררים תוספות היא: אם הזמן שלאחר עמוד השחר נחשב יום לעניין קריאת שמע משום ש"איכא אינשי דקיימי", מדוע לא יוכל אדם לקרוא באותה שעה גם קריאת שמע של ערבית, שהרי "איכא אינשי דגנו" (יש בני אדם שעדיין ישנים)?

תשובת תוספות היא שיש לחלק בין המצבים. ברגע שהפציע עמוד השחר והחלו בני אדם לקום, פקע שם "זמן שכיבה" מהלילה לעניין קריאת שמע של ערבית, אף על פי שישנם כאלו שעדיין במיטותיהם. לעומת זאת, לעניין קריאת שמע של שחרית, די בכך שיש מיעוט של בני אדם שקמים כדי להגדיר את השעה כזמן קימה.

הברייתא השנייה: "שתי פעמים ביום" ושיטת רבי עקיבא

הגמרא מביאה לישנא אחרינא (גרסה אחרת) של הברייתא, המיוחסת לרבי שמעון משום רבי עקיבא: "פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום, אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ונמצא יוצא ידי חובתו של יום ושל לילה".

בגרסה זו, קו התפר עובר בנץ החמה. הזמן שלפני הנץ החמה מוגדר כ"יום", ובכל זאת יוצאים בו ידי חובת לילה. הגמרא מסבירה זאת באופן מקביל לתירוץ הקודם: "לעולם יממא הוא, והאי דקרו ליה ליליא – משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא". כלומר, אף על פי שכבר יום (לאחר עמוד השחר), כיוון שיש בני אדם שעדיין ישנים, ניתן לקיים בו מצוות "ובשכבך".

רבי זירא מוסיף סייג חשוב לדין זה: "ובלבד שלא יאמר השכיבנו". הטעם לכך הוא שברכת "השכיבנו" היא תפילה על השכיבה לעתיד, ואדם שקורא קריאת שמע לאחר שכבר קם משנתו בבוקר (כפי שמתואר בזוגא דרבנן שהשתכרו), אינו יכול לבקש "השכיבנו" כשהוא כבר נמצא בעיצומו של תהליך הקימה.

הרשב"א מבאר שאין הכוונה לדלג על כל הברכה, אלא רק על פתיחתה שעוסקת בשכיבה, אך שאר ענייני הברכה השייכים להגנה ושמירה נאמרים. מכל מקום, פסיקת ההלכה בברייתא זו היא שקריאת שמע של ערבית לאחר עמוד השחר מותרת רק "בשעת הדחק".

חילוק הרי"ף: בין בדיעבד לשעת הדחק

שיטת הרי"ף בסוגיה זו מהווה עמוד תווך בהבנת גדרי הזמן. הרי"ף מצליח לסדר את כל המקורות במבנה היררכי ברור, המחלק בין זמנים שונים ובין מצבים נפשיים שונים של האדם:

1. עד חצות: זהו הזמן לכתחילה לכל אדם, כפי שקבעו חכמים בסייג שלהם.
2. מחצות עד עמוד השחר: זהו זמן המוגדר "בדיעבד". גם אם אדם איחר במזיד, כיוון שזמן זה נחשב "לילה" באופן אסטרונומי וסוציולוגי מובהק, הוא יוצא ידי חובה.
3. מעמוד השחר עד הנץ החמה: זהו זמן המוגדר "שעת הדחק". לשיטת הרי"ף, הברייתא השנייה המדברת על קריאת שמע של ערבית לאחר עמוד השחר עוסקת אך ורק במצב של אונס או דוחק גדול (כגון השתכרות בחתונה). במצב כזה, אם קרא יצא, אך לכתחילה אסור לסמוך על כך.

יש להעמיק בהבדל שבין "בדיעבד" ל"שעת הדחק" לפי הרי"ף. "בדיעבד" משמעו שהפעולה אינה לכתחילה, אך ברגע שנעשתה היא תקפה משום שהזמן הוא זמן המצווה האמיתי. "שעת הדחק", לעומת זאת, היא הגדרה המאפשרת לאדם לנהוג לכתחילה באופן שבמצב רגיל היה נחשב פסול. כפי שמבאר המשנה ברורה (סימן פ"ט), שעת הדחק נחשבת כ"לכתחילה" עבור מי שנמצא בנסיבות הללו.

הסיבה שהרי"ף מחמיר יותר לאחר עמוד השחר היא שהגדרת הלילה האסטרונומית כבר פקעה. מעתה, היכולת לקרוא קריאת שמע של ערבית נשענת אך ורק על המרכיב הסוציולוגי ("אינשי דגנו"). אדם שעבר במזיד את עמוד השחר, אינו יכול להישען על אותם אנשים שישנים כדי להגדיר את זמנו כזמן שכיבה, שהרי הוא עצמו כבר ער ופועל בניגוד להגדרת הלילה. רק מי שנאנס או נדחק, חכמים התירו לו להצטרף להגדרת השכיבה של אותם בני אדם שעדיין ישנים.

שעת הדחק כהגדרה הלכתית לכתחילה

הבנה זו במושג "שעת הדחק" היא יסוד גדול בפסיקת ההלכה. אין מדובר ב"וויתור" של ההלכה או בפשרה, אלא בהבנה שיש נסיבות חיים המשנות את הגדרת המציאות עבור האדם. כאשר אדם נמצא בשעת הדחק (כגון חייל בפעילות מבצעית או אדם המוכרח לצאת לדרכו לפני הנץ החמה), ההלכה מורה לו לנהוג לפי הכללים המיוחדים לאותו מצב, ובשבילו זוהי הדרך הנכונה ביותר לקיים את רצון השם באותה שעה.

מכאן עולה השאלה המוסרית-הלכתית: מי מחליט מהי שעת הדחק? האם כל קושי אישי נחשב כזה? מדברי הראשונים והמשנה ברורה עולה כי שעת הדחק צריכה להיות מציאות אובייקטיבית של חוסר ברירה או צורך גדול במיוחד, ולא נוחות אישית גרידא. אדם שבוחר להכניס את עצמו לשעת הדחק ללא צורך אמיתי, מחליש את תוקף הקיום שלו. אולם, מי שבאמת ובתמים נמצא במצב דחוק, יכול לסמוך על שיטת רשב"י בביאור הרי"ף ולקרוא קריאת שמע של ערבית עד הנץ החמה.

מחלוקת הרמב"ן והרשב"א בגבול הסוציולוגי

נקודה אחרונה לבירור היא הגבול הסופי של "שעת הדחק". הברייתא קבעה את הנץ החמה כגבול. מדוע לא ניתן להמשיך את זמן ערבית גם לאחר הנץ, שהרי יש בני מלכים (או בני אדם בימינו) שישנים עד שעה מאוחרת בבוקר?

הרמב"ן טוען שמבחינה עובדתית, בנץ החמה כבר אין מספיק אנשים שישנים כדי להגדיר את הזמן כזמן שכיבה. גם מי שנמצא במיטתו, בדרך כלל כבר התעורר והוא עוסק בענייניו, ולכן שם "שכיבה" פוקע. הרשב"א מוסיף רובד עקרוני יותר: לא ניתן להפריד לחלוטין בין הסוציולוגיה לאסטרונומיה. ברגע שהשמש זרחה, המציאות של "יום" היא כה מוחלטת, שהיא מבטלת כל אפשרות להגדיר את הזמן כזמן שכיבה, גם אם יש יחידים שעדיין ישנים. האסטרונומיה משמשת כרסן וגבול ליכולת שלנו להשתמש בהגדרות אנושיות גמישות.

סיכום: נפקא מינות וחידושים

מתוך עיון בשיטת רשב"י והרי"ף עולים כמה חידושים עיקריים:

א. קריאת שמע כשינון: שיטת רשב"י מדגישה את הפן של תלמוד תורה בקריאת שמע, דבר המאפשר גמישות מסוימת בזמנים בנקודת המפגש של עמוד השחר.

ב. הפרדה בין אסטרונומיה לסוציולוגיה: הגמרא מכירה בכך שזמני קריאת שמע אינם חופפים באופן מוחלט להגדרות היום והלילה הפיזיקליות, אלא תלויים במושג האנושי של שכיבה וקימה.

ג. מדרג הזמנים ברי"ף: נקבעה הבחנה ברורה בין "לכתחילה" (עד חצות), "בדיעבד" (עד עמוד השחר) ו"שעת הדחק" (עד הנץ החמה).

ד. מעמד שעת הדחק: שעת הדחק אינה "בדיעבד" רגיל, אלא פסיקה ייחודית המאפשרת קיום לכתחילה בנסיבות מיוחדות, תוך הישענות על הגדרות סוציולוגיות גם כשחלוף הזמן האסטרונומי כבר עבר.

הנפקא מינה להלכה היא במצבים של אונס או צורך גדול, שבהם ניתן להקל ולסמוך על קריאת שמע של ערבית עד הנץ החמה, אך יש להקפיד שלא לברך "השכיבנו" באופן מלא אם כבר התחיל האדם את תהליך הקימה שלו. הבנה זו מאזנת בין המחויבות למסגרת הזמן הקבועה לבין ההכרה במורכבות חיי האדם ובצורך לתת מענה הלכתי גם במצבי קצה.