מראי מקומות

הדרשות בספרות התנאים

1. מכילתא דר"י שמות יג:ג
2. ספרא ויקרא יט:כד
3. תוספתא ברכות ד: א [מטיבות לכת – תוספתא כפשוטה]
4. מה לדעתך היחס בין הדרשות? איזה מערך ברכות נלמד מכל דרשה?

סוגיית הפתיחה

1. סוגיית הפתיחה לה, א,  'מנא הני מילי… שיהנה מהעולם הזה ללא ברכה' – ראו את סיכום מסקנת הסוגייה בפירוש רבנו חננאל, ובתד"ה אלא
2. ברכות מח: 'מנין לברכת המזון… והלבנון'
3. רשב"א ברכות מח: ד"ה הא דאיפליגו תנאי

המשך הסוגייה לה, א

1. לה, א ת"ר אסור לו לאדם' עד ואכלו בשעריך ושבעו'
2. ברכות נא, א ' בעו מיניה מרב חסדא… אידחי'
3. מנחת שלמה א: יח
4. חידושי מרן רי"ז הלוי על התורה חיי שרה; משך חכמה דברים יא, יג

תקציר השיעור

• יש בספרות התנאים 3 דרשות, נראה שכל דרשה היא למערך ברכות שונה. דרשת הספרא 'קודש הילולים' היא לברכות הפירות; דרשת המכילתא היא מקור לברכה לפני אכילת מזון; דרשת התוספתא האוסרת ליהנות מהעולם הזה ללא ברכה היא מקור לברכות המינים.
• הבבלי היבא את דרשת המכילת בפרק שביעי ובכך מקיים את הטענה שהיא מקור לברכה לפני לחם; בסוגיית הפתיחה בפר שישי מובאות דרשת הספרא והתוספתא. הסוגייה מצביעה על המגבלה של דרשת הספרא שהיא מקור רק לברכות הפירות, ולכן היא מסיימת בדרשת התוספתא. רוב הראשונים אוחזים בעמדה שהסוגייה דוחה את דרשת הספרא, וכל מטבעות הברכה נלמדות מדרשת התוספתא. הר"ח אוחז בשיטה ייחודית: מה שניתן ללמוד מדרשת הספרא נלמד ממנו, כלומר ברכות הפירות נלמדות מ'קודש הילולים' והן דאורייתא, והאיסור ליהנות מהעולם הזה ללא ברכה הוא מקור לברכת שהכל בלבד.
• ברכת שהכל היא מתיר, וברכות הפירות הן אף קיום של הילולים.
• לה: – מי שאוכל ללא ברכה גוזל את הקב"ה. רש"י מסביר שהוא גוזל את הברכה. יובן על פי הסבר הגרש"ז לשדין שאונן אוכל בלי לברך לפני האכילה למרות שהוא אסור בלאוין, משום שחכמים ציוו לברך ולכן אסור לאכול בלי ברכה, ולכן אונן שאינו חייב לברך אף אינו אסור לאכול ללא ברכה.