מראי מקומות

א. עיון במקראות – מבט ראשוני של פשט

1. עיינו בפרשיות השונות של נזקי ממון בתורה בשמות כא-כב – השוו את התשלומין המתוארים בפרשיות השונות. מומלץ לעיין בפרשני התורה.
   • איזו מילה חוזרת בפרשיות השונות? מה פירושה?
   • מילה שמופיעה רק בחלק מהן – לחשוב מדוע רק שם?
   • העיסוק במעמד השור המת בבור ושור – למי יהיה המת?
   • 'שור תחת השור – היכן עוד יש דין של 'X תחת Y'? מה המשמעות שלו שם? עיינו גם ויקרא כד, יח [רמב"ם חובל ומזיק א: ג]
   • 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם' – שדהו וכרמו של מי?
2. עמדו על ההיגיון הפנימי של שיטות התשלום המתוארות בפרשיות השונות.
3. האם תשלום הנזק נועד לכסות על ההפסד של הניזק? האם יש מטרה אחרת?

ב. מיטב במקורות התנאים

1. משנה בבא קמא א: א-ג; משנה גיטין ה: א
2. מכילתא דרבי ישמעאל מסכת נזיקין פרשה יד – ראו את חילופי הנוסח; מכילתא דרשב"י שמות כב: ד [מהדורת אליאס עמ' 358]

ג. בבא קמא ו: – מחלוקת ר"י ור"ע

1. ברייתת ר' ישמעאל ור' עקיבא – ראו את נוסח הברייתא במכילתא ובתלמודים – היעזרו בטבלה. נסו לפרש את הברייתא.
2. בבא קמא ו: 'תתוספתא כתובות יב:ב – מה משמעות התשלום מעידית?
3. בבא קמא נח:, 'אכלה חזיז… וכמה היא יפה'; נט. 'אמר אביי ר' יוסי הגלילי… כי היאך דסליק' – איך אביי מפרש את שיטת ר' ישמעאל?
4. גיטין מח: המשנה ובתחילת הסוגייה שעליה 'מפני תיקון העולם דאורייתא… שיימינן בדמזיק'; שם מט: 'רבינא אמר… שמין להן בעידית'
5. מה היחס בין דברי אביי בגיטין ובין דבריו בבבא קמא? ראו גיטין מח: תד"ה אמר אביי; תלמיד רבנו תם בבא קמא נט. ד"ה ומאי ניהו היאך דסליק.
6. האם אפשר להסביר את ההו"א של אכלה כחושה משלם שמנה? ראו ראב"ד ו: ד"ה ור' ישמעאל; למטיבות לכת – מרומי שדה ו: ד"ה ור"י אכל שמינה

סיכום

עיקרון התשלום במקרא

המילה "ישלם" החוזרת בפרשיות הנזיקין הוא מלשון השלמה ופיצוי – מילוי החסר שנגרם לניזק. בשור מועד נאמר "שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו" – המזיק נותן את שורו החי תמורת השור שהזיק. בשור תם, שאי אפשר להצריח את השור כולו, "מכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון" – שני הצדדים נעשים שותפים בנכסים. החשיבה היא של X תחת X, הדומה לעקרון "עין תחת עין" בחבלות, אף שבנזקי ממון יש מימד של השבה ממשית ולא רק עונש.

בנזקי בור נאמר "כסף ישיב לבעליו" – שם אי אפשר "להצריח" את הבור עם השור, ולכן בהכרח משלמים כסף. מכאן נלמד עקרון "שום כסף": עורכים שומה לגובה הנזק ומשלמים את שוויו. ברם, בפרשת מבעה – "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" – עולות שתי אפשרויות קריאה: האחת, לתת לניזק שדה של המזיק ("מיטב שדהו של מזיק"); השנייה, לשלם שווי כספי לפי השדות הטובות ביותר של הניזק עצמו. ההבדל משקף את המתח בין חשיבת "תחת" (פגעת בשדה – תן שדה) לבין חשיבת שומה (בדוק כמה הפסיד וזה מה שתשלם).

מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא במכילתא

לפי עדי הנוסח של המכילתא (כתבי יד אוקספורד, מינכן, וטיקן), רבי ישמעאל גורס "מיטב שדהו ומיטב כרמו של מזיק", שמתפרש – לוקחים את השדה הטובה ביותר של המזיק ונותנים לניזק. זוהי חשיבה מקראית טהורה: פגעת בשדה, ניקח לך את השדה. רבי עקיבא צועק כנגדו: "לא בא הכתוב אלא ללמדך ששמין נזקין בעידית." צעקת רבי עקיבא היא על עצם הרעיון – אין שומה ברבי ישמעאל! עיקר חידושו של רבי עקיבא הוא שיש שומה, ולכן הוא מחדש שדין מיטב הוא דין עידית שהוא מהווה עיקרון בדרכי הגבייה משדותיו של המזיק.

הבבלי וניסיון היישור עם רבי עקיבא

הבבלי בדף ו ע"ב מאמץ באופן מוחלט את עמדת ר"ע שיש צורך בשומה ושמיטב הוא תשלום מעידית, ולכן הוא מתקשה להבין את שיטת רבי ישמעאל שיש בה שרידים מהתפיסה של פשוטו של מקרא שמיטב קובע את גובה סכום התשלום.
הבבלי גורס ברבי ישמעאל "ניזק" ולא "מזיק", ומציע תחילה שהכוונה היא לתת לניזק שווי כספי לפי הערוגה הטובה ביותר בשדותיו של הניזק – "אכל כחושה משלם שמנה". מתו ך תפיסת שומא של ר"ע, הגמרא מתקשה בהבנה זו: אם אכל ערוגה כחושה, למה ישלם כשמנה? רב אידי בר אבין מציע שמדובר ב"ערוגה בין הערוגות" שאיננו יודעים מה טיבה. רבא דוחה ואומר "המוציא מחברו עליו הראיה" – אם לא יודעים מה אכל, ישלם כחושה. רב אחא בר יעקב מציע פרשנות חדשה: גם רבי ישמעאל מדבר על "עידית" כאמצעי תשלום, והמחלוקת היא רק האם גובים מעידית דניזק או מעידית דמזיק. כך הופך רבי ישמעאל לחושב בשפת רבי עקיבא – שומה ועידית – אף שבמקור אמר דבר שונה לחלוטין.

אביי בדף נט: נידון כמשוייר שבו

אביי בדף נט ע"א שימר פרשנות שונה לרבי ישמעאל: "רבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד" – שניהם סוברים שהשומה נעשית לפי הפוטנציאל המלא של הנזק, "נידון כמשוייר שבו". יבול שנפגע בתחילת גידולו נישום לפי מה שהיה יכול להתפתח להיות, לא לפי מה שהיה שווה ברגע הנזק. לפי אביי, "מיטב" ברבי ישמעאל אינו מתאר עידית כאמצעי תשלום, אלא את גובה השומה – המיטב שהיה יכול לצמוח מאותה ערוגה. הגמרא בדף ו בחרה שלא להביא את אביי, כי היא רצתה שגם רבי ישמעאל יאמר את עקרון השומה והעידית כרבי עקיבא. אביי "הוחבא" כדי לא לערער על האחדות המושגית.

גיטין מח ע"ב: תיקון העולם

המשנה בגיטין – "הניזקין שמין להם בעידית" – היא בעצם לשונו של רבי עקיבא במכילתא. הגמרא בגיטין מח ע"ב טוענת שמשנה זו היא רבי ישמעאל, והדין הוא "מפני תיקון העולם". לפי רבי עקיבא זה דאורייתא, ולפי רבי ישמעאל זו תקנה דרבנן. רבנו תם הקשה: אביי בגיטין מניח שלרבי ישמעאל יש דין עידית דניזק מדאורייתא ועידית דמזיק מדרבנן, אבל אביי עצמו בבבא קמא נט הסביר את רבי ישמעאל אחרת לגמרי – בנידון כמשוייר שבו, ללא דין עידית כלל!
תוספות תלמיד רבנו תם פותר: מה שנראה כדברי אביי בגיטין הוא בעצם "תלמודא הוא דמפרש" – העורך צירף את הפרשנות ניזק/מזיק לדברי אביי. אביי עצמו אמר רק שכל דין עידית לרבי ישמעאל הוא תיקון העולם, מבלי לעסוק ברזולוציה של ניזק או מזיק.

שימור הערך המקראי בתוך עולם השומה

בסופו של דבר, דין השומה ניצח – אין נותנים את השדה עצמה אלא משלמים שווי כספי. ברם, הערך המקראי נשתמר בדרך אחרת: המזיק משלם מהנדל"ן הטוב ביותר שלו. לא די בתשלום הנזק; המזיק צריך להרגיש את ההפסד. "ניקח לך את השדה הכי טובה שלך" – כך תדע מה זה שפגעת במישהו. זהו יישום של עקרון "מידה כנגד מידה" בתוך מסגרת השומה.
המתח המרכזי בסוגיה הוא בין תפיסת התורה שבכתב – שמזיק נותן את שלו ממש, "שור תחת שור", "שדה תחת שדה" – לבין תפיסת התורה שבעל פה שהכניסה את עקרון השומה. רבי עקיבא הביא את מהפכת השמין והעידית; הבבלי ניסה לפרש גם את רבי ישמעאל בתוך אותה מסגרת; ובסופו של דבר, אף רבי ישמעאל קיבל את דין העידית – מפני תיקון העולם. הפער בין הנוסחים – מכילתא מול בבלי – מעיד על מאמץ פרשני עמוק להכיל את הערך המקראי בתוך עולם הלכתי שחושב בשפת שומה וכסף.