מראי מקומות
א. המשנה – כל שחבתי
- ט: המשנה – השוו לתוספתא בבא קמא א: א
- ט: רש"י ד"ה הכשרתי את נזקו וד"ה הכשרתי במקצת נזקו
- ט:, ת"ר כל שחבתי… קא גרים' וברש"י ד"ה שור דרכיה וד"ה לנתורי ותד"ה שור
- רמב"ם נזקי ממון ד:ו ובהשגת הראב"ד; שם, יב: ח ובהשגת הראב"ד
- רמב"ן מלחמת השם ב"ק נב: 'ועוד מצאתי… חייב'
ב. מסר שור ובור ואש לחש"ו – הסבר שיטת רבי יוחנן
- כב. 'איתמר ר' יוחנן אמר אשו… ממשא'; שם כב: 'ת"ש השולח… ושרגא'; נט: המשנה השניה 'השולח… דידיה גרמו'
- מה שני ההסברים בגמרא לשיטת ר' יוחנן?
- בחזרה לט: – איזה הסבר משתקף כאו?
ג. חומר בשור מבבור
- תוספתא בבא קמא ו, כב
- בבא קמא ט: 'ת"ר חומר… לילך ולהזיק'
- השוו בן הברייתא בתוספתא ובין הברייתא בבבלי
- ראב"ד ט: ד"ה הא דתניא
ד. הכשרתי מקצת נזקו
- תוספתא בבא קמא א: א; תוספתא בבא קמא ו: ח-ט
- בבא קמא י, א, 'ת"ר הכשרתי… לא מוקמינן'
- ירושלמי בבא קמא א: ב, 'הכשרתי במקצת נזקו… ואחר שניהן לנזקין'
- בבלי בבא קמא ג, א, 'תולדה דבור מאי ניהו… וזה אב לנזקין' וברש"י ד"ה וזה אב לניזקין
- נא. תד"ה האחרון חייב; רא"ה ד"ה אחד חייב; [י: תד"ה מאי קעביד]
סיכום
פתיחה
המשנה השנייה בבבא קמא מציגה שפה כללית ואחידה: "כל שחייבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו". אך בעוד המשנה שואפת להאחדה, הגמרא דווקא מחדדת את ההבדלים בין אבות הנזיקין, ביצירת הבחנות בין שור ובור ובין אש, ובהצבעה על הייחוד של בור.
משמעות "הכשרתי את נזקו"
רש"י מציג שני פירושים למילה "הכשרתי". הפירוש הראשון: הכשרתי מלשון "שעת הכושר" – גרמתי לנזק, יצרתי את התנאים לו. הפירוש השני, ששמע מרבו רבי יעקב ברבי יקר: הכשרתי מלשון תיקון – עליי להכשיר ולתקן את הנזק באמצעות תשלום. רש"י עצמו מעדיף את הפירוש הראשון, שכן במשפט השני של המשנה – "הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו" – ברור שהכשרתי מתאר את גרימת הנזק ולא את התשלום, שהרי התשלום מוזכר בנפרד. התוספתא מנעה את הקושי הפרשני בכך שניסחה "כל שחבתי בשמירתו חבתי בנזקו" – ללא המילה "הכשרתי" כלל.
ההבחנה בין שור ובור לבין אש – מסירה לחרש שוטה וקטן
הברייתא קובעת שמי שמסר שור קשור או בור מכוסה לחרש שוטה וקטן והם הזיקו – חייב. אך באש שמסרה לחש"ו – פטור מדיני אדם. מהו יסוד ההבחנה? הגמרא מבררת: בשור – "דרכיה לנתוקי", השור עלול להתיר את עצמו; בבור – "דרכיה לנתורי", הכיסוי עלול להתגלות. אך בגחלת – "משביק ליה ואזיל", היא נכבית מעצמה ואינה מסוכנת.
נחלקו הראשונים בהבנת המקרה. לדעת הראב"ד, מדובר שלא קשר וכיסה כראוי, וסמך על שמירת החש"ו. לדעת התוספות, קשר כראוי, אלא שהחש"ו מטבעם פותחים קשרים ומבטלים את השמירה. הרמב"ם כותב שאפילו שמר שמירה מעולה והשור חתר ויצא – חייב, משום שדרכו של שור להתיר את עצמו. הראב"ד השיג עליו. הסבר הרמב"ם הוא שאף קשירה מעולה יכולה להיפתח, ולכן מצופ המהאדם להיות העמדה של מפקח על הקשירה. העברת האחריות לחש"ו פירושה התנערות מאותה אחריות, ולכן הוא חייב אף שקשק קשירה מעולה. הרמב"ן מציע שיטת ביניים: מדובר בכיסוי שהיה ראוי כנגד הניזק שנפל בפועל, אך לא כנגד כל בעלי החיים. זהו "תחילתו בפשיעה וסופו באונס" – הפשיעה בכיסוי החלקי מחייבת ביקורת מתמדת, ומי שמסר לחש"ו הסיר מעצמו אחריות זו. לדעת הרמב"ן יש חובת בדיקה רק כאשר הכיסוי לא ראוי לכל.
ייחודה של אש – אישו משום חיציו או משום ממונו
מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בדף כ"ב מאירה את הסוגיה. לריש לקיש – "אישו משום ממונו": האש היא רכוש שיש לשמור עליו ככל ממון מזיק. לכן ההבדל בין אש לשור ובור הוא טכני בלבד – גחלת נכבית מעצמה, שלהבת מחייבת כמו שור מותר. לרבי יוחנן – "אישו משום חיציו": האש היא כמו חץ שנורה מידי האדם, מעשה האדם עצמו. לפי הבנה זו, כשמסר שלהבת לחש"ו – "צבתא דחרש קא גרים", החש"ו הוא שלחץ על ההדק, לא המוסר. זהו הבדל מהותי: בשור ובור – הממון הזיק והבעלים לא שמר; באש – החש"ו הוא שפעל, ולכן המוסר פטור.
הגמרא בדף כ"ג ממתנת את עמדת רבי יוחנן ומגיעה לעמדת ביניים – "גם משום חיציו וגם משום ממונו". הסוגיה בדף נ"ט מציעה הסבר אחר: רבי יוחנן מחייב רק במסר גחלת עם עצים דקים ונר, דהיינו כל החומרים הנדרשים להדלקה. לפי הסבר זה, גם רבי יוחנן עוסק בשאלת "ברי היזקא" – האם ברור שיגרם נזק – ולא רק בזהות הפועל.
ייחודו של הבור – יצירת איום ולא מעשה נזק
הסוגיה סורקת את כל אבות הנזיקין ומגיעה למסקנה שרק בבור קיים הדין "הכשרתי במקצת נזקו", במקרה בו אחד חפר תשעה טפחים ובא אחר והשלים לעשרה – האחרון חייב על הכל, אף שחפר רק טפח אחד.
מה מייחד את הבור? בשור ובאש, אם הנזק היה קורה בלעדיך – לא תרמת כלום ופטור; ואם לא היה קורה בלעדיך – עשית הכל וחייב על הכל. אין אפשרות של "מקצת". אך בבור המצב שונה מהותית. בור אינו מזיק – הוא יוצר איום. חופר בור אינו דוחף בהמה לתוכו; הוא יוצר מפגע שעלול לגרום נזק. בור של תשעה טפחים מאיים על שלמות הגוף אך לא על החיים. בור של עשרה מאיים גם על החיים. מי שחפר את הטפח העשירי יצר איום חדש שלא היה קיים – איום על החיים – ולכן חייב על כל נזקי המיתה, אף שבפועל חפר רק טפח.
התוספתא משמרת נוסח ייחודי בדעת רבי יהודה: "אחר האחרון למיתה, אחר הראשון להזיק". לפי גישה זו, קיימים במקביל שני בורות – בור תשעה ובור עשרה – וכל אחד נושא באחריות לאיום שיצר.
הבור כארכיטיפ של אחריות מורחבת
הרעיון שהבור מחייב על יצירת איום ולא רק על מעשה נזק הוא יסוד מרכזי בדיני נזיקין. בדף ה' עמוד ב' הסביר רבא מדוע בור יכול להיות "הג'וקר" שעמו אפשר לכסות את כל דיני הנזק: הבור הרחיב את מוטת הכנפיים של הציפיות מן האדם – לחשוב קדימה, לצפות תוצאות, לשאת באחריות על איומים שיצר גם כשלא הזיק במישרין. זהו המבט העתידי שהתורה דורשת: לא רק "מה עשיתי" אלא "מה יכול לקרות בגלל מה שעשיתי".
סיכום
הסוגיה מחדדת את ההבחנות המהותיות בין אבות הנזיקין. אש, לפי רבי יוחנן, קרובה למעשה האדם עצמו – "חיציו" – ולכן מעורבות גורם אחר פוטרת. שור ובור הם ממון שיש לשמור עליו, אך בבור יש ייחוד נוסף: הוא מחייב על יצירת איום ולא רק על גרימת נזק. לכן רק בבור אפשר להכשיר "במקצת" ולהתחייב על "הכל" – שכן הטפח האחרון יצר איום חדש שלא היה קיים קודם, והאחריות עליו שלמה.
