מראי מקומות

א. יושם השור?

1. שמות כא, לה-לו
2. בבא קמא לג. המשנה השניה ובסוגיית הגמרא עד 'איכא בינייהו' ובתד"ה הקדישו ניזק [מטיבות לכת ראב"ד ד"ה הא דתניא]
3. בבא קמא לו. המשנה בתחילת פרק רביעי ובגמרא שעליה עד  'וסיפא רבי עקיבא'

ב. מחלוקות ר"י ור"מ

1. לד. מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה במשנה איך לפרש את הפסוקים – מקבילה במכילתא עמ' 290
2. בבא קמא מה: המשנה ובגמרא עד 'במקומה עומדת' [מטיבות לכת – מבט לטבלה המשווה בו ליאורה אליאס משווה בין המקבילות]
3. סכמו לעצמכן את יסוד מחלוקות התנאים בהבנת הדין של שור תם ותשלום חצי נזק – האם יש קשרים בין שיטות תנאים שונות?

סיכום

תשלומי חצי נזק בשור תם: תשלום או התחלקות בהפסד?

סוגיית שור תם בפרק שלישי של בבא קמא מעמידה שאלה יסודית: האם חיוב חצי נזק הוא תשלום ממוני רגיל שהוקטן לחצי, או שמא עקרון שונה לחלוטין – התחלקות בהפסד בין שני צדדים שנקלעו למאורע שלא באשמתם?

הרציונל המקראי: שותפות בשוורים

בפשוטי המקראות של שור תם לא נאמר לשון תשלום כלל. הפסוק אומר "ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון", ולא נזכרה שומה או חישוב נזק. זהו המקרה היחיד בפרשיות הנזיקין שבו לא מופיע חיוב תשלום מפורש. הטעם: בשור תם אי אפשר לבוא בטענות לבעליו – לא נאמר בו "ולא ישמרנו בעליו" כבמועד.
הרציונל שעולה מהפסוקים הוא שהתורה הופכת את שני הבעלים לשותפים בשני השוורים. שני אנשים מצאו עצמם במאורע שלא בטובתם, ויש הפסד שמישהו צריך לשאת בו. באופן רגיל ההפסד נופל על בעל החפץ שניזוק. באה התורה ואמרה: היות ושני הצדדים היו מעורבים באירוע, יתחלקו בהפסד. הדרך לעשות זאת היא להפוך אותם לשותפים בשני השוורים.
יש הבדל עצום בין "אתה משלם חצי" לבין "אתה מתחלק בהפסד". תשלום מניח אחריות; התחלקות בהפסד מניחה רק מעורבות. התורה השמיטה את פרטי השומה כדי להדגיש עיקרון זה. תורה שבעל פה, שיודעת מפרשת בור שלא יעלה על הדעת שאדם יזיק וירוויח, הוסיפה את גורם השומה – אך העיקרון המקראי נשאר.

מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא: יושם או הוחלט

הברייתא מביאה מחלוקת יסודית. לשיטת רבי ישמעאל "יושם השור בבית דין" – הדבר עובר דרך בית דין, והשור נישום ונקבע סכום לתשלום. לשיטת רבי עקיבא "הוחלט השור" – בלשון עבר, ברגע הנזק אוטומטית השור עובר לבעלות הניזק. [יש גורסים "יוחלט" בעתיד, אך בכתבי היד הטובים הגרסה היא "הוחלט" – קורה מאליו.]
לפי רבי עקיבא, ברגע הנגיחה – ברגע ההתנגשות עצמו – הם הפכו להיות שותפים בשני השוורים. זו הדרך היחידה להטיל על המזיק נשיאה בהפסד. שכן, מי שסופג הפסד הוא בעל החפץ שניזוק. כדי שהמזיק יספוג הפסד, צריך להפוך אותו לבעלים. אילו היינו מחכים לבית דין שיקבעו שהם שותפים, לא היה אפשר להפעיל את תורת ההפסד על המזיק, שכן עד אותו רגע החפץ שניזוק אינו שלו. לכן חייב הדבר להיות אוטומטי ורטרואקטיבי.
לעומת זאת, לפי רבי ישמעאל נוצר חוב ברגע הנזק, והמזיק חייב לשלם סכום כספי. רש"י מפרש: "יושם השור המזיק בבית דין, ויתן לו מזיק מעות דמי השור שהוא חצי נזקו". הסכום הוא סכום בשקלים, לא השור עצמו בהכרח. דין מגופו לפי שיטה זו הוא הגבלה על הגבייה – גובים רק עד שווי השור, אך זהו חוב ממוני ולא שותפות.

שתי תפיסות בדין מגופו

ההבדל בין השיטות משליך על הבנת דין מגופו. לפי רבי עקיבא, דין מגופו מובן מאליו: הפכנו לשותפים בשוורים, ולכן הגבייה היא מהשוורים עצמם. לפי רבי ישמעאל, דין מגופו הוא הגבלה נוספת על החוב: אמנם יש חוב כספי, אך הגבייה מוגבלת לשווי השור.
יש מי שרצה לומר שהשור עצמו נושא באחריות, כפשוטם של דברים שחיה שהורגת נתבעת. הרמב"ן על התורה רומז לכיוון זה. אולם הרמב"ם שכנע שלבעלי חיים אין בחירה ואינם אישיות משפטית, ועדיף ההסבר שההתחלקות היא בין הבעלים.

נפקא מינות בין השיטות

הגמרא מציעה נפקא מינה של "הקדישו ניזק" – אם הניזק הקדיש את השור המזיק לאחר התאונה ולפני בית דין. לרבי עקיבא השור כבר שלו ויחול ההקדש; לרבי ישמעאל אינו שלו.
התוספות תמהו מדוע הגמרא בחרה דווקא בנפקא מינה זו, והרי יש רבות: האם המזיק יכול לסלק בכסף, האם יכול למכור את השור, ומה הדין בשבח או פחת שחל בשור. הגר"א רומז שלפי הרמב"ם גם לרבי עקיבא המזיק יכול למכור – דבר המלמד שאולי גם רבי עקיבא לא הגיע לשותפות מלאה כפי שתיארנו. כשם שראינו במיטב שתפיסת השומא זלגה לכל מקום, כך גם כאן.

שור שנגח ארבעה וחמישה: מי קודם?

במשנה בדף ל"ו נידון שור תם שנגח שוורים רבים זה אחר זה, ואין בשווי השור כדי לשלם לכולם. [רש"י מסביר שאפשר שתם ינגח הרבה פעמים בלי להפוך למועד, אם אין רצף של שלוש נגיחות.] לפי רבי מאיר האחרון קודם – "האחרון אחרון נשכר". אם נשאר מותר, יחזיר לשלפניו, ואם עדיין נשאר, לשלפני פניו.
הגמרא קובעת שמשנה זו אינה כרבי ישמעאל ואינה כרבי עקיבא כפשוטם. לפי רבי ישמעאל שאמר בעלי חובות הם, הדין צריך להיות "ראשון ראשון נשכר" – בעל החוב הראשון שנכנס לתוקף גובה ראשון. השור כל הזמן בבעלות המזיק, והשיעבודים נכנסים לתוקף לפי סדר זמנים.
לפי רבי עקיבא שאמר שותפים הם, יש צליל למשנה: הניזק הראשון הפך לשותף בשור, וכשהשור נגח שוב, הוא נגח גם משור שהוא חלקית של הניזק הראשון. אולם כשמצטרפים עוד ניזקים, השותפות מסתבכת – לפי רבי עקיבא כולם אמורים להתחלק, ולא רק האחרון לגבות מלא. הגמרא מציעה שרבי שמעון שאומר "זה נוטל מנה וזה נוטל מנה" מתאים יותר לרבי עקיבא.

מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה: קריאת הפסוקים

רבי מאיר ורבי יהודה אינם חולקים בהלכה למעשה – שניהם מסכימים שמשלמים חצי נזק. מחלוקתם היא כיצד לקרוא את הפסוקים לאור עקרונות תורה שבעל פה.
רבי מאיר אומר שהמקרה שהתורה תיארה הוא כשהנבלה אינה יפה כלום, ואז "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" מתקיים כפשוטו. לפי שיטתו, "וגם את המת יחצון" מתפרש על פחת המיתה – הפער בין שווי החי למת.
רבי יהודה מתעקש שהתורה תיארה שלנבלה יש שווי, ואז שניהם נוטלים חצי חי וחצי מת. לשיטתו, הפסוק מתאר שותפות ממש בשני השוורים.
נפקא מינה ביניהם היא פחת נבלה או שבח נבלה – מי נושא בשינויי השווי של הנבלה עד שעת הגבייה. לרבי יהודה שהם שותפים, שניהם נושאים; לרבי מאיר שזה תשלום, הנבלה נשארת של הניזק והוא לבדו נושא בשינויים.

תם חייב ומועד פטור: צד תמות במקומה עומדת

במשנה בדף מ"ה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בשור שקשרו בעליו במוסירה ונעל כראוי ויצא והזיק. לפי רבי יהודה "תם חייב ומועד פטור". תמוה – מדוע דווקא בתם ששמר חייב?
לפי ההבנה שתם הוא התחלקות בהפסד, הדבר מובן. בתם אין חיוב על אחריות אלא על מעורבות במאורע. גם אם שמר – עדיין היה מעורב. השמירה אינה פוטרת מהתחלקות בהפסד, שאינה תלויה באשמה. לעומת זאת במועד, החיוב הוא על שלא שמר, ואם שמר – פטור מנזק שלם.
הגמרא מחדשת: "לא פטר רבי יהודה אלא צד העדאה שבו, אבל צד תמות במקומה עומדת". גם מועד ששמרו עליו חייב בחצי נזק. העיקרון שנתחדש בתם – התחלקות בהפסד כשאין אשמה אך יש מעורבות – אינו מוגבל לתם דווקא, אלא מהווה קטגוריה עצמאית בדיני נזיקין.

המחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ובין רבי מאיר ורבי יהודה, נסבה על שאלה יסודית: האם שור תם הוא מקרה מוחלש של תשלומי נזק, או שמא עיקרון עצמאי של התחלקות בהפסד. לפי הגישה הראשונה, יש חוב ממוני שמוגבל לחצי ומוגבל לגבייה מגופו; לפי הגישה השנייה, אין חוב כלל אלא שותפות אוטומטית שמכוחה שני הצדדים נושאים בהפסד. העיקרון שנתחדש בשור תם – צד תמות – אינו מוגבל לתם, אלא מהווה קטגוריה עצמאית בדיני נזיקין שיכולה להתפשט גם מעבר לגבולות שור תם עצמו.