שמות כ"א – הבחנה בין 'שור' ל'שור נגח'

עיון בפסוקי התורה בפרשת משפטים מעלה הבחנה יסודית בין שני סוגי שוורים. בתיאור שור שנגח אדם, התורה פותחת במקרה של "שור" סתמי: "וכי יגח שור את איש או את אשה". זהו המצב המכונה בלשון חז"ל 'תם'. במצב זה, התורה אינה מטילה אחריות ישירה על הבעלים אלא מתמקדת בענישת השור ("סקול יסקל השור"). ברם, בהמשך המקרא מופיעה דמותו של ה"שור הנגח": "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום".

הביטוי "שור נגח" משמש כשם תואר, המגדיר את השור כבעל טבע נגחני. בעוד ששור 'תם' הוא שור שהתנהגותו חרגה מהנורמה באופן מקרי, הרי ש'שור נגח' הוא שור שהנגיחה הפכה לחלק מהגדרת זהותו. מבחינה לשונית, אין התורה משתמשת במונח 'תם', אלא במונח 'שור' כברירת מחדל, אל מול 'שור נגח' כחריגה ידועה. ההבדל המשפטי בין השניים נעוץ גם בידיעת הבעלים; רק כאשר השור הוגדר כנגחן ו"הועד בבעליו", האחריות עוברת אל האדם: "ולא ישמרנו בעליו… וגם בעליו יומת". האחריות המוגברת של הבעלים נובעת מהידיעה המוקדמת על טבעו המסוכן של השור, המחייבת שמירה יתרה.

'תמול שלשום' – מביטוי לשוני כללי להגדרה כמותית של חזקה

הביטוי "מתמול שלשום" המופיע במקרא אינו מציין בהכרח תאריכים ספציפיים, אלא משמש כניב לשוני המתאר התנהגות רגילה ומתמשכת מן העבר. בחינה של ביטוי זה במקומות נוספים במקרא, כגון אצל יעקב ולבן ("והנה איננו עמו כתמול שלשום") או בפרשת התבן במצרים, מלמדת כי הכוונה היא להרגל ולמציאות שהייתה ידועה עד כה.

חכמים בדרשתם פירקו את הביטוי "תמול שלשום" וייחסו לו משמעות מספרית מדויקת ליצירת 'חזקה'. על פי הפרשנות התנאית, הצירוף "תמול" (יום אחד), "שלשום" (יום שני) והיום הנוכחי שבו מתרחשת הנגיחה, יוצרים את המספר שלוש. המעבר מהבנה לשונית-כללית להגדרה כמותית משקף את הפיכת המושג המופשט 'שור נגח' למנגנון משפטי מדיד של חזקה. שלוש פעמים אינן רק רצף אירועים, אלא הן יוצרות דפוס (Pattern) המאפשר לחזות את העתיד. בעוד שנגיחה אחת או שתיים יכולות להיחשב כמקרה אקראי, הנגיחה השלישית מבססת חוקיות ומטילה על הבעלים חובת כוננות גבוהה.

יסוד החזקה וגדר השלוש: מחלוקת רבי ורשב"ג

הדיון בגדרי המועדות שואב את יסודותיו מהגדרת ה'חזקה' הכללית בעולמם של חז"ל. בסוגיית הגמרא במסכת יבמות מובאת מחלוקת יסודית בין רבי לרבן שמעון בן גמליאל (רשב"ג) בשאלה כמה פעמים דרושות כדי ליצור חזקה: לשיטת רבי, חזקה נוצרת בשתי פעמים ("תרי זימני הוי חזקה"), ולשיטת רשב"ג רק בשלוש פעמים ("תלת זימני הוי חזקה"). מחלוקת זו מקיפה תחומים מגוונים, כגון חזקת 'קטלנית' (אישה שמתו בעליה) וחזקה במילה (משפחה שבניה מתים מחמת מילה).

ההיגיון העומד בבסיס שיטת רשב"ג הוא ששתי פעמים עדיין יכולות להיחשב כצירוף מקרים אקראי, ורק הפעם השלישית מוכיחה שישנו גורם משותף המחבר בין האירועים – בין אם מדובר בגורם פיזיולוגי (כמו המופיליה במילה) ובין אם מדובר בגורם רוחני או נסיבתי (כמו מזל בנישואין). ברם, בנוגע לשור מועד, קיימת הסכמה רחבה שנדרשות שלוש פעמים כדי להפוך את השור למועד. הסכמה זו נובעת מכך שהתורה הגדירה במפורש את המנגנון של "תמול שלשום", המלמד על שלוש יחידות זמן. אף לשיטת רבי, שבכל התורה כולה סובר שפעמיים מספיקות ליצירת חזקה, בשור מועד הוא מודה שנדרשות שלוש פעמים בשל גזירת הכתוב המפורשת. אבא זצ"ל הסביר שרבי ורשב"ג מסכימים שיש הבדל בין פעמיים ובין שלש פעמים: פעמיים יוצרים חשש וספק רק בשלש פעמים נוצרת חזקת ודאות. לכן, רבי סבר במילה ובקטלנית שדי בפעמיים כדי לחשוש, אךף בשור מהועד הו אמודה שצריך שלש פעמים.

גילוי טבע שור נגח או רכישת ההרגל לנגוח: שיטת רבי מאיר ורבי יהודה בביאור הראי"ה קוק

במשנה בדף כ"ג מובאת מחלוקת תנאים בהגדרת המועדות: רבי מאיר סובר ש"ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו פטור", ואילו רבי יהודה סובר ש"קירב נגיחותיו חייב, וכל שכן ריחקן". רבי מאיר דורש שהנגיחות יהיו בשלושה ימים נפרדים כדי להפוך את השור למועד, בעוד שרבי יהודה סובר שאפילו נגח שלוש פעמים ביום אחד – הרי זה מועד.

מרן הראי"ה קוק זצ"ל מבאר את עומק המחלוקת דרך הבנת טבעו של השור. לשיטת רבי יהודה, המועדות היא גילו שמדובר בשור נגח מטבעו. לכן אם השור נוגח רק ביום אחד, ייתכן שמדובר בהתפרצות זעם מקרית ("יומא דקא גרים" – היום גרם לכך), וזה לא מלךמד על טבעו של השור. רק כאשר הנגיחות חוזרות על עצמן בימים שונים, מוכח שהנגחנות אינה תלויה בנסיבות זמן חולפות, אלא שהיא טבע קבוע המשולב בחיי השור.

לעומת זאת, רבי מאיר סובר שהמועדות היא רכישת הרגל לנגוח. שור שנוגח שלוש פעמים בפרק זמן קצר, יוצר הרגל לנגוח.

האפשרות לחזרה לתמות: המועדות כרמת כוננות דינאמית

חידוש משמעותי של חז"ל, שאינו מפורש בפשט המקרא, הוא היכולת של שור מועד לחזור ולהיות 'תם'. המשנה קובעת שכשם ששור הופך למועד בשלוש נגיחות, כך הוא חוזר לתמותו "משיחזור בו שלושה ימים". תפיסה זו מלמדת כי המועדות אינה 'כתם' בלתי הפיך ב-DNA של השור, אלא היא מצב דינאמי של הגדרת סיכון.

המושג "חזרה" לתמות משקף את הבנת המועדות כרמת כוננות. בדומה למערכות צבאיות המעלות את רמת הכוננות בעקבות התראות, כך גם הבעלים נדרש לכוננות עליונה ("נעליים בעמדות") מרגע שהשור הועד. ברם, ברגע שהשור מוכיח התנהגות רגועה לאורך זמן (שלושה ימים שבהם ילדים ממשמשים בו ואינו נוגח), רמת הכוננות יורדת והוא חוזר לסטטוס של שור רגיל. האפשרות לחזור לתמות מדגישה את הפן של "ייעודי גברא" – המערכת המשפטית בוחנת את המציאות בשטח ומגדירה בכל עת מהי רמת האחריות המצופה מהאדם ביחס לרכושו.