מראי מקומות
- משנה בבא קמא א, ב, "ובכל מקום חוץ… במיטב הארץ"
- תוספתא בבא קמא א, א, ראו את נוסח כתבי היד וינה וערפורט.
- רשויות במשניות נוספות במשנה בבא קמא – ב: ז; ה: ג-ה; ו: ג.
- בבא קמא יג: "חוץ מרשות המיוחדת… והזיקה פטור"
- בבא קמא יד. (שו' 6) "איני" עד סוף הסוגייה בראש יד:.
- יד. תד"ה לא לזה [להרחבה – מבואר יותר בתוספות תלמיד ר"ת ד"ה רבינא אמר]
- רי"ף א, ב, וכולהו… דאורחייהו'; רא"ש ב"ק א: א, 'ושם ורגל… שברשות; רמב"ם נזקי ממון א:ח-ט; שו"ע חו"מ שפט, י
- טז: "אמר שמואל ארי ברה"ר… קשיא"; ים של שלמה סימן מז
סיכום
פתיחה: שלוש קריאות בפרשיות הנזיקין
סוגיית הרשויות בבבא קמא מטלטלת את רוב מה שאנו יודעים על דיני נזיקין. השאלה המרכזית היא כיצד משתמשים במילה "רשות" – האם הכוונה ל"דומיין" (domain), דהיינו בעלות על השטח, או ל"פרמישן" (permission), דהיינו היתר להימצא במקום מסוים.
נקודת המוצא היא שבתלמוד הבבלי ישנן דרשות לפטור שן ורגל ברשות הרבים. רבי זירא בדף י"ד דורש מ"וביער בשדה אחר" שהחיוב הוא דווקא בשדה של הניזק. דרשה זו מופיעה גם בדף כ"א ע"ב, והיא מוליכה לסוגיה קשה ביותר – סוגיית "פי פרה". אולם יש לשים לב: הדרשה הזו אינה מופיעה במשנה, ובמדרשי ההלכה הדרשות על "שדה אחר" מלמדות שברשות המזיק פטור – דהיינו הנזק צריך להיות לא בשדה של המזיק, ולאו דווקא בשדה של הניזק.
המשניות בבבא קמא עוסקות רבות ברשות המזיק: בפרק ראשון, בפרק שני, בפרק חמישי לגבי בור, ובפרק שישי לגבי אש. כולן מדברות על הפטור ברשות המזיק – מי ששם חפצים ברשות המזיק, מה הוא מצפה? שיבואו אליו בטענות על נזקי בהמות בעל הרשות?
שלוש נקודות מבט על פרשיות הנזיקין
יש שתי פרשיות מרכזיות העוסקות בבעלי חיים שמזיקים: "כי יגח שור איש את שור רעהו" ו"כי יבער איש שדה או כרם". ההבדל הגדול ביניהן: בפרשה הראשונה יש תם ומועד, ובשנייה – נזק שלם, מיטב הארץ.
שיטה ראשונה – חלוקה לפי תם ומועד: פרשת "כי יבער" מתארת מועד מתחילתו, ולכן אין שם תמות. הרגל והשן מועדים מתחילתם. זוהי שיטת המשניות מסוף פרק ראשון עד פרק שלישי משנה ז'.
שיטה שנייה – חלוקה לפי אבות נזיקין: ארבעה אבות נזיקין, חלוקה לקטגוריות לפי טיב הפעולה. פרשה אחת היא "שור" (קרן), והשנייה "מבעה". לכל אחד דינים שונים ואופי אחר.
שיטה שלישית – שיטת רבי טרפון: ההבדל בין הפרשיות הוא מבחינת הרשויות שבהן מתרחש הנזק. רבי טרפון במשנה פרק שני אומר שקרן המזיק ברשות הניזק משלם נזק שלם, בעוד חכמים אומרים חצי נזק. לשיטת רבי טרפון, פרשת "כי יבער איש שדה או כרם" אינה ממוקדת רק באכילה או דריסה, אלא כל נזק המתרחש בשדה של מישהו אחר – דינו כמו שכתוב בפרשה זו: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".
ההסבר פשוט: רבי טרפון אינו מתמקד בפעולה אלא במיקום. המיקום מטיל אחריות שלמה, כי הבעיה אינה במעשה הנזק אלא בפלישה. ברגע שפלשת לשדה אחר, אינך יכול לטעון חפות ולומר "לא ידעתי". הבהמה שלך, גם אם לא תיגח, אינה אמורה לפלוש לשדה של הזולת.
מחלוקת רב חסדא ורבי אלעזר
המחלוקת בדף י"ג ע"ב מתחילה כמחלוקת פרשנית במשנה. השאלה היא כיצד לפסק את המשנה: האם "חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק" – כולם פטורים, ואז "כשהזיק חב המזיק" הוא משפט חדש; או שמא "רשות הניזק והמזיק שהזיק חב המזיק" – והמשנה אומרת שחייבים.
בכתב יד קאופמן יש וי"ו לפני "וכשהזיק", מה שמחזק שזה משפט חדש. אפשטיין במבוא לנוסח המשנה טען שהמחלוקת היא טקסטואלית. גם בתוספתא יש פילוג דומה בין כתב יד וינה לכתב יד ארפורט.
מה יסוד המחלוקת? השאלה היא מה יהיה דין חצר השותפין – חצר ששותפות מלאה ביניהם וכל אחד יכול להכניס שור ופירות. האם יש בה דין חצר המזיק שפטור?
לפי רבי אלעזר: אם "רשות" הכוונה לפרמישן – מי שהיה מותר לו שהשור שלו יהיה שם, הוא פטור. בחצר השותפין מותר לשור של המזיק להיות שם, ולכן אי אפשר לבוא בטענות למה השור שלו הסתובב שם. אם זה לא הפתעה שהשור שם, הניזק צריך לקחת זאת בחשבון כשמניח פירות.
לפי רב חסדא: הפטור הוא רק כשזה הרשות (הדומיין) של המזיק. ברגע שמותר לניזק להיות שם או שזה בבעלות משותפת, המזיק צריך להיזהר.
בעצם הם חולקים מי צריך להיזהר – הניזק או המזיק.
הברייתא של רב יוסף ותגובת רבי אלעזר
רב יוסף מביא ברייתא: "חצר השותפין והפונדק חייב בהם על השן ועל הרגל" – תיובתא דרבי אלעזר. רבי אלעזר משיב: "ותסברא מתניתא מי לא פליגי?" – יש מחלוקת ברייתות, ואני סובר כברייתא השנייה.
יש גרסה אחרת: "מי פליגי?" – כלומר, אתה חושב שהברייתות חולקות? הרי ברור שאינן חולקות, ואפשר להעמיד כל ברייתא שמדברת על דבר אחר.
הגמרא מיישבת: הברייתא שפוטרת מדברת בחצר מיוחדת לזה ולזה – לפירות ולשוורים. הברייתא שמחייבת מדברת בחצר מיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים. שם היה אסור להכניס שור, ולכן חייב – "דלגבי שן הויא לה חצר הניזק".
ברייתת ארבעה כללות של רבי שמעון בן אלעזר
הברייתא מציגה ארבעה מקרים (שתיים בריבוע – שני משתנים: ניזק ומזיק):
- רשות לניזק ולא למזיק – חייב בכל (כרבי טרפון).
- למזיק ולא לניזק – פטור מכל (מוסכם).
- לזה ולזה (חצר השותפין והבקעה) – פטור על שן ורגל; תם משלם חצי נזק, מועד נזק שלם.
- לא לזה ולא לזה (חצר שאינו של שניהם) – חייב על שן ורגל; תם חצי נזק, מועד נזק שלם.
הלוגיקה פשוטה: מה אני בודק? האם למזיק הייתה רשות להיות שם. אם מותר – פטור; אם אסור – חייב. זוהי קריאת "פרמישן".
מחלוקת רבי זירא ואביי
רבי זירא מקשה: "כיון דמיוחדת לפירות הויא לה בשדה אחר וילפינן!" – רבי זירא דורש שהחיוב יהיה דווקא בדומיין של הניזק. גם אם היה אסור לשור להיכנס, אם אין זו רשות בלעדית של הניזק לפירות – אין זה "שדה אחר".
אביי משיב: "כיון דנמי מיוחדת לשוורים, שדה אחר קרינא ביה" – אביי קורא "שדה אחר" כשדה שלא היית אמור להיות בה. זוהי התפיסה של פרמישן.
כאן יש תזוזה טקטונית: האם אני בודק האם היה מותר לך להיות, או האם זה קרה בשדה של הניזק.
הגמרא בהמשך חושבת כרבי זירא. לפי זה, "לא לזה ולא לזה" שבברייתא – שניהם פלשו לשדה של אדם שלישי – אמור להיות פטור, כי זה לא שדה של הניזק. אך הברייתא אומרת חייב!
התמודדות הגמרא עם קריסת מבנה הברייתא
הגמרא שואלת: "לא לזה ולא לזה" – אם הכוונה לשדה של אחר, "ובעינן שדה אחר וליכא!" לכן הגמרא מעמידה שהכוונה "לא לזה ולא לזה אלא דחד" – של אחד מהם. אך זה לשון מוזר – למה לא לומר פשוט "של הניזק"?
תוספות (תלמיד רבינו תם) מסבירים: מדובר ששכרו שדה מאדם אחר, ואחד שכר לפירות. לכן מוצדק לקרוא "לא לזה ולא לזה" כי באמת אינה שלו, אך עדיין "לזה" כי שכר אותה.
מחלוקת רש"י ורבינו תם
לפי נוסח רש"י: "לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד, לזה ולזה לשוורים" – לניזק בלבד מותר להכניס פירות, אך לשניהם מותר להכניס שור. אף על פי כן, חייב על שן.
רבינו תם תמה: אם לשניהם מותר להכניס שור, איך זה "שדה אחר"? הרי כבר למדנו שכאשר מותר להכניס שוורים, לגבי שן אינו חצר הניזק!
רבינו תם גורס: "לא לזה ולא לזה לשוורים" – לשניהם אסור להכניס שוורים, ורק לניזק מותר להכניס פירות. לכן לגבי שן זה חצר הניזק.
ההבדל העמוק: רבינו תם ממשיך לשאול האם מותר או אסור להיות שם. רש"י מחפש הדדיות בין הצדדים – לא מספיק שמותר לך להיות, צריך שתהיה מערכת יחסים שיכולה להתהפך.
הסבר עומק המחלוקת: רציונל ההדדיות
הסיבה שפוטרים מזיק אינה רק שהיה מותר לו להיות שם. בבא קמא עוסקת בתיאוריה חברתית של מרחב חיים משותף. הסיבה שהניזק יספוג הפסד היא שזה יכול להתהפך מחר – מחר הוא יכול להיות המזיק. אך ברגע שלמזיק אסור להכניס פירות, הניזק אינו יכול להפוך למזיק, ולמה שיוותר?
משל לביטוח: כל הנהגים משלמים כדי להשתתף בסיכונים ההדדיים. הולכי רגל אינם משלמים – כי אינם מאיימים על אף אחד. לוקחים כסף ממי שנמצא בתוך ההדדיות של הסיכונים.
שיטת הרי"ף והרא"ש
הרי"ף כותב: שן ורגל ברשות הרבים פטורים "משום דאורחיה הוא". הצליל של "אורחיה" דומה לפרמישן – מותר לבהמה ללכת ברחוב, וזה סביר שיקרה.
הרא"ש שואל: למה צריך טעם של "אורחיה"? הרי יש גזירת הכתוב "וביער בשדה אחר"! הרא"ש מיישב שהרי"ף בא לפרש טעם הכתוב. ומכאן נפקא מינה: עץ ארוך שמקצתו ברשות הרבים ומקצתו ברשות היחיד, ודרסה עליו ברשות הרבים ושברה כלים ברשות היחיד – לפי הרי"ף (אורחיה) פטור; לפי גזירת הכתוב (שדה אחר) חייב.
שיטת הרמב"ם וקושיית הרמ"א
הרמב"ם בהלכה ח' מביא כרי"ף: "מפני שיש לה רשות להלך בכאן ודרך הבהמה להלך כדרכה". אך בהלכה ז' מביא "וביער בשדה אחר" – על רשות המזיק, ועל קרן!
הרמ"א מקשה: הפסוק עוסק בשן ורגל ולא בקרן! ברשות המזיק פטור מכוח "תורך ברשותי מאי בעי", לא מכוח "שדה אחר".
תירוץ "ירושלים הצרופה"
הפירוש "ירושלים הצרופה" על הירושלמי מבאר: הרמב"ם הבין שרשות הרבים נחשבת כרשות המזיק לעניין שן ורגל, וכרשות הניזק לעניין קרן.
הטעם: רשות הרבים נתקנה להילוך בהמות. לכן אין לניזק להניח שם פירות – כאילו שם אותם ברשות המזיק. אך לנגיחה אין היתר – בהמות נוגחות אינן אמורות ללכת ברשות הרבים, וממילא זה כרשות הניזק.
המסקנה המדהימה: אין הבדל בין קרן לשן ורגל בדיני רשויות! הדין אחיד: ברשות הניזק חייבים, ברשות המזיק פטורים. רשות הרבים משתנה לפי סוג הנזק. ומ"וביער בשדה אחר" למדים לכל חיובי ופטורי נזיקין בכל הרשויות.
סיום: מילי דנזיקין וחסידות
הגמרא בדף ל' אומרת שהרוצה להיות חסיד – ילמד מילי דנזיקין. נזיקין זה לחשוב על הזולת. להיות חסיד זה לא להיות אגואיסט. אברהם אבינו היה החסיד הראשון – חשב על אנשים אחרים.
המעשה באדם שסיקל אבנים משדהו לרשות הרבים, וחסיד אמר לו: "למה אתה לוקח ממה שלא שלך למה ששלך?" – רשות הרבים היא גם שלך. כשירד מנכסיו ונתקל באותן אבנים, הבין כמה גדולים דברי החסיד.
שאלת השאלות היא האם אנו לוקחים אחריות על המרחב הציבורי, חושבים על אחרים ולא רק על עצמנו. זוהי התכלית של לימוד בבא קמא – להגביר את האכפתיות מבני אדם אחרים.
