סיכום

פתיחה

המשפט "אין הדבר תלוי אלא בי", מופיע בתלמוד הבבלי בפי שתי דמויות בלבד: רבי אלעזר בן דורדיא ודוד המלך. הדמויות הללו מייצגות סיטואציות שונות לחלוטין, שעלולות להיראות כאילו "לא קרב זה אל זה כל הלילה". הצבתן זו מול זו מעוררת שאלות בנוגע למשמעות העמוקה של המשפט. דמותו של רבי אלעזר בן דורדיא נידונה מדי שנה בשיחה של מו"ר הרב עמיטל ז"ל בימים נוראים, שבהן הועבר המסר שהאדם "יכול לחולל את המהפך" כי "יש בו הכוחות".  נבחן את מורכבות הסיפור ומורכובת התשובה.

סיפור רבי אלעזר בן דורדיא: תשובת החרטה

אלעזר בן דורדיא מתואר כחוטא יוצא דופן ומוקצן, בעל אובססיה הדוניסטית שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. הוא היה ריק מבפנים ולעולם לא מסופק, תמיד מחפש "עוד ועוד". שיא החטא מגיע כאשר הוא הולך לזונה יקרה בכרכי הים. במהלך המפגש, הזונה הפיחה ואמרה לו: "כשם שהפחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלים אותו בתשובה". היא חשה כי הוא אינו מחפש הנאה אלא "אדם שכל כך רעב לכסות הכל עוד ועוד", ומכיוון שהוא פועל מתוך אידיאולוגיה כזאת, הוא לעולם לא יהיה שבע רצון, כי הוא תמיד יחפש עוד ריגושים.

דבריה מטלטלים אותו, ובמקום לפעול לתיקון, הוא פונה החוצה לסביבה. הוא פונה לטבע, לגורמים שונים בסדר עולה: הרים וגבעות, שמיים וארץ, חמה ולבנה, וכוכבים ומזלות. פנייה זו החוצה, בהיעדר אף אדם שהוא יכול לפנות אליו, משקפת חוסר אמונה ביכולתו שלו להשתנות. הפנייה לטבע, המייצג יציבות וחוקיות, מתפרשת כניסיון להאשים גורמים חיצוניים, כדפוס מוכר של חוטאים המקצינים התנהגות אנושית ("ככה אני, זה הטבע שלי"). כל הכוחות הטבעיים מסרבים לבקש עליו, בטענה שהם זקוקים לרחמים על עצמם, שכן גם העולם זקוק לבריאה מתחדשת ולקיום מתמיד (פעולת הצמצום המתמדת).

כאשר הוא שומע שהם תלויים בעצמם, הוא מבין שהוא אחראי וכי "אין הדבר תלוי אלא בי". אולם, הוא אינו פועל לתיקון: הוא מניח ראשו בין ברכיו וגועה בבכייה עד שיצתה נשמתו. פעולה זו מפורשת כתנועה עוברית, ניסיון להיוולד מחדש, אך כיוון שהיה "ריק" ו"רוח", הוא לא הצליח לחיות אחרת. בת קול מכריזה כי רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. התשובה שלו היא תשובת החרטה, רגע של אמת פנימית ללא אנרגיה לחיים חדשים. הגמרא מביאה את סיפורו כדי ללמד שיש דברים מסוימים (כמו מינות או עבירה שהפכה לאידיאולוגיה, "אביק טובא") שמהם לא ניתן לשוב לחיי העולם הזה, ואם חוזרים, "לא ישיגו אורחות חיים" אלא ימותו מיד. הוא הופך ל"רבי" כי לימד שגם חרטה כזו, במעמקי החטא, נחשבת תשובה. שאלת המפתח היא: מי זה ה"בי" שלך.

הניגוד: זהיר במצוות ציצית

כדי להדגים את חשיבות הזהות וה"בי", נעיין בסיפור על אדם שהיה זהיר במצוות ציצית. הוא פועל באופן דומה, שולח 400 זהובים לזונה יקרה בכרכי הים. דמות זו היא בחור ישיבה, בעל זהות אחוזה (יש לו רב, בית מדרש, תורה), הרוצה לטעום טעם חטא. כשהוא עולה למיטה העליונה, ארבע ציציותיו תופחות על פניו, והוא נזכר שמצווה זו ציווה ה' פעמיים – "אני השם אלוקיכם" – אני עתיד להיפרע ואני עתיד לשלם שכר. הציצית, המייצגת את הזהות והערכים שלו (הבגד הוא הזהות), משמשת לו ככוח עצירה פנימי. הוא מצליח לעצור, והאישה מתגיירת ומציעה לו נישואין בהיתר. המסקנה היא שמי שיש לו זהות (שם, עיר, רב, מדרש) יכול לחטוא ולשוב, והדבר הגדול הוא ללמוד לחיות בעולם הזה.

דוד המלך והרעב: אחריות המלכות מול חסד אישי

דוד המלך משתמש באותו משפט, בהקשר של רעב לאומי המכה שלוש שנים. התפיסה הדתית היא שרעב מעין זה נובע מחטא אקוטי עכשווי. הגמרא ביבימות עח: מתארת שדוד מחפש במשך שלוש שנים חטאים עכשוויים בקרב העם: בשנה הראשונה הוא שואל אם יש עובדי עבודה זרה (ככתוב: "ועבדתם אלוהים אחרים והשתחויתם להם ועצר את השמיים"); בשנייה הוא שואל על עוברי עבירה/גילוי עריות; ובשלישית על פוסקי צדקה. לאחר שדוד ממצה את כל האפשרויות בקרב העם ואינו מוצא, הוא נעשה נבוך ואומר: "אין הדבר תלוי אלא בי". משפט זה מתפרש עבור דוד לא כנטילת אשמה אישית, אלא כהבנה שיש תפקיד מלכותי שמוטל עליו למצוא ולעשות, כלומר, לטפל בעוולות של הממלכה שלו, גם אם מקורן בחטא של שאול.

דוד פונה לאורים ותומים. התשובה היא: "ויאמר אדוני אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים". דוד, שפעל כמלך, פירש זאת כצורך לנקום את דם הגבעונים. הוא פועל כמלך ומסכים להוקעת שבעה מבני שאול, כפי שדרשו הגבעונים. אולם, הוא מתנהג באופן שאינו "יהודי", כיוון שההוקעה מנוגדת לכללי הקבורה (איסור "לא תלין נבלתו על העץ").

הגמרא מסבירה שהאורים ותומים כיוונו גם ל"אל שאול שלא נספד כהלכה", אך דוד לא קלט זאת. דוד, שפעל כמלך והזניח את גמילות החסד, לומד מרצפה בת איה, פילגש שאול. רצפה בת איה שמרה על גופות המוקעים במשך חודשים, הגנה עליהם מעופות טרף ואף מהגשם, והפגינה מסירות נפש. דוד שומע על מעשה החסד שלה, ופתאום הוא קולט שיש משהו שלא היה בסדר בהתנהלותו. הוא חוזר להיות "דוד" (הדואג לגומלים חסד עם מתים), ופועל לאסוף ולקבור את עצמות שאול, יונתן והמוקעים. רק לאחר שדוד עשה את התיקון הזה, נעצר הרעב: "ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן". התיקון בא כתוצאה מהבנה שהסיבה לרעב הייתה קשורה לא רק למעשה שאול, אלא גם למעשה דוד – ההזנחה שלו בכיבוד המת.

חטא המניין: המאבק לא לאבד את ה"דוד"

הסיפור המקביל בשמואל ב' פרק כ"ד, העוסק במניין העם, קשור לחטא אוריה החיתי שטרם נפתר. דוד חטא גם בחטא בת שבע (מעידה של יצר הרע) וגם בחטא אוריה (מעשה מחושב ואדיש לחיי חייליו כדי לכסות על חטאיו). במעשה המניין, דוד שוב נסחף. הוא זולג מתפקידו כ"דוד" (האדם) והופך ל"מלך". כולם – כולל יואב – מפקפקים בהיגיון המניין, אך "דבר המלך" מחזק. הרמב"ן פירש את חטאו כספירת אנשים צעירים (מגיל 13), ולא רק מגיל 20 ומעלה, במטרה לנפח את המספרים. זהו "אביק ביה" של המלכות המשתלט על מחשבותיו, בדומה לאלעזר בן דורדיא.

כאשר הנביא גד מציע לו לבחור בין שלוש פורענויות (דבר, חרב, רעב), דוד בוחר שלא לבחור. הוא אומר: "ניפלנה ביד השם כי רבים רחמיו". זוהי שלילה של האפשרות לבחור בחרב (שליטה אנושית). אבל הוא לא בוחר בין רעב לדבר, והמגפה מכה בעם. המפנה בא כאשר הוא מגלה את האפשרות הרביעית – שהחטא הוא שלו. דוד מצהיר: "הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ וְאָנֹכִ֣י הֶעֱוֵ֔יתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ תְּהִ֨י נָ֥א יָדְךָ֛ בִּ֖י וּבְבֵ֥ית אָבִֽי". הוא בעצם אומר כאן "אין הדבר תלוי אלא בי" במובן של נטילת אחריות אישית (כאלעזר בן דורדיא). הוא מפגין אחריות לעמו, בבחינת "ואלה הצאן, מה עשו?", בכך הוא נזכר בזהותו המקורית כרועה הדואג לכל אחד בצאן. דוד מצליח שלא לאבד את ה"דווידיות" שלו. הצלחתו של דוד היא בכך שהוא הצליח לתקן ולחיות, ואז ניתנה אפשרות לבנות את בית המקדש.

הלקח הסופי: התשובה של דוד בעיני הרמב"ם

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ו') מגביל את התשובה שעה שהוא קובע שיש דמויות שהעונש שלהן הוא חוסר יכולת לחזור בתשובה. הוא מתאר את דוד כמי שפחד שייחסם ממנו דרך האמת, כמו פרעה או אלעזר בן דורדיא. משמעות דבריו שדוד חש סכנה שהו אידרדר לתהומות החטא. בלשון הדרשה נאמר, הוא חשש להיות כפרעה, הוא חש שמות המלך תגרש מתוכו את דמות דוד, הו אחשש להיות כרבי אלעזר בן דורדיא. הוא מתחנן והתפלל "הורני השם דרכך", "ורוח נדיבה תסמכני", שעיקרו שגם כאשר אני חוטא, שלא אאבד את הנקודה הארכמידית של האישיוץ שלי. הרמב"ם מפרש זאת כבקשה שחטאיו לא ימנעו ממנו את דרך האמת והערכים שלו, ושה"חפץ" הפנימי שלו לעשות רצון ה' לא יכבה. דוד ביקש להיות כמו האיש הזהיר בציצית.

בסופו של דבר, דוד המלך לימד את סוד התשובה: לא רק להתחרט ולמות (כאלעזר בן דורדיא), אלא לחזור בתשובה, להקים עולה של תשובה, ולהמשיך לחיות. המסר המרכזי הוא: "Not Only To Do, To Be". התשובה היא עבודה על הזהות ועל חוט השדרה. היישום המעשי של "אין הדבר תלוי אלא בי" כולל את השאלה: "מה אני יכול לעשות?" – גם אם איני אשם. המדרגה העמוקה יותר היא לשאול: "מה אני לא בסדר שאני יכול לתקן?". במישור הציבורי, הדבר מתבטא בצורך להנהיג סדר יום שישנה את המצב, כמו הרחבת מעגל המשרתים, מתוך ההכרה שאנחנו מאפשרים את המציאות הלא רצויה.