מראי מקומות

• משנה הוריות א, ג; ספרא ויקרא ד, יג; תוספתא הוריות א, ו.
• הוריות ד. "תנו רבנן ונעלם דבר" עד המשנה ד:.
• מה היחס בין המשנה ובין מימרת שמואל? ד. תד"ה בדבר שאין; פירוש המשנה לרמב"ם הוריות א, ג; רמב"ם שגגות יד, א
• איזה פסוק מובא לאיסור הוצאה – ראו את עדי הנוסח השונים בסוגיה; תוספות עירובין יז;, שבת ב. תד"ה פשט
• בעי רב יוסף – ד: תד"ה בעי רב יוסף; תוספות רא"ש ד"ה בעי רב יוסף; תוס' רי"ד שבת קלח. ד"ה משום מאי
• ירושלמי הוריות א, ג
• להרחבה -הבאתי בקובץ מספרות האחרונים – רשימות שיעורים, באר שבע, מרומי שדה

סיכום

א. דין המשנה: עקירת כל הגוף פוטרת

המשנה (ג ע"ב) קובעת: "הורו בית דין לעקור את כל הגוף… הרי אלו פטורין. הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת – הרי אלו חייבין". דוגמאות לעקירת כל הגוף: "אין נידה בתורה", "אין שבת בתורה", "אין עבודה זרה בתורה". בכל אלה בית הדין פטורים מפר העלם דבר של ציבור.
הדוגמאות במשנה אינן מקריות: שבת ונידה מתאימות לויקרא ד (מקור פר העלם דבר), ועבודה זרה מתאימה לבמדבר טו (קרבן עבודה זרה בשגגה). גם בספרא דיבורא דחובה ובמשנה בכריתות כשהן דנו בחיוב חטאת, הדוגמאות הקבועות הן שבת ונידה. המשנה מביאה דוגמאות ל"ביטול מקצת וקיום מקצת": "יש נידה בתורה אבל הבועל שומרת יום כנגד יום פטור"; "יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור"; "יש עבודה זרה בתורה אבל המשתחווה פטור". בכל אלה התחום קיים, אך בית הדין טעו בפרט מסוים.

ב. התוספתא (א, ז): הגזירה השווה מ"כי יפלא ממך דבר"

התוספתא מביאה דוגמאות נוספות מתחום מאכלות אסורות וקדשים: "אין דם בתורה", "אין חלב בתורה", "אין פיגול בתורה". ומדגימה "ביטול מקצת וקיום מקצת": "יש דם בתורה אבל אין חייבים אלא על דם הזבח לשלמים"; "יש חלב בתורה אבל אין חייבים אלא חלב הקרב לשלמים" [ר' חפץ בן מצליח גורס: "לשמים"]; "יש פיגול בתורה אבל אין חלב ופיגול של שלמים".

התוספתא לומדת את הדין בגזירה שווה "דבר" "דבר" מפרשת זקן ממרא (דברים יז): "נאמר כאן 'דבר' – 'ונעלם דבר', ונאמר להלן 'דבר' – 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע'. מה דבר האמור להלן מקצתו ולא כולו, אף דבר האמור כאן מקצתו ולא כולו".
פרשת "כי יפלא ממך דבר" עוסקת במקרים שאינם ברורים, שעליהם הולכים לשאול בבית הדין הגדול. הביטוי "בין דם לדם בין דין לדין" מתאר הבחנות – לא שאלות על עצם קיום הדין, אלא שאלות על יישומו במקרים מסוימים. על דברים מפורשים אין הולכים לשאול; את זה "לומדים בגן". פרשה זו היא המקור לתורה שבעל פה – לסמכות החכמים להורות בדרשות ובשיקול דעת על מה שאינו מפורש.
מכאן עולה שפר העלם דבר של ציבור שייך רק לתחום ההוראה – למה שחכמים אמורים לדון בו. אם הם טעו בדבר שלא אמורים לשאול אותם עליו כלל, אין זו "הוראה" אלא שכחה.

ג. דרשת "דבר": שלושה הסברים בגמרא

הגמרא (ד ע"א) שואלת על דרשה "'דבר' – ולא כל הגוף" : "מאי משמע?" – מניין שהמילה "דבר" מלמדת על מקצת ולא על הכל?

עולא: "קרי ביה ונעלם מדבר" – האות מ' יכולה להצטרף למילה "דבר", כך שהמשמעות היא "נעלם מתוך הדבר", כלומר חלק ממנו ולא כולו. זו טכניקה מדרשית של צירוף אותיות למילים שונות, כפי שכתב הרמב"ן בהקדמתו לתורה שהתורה הקדומה נכתבה אותיות רצופות וניתן לפסקן בדרכים שונות.

חזקיה: "מכל מצוות – ולא כל מצוות" – הפסוק אומר "ועשו אחת מכל מצוות" (ויקרא ד, יג), והמילה "מכל" מלמדת שמדובר בחלק מהמצוות ולא בכולן.

רב אשי: "יליף דבר דבר מזקן ממרא" – גזירה שווה מ"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז). כשם שזקן ממרא חייב רק כשחולק בפרטים (כגון חמש טוטפות מול ארבע) ולא כשמכחיש את עצם המצווה, כך גם פר העלם דבר.

הנצי"ב (מרומי שדה) סבר שיש הבדל בין הדרשות: לימודו של רב אשי מזקן ממרא מגדיר את הדין כשאלה של "מהי הוראה" – מה שייך לתחום הדיון של חכמי תורה שבעל פה. שתי הדרשות האחרות עוסקות יותר בהיקף הטעות עצמה.

ד. דינו של שמואל: דבר שאין הצדוקין מודים בו

אמר רב יהודה אמר שמואל (ד ע"א): "אין בית דין חייבים עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודים בו, אבל בדבר שהצדוקין מודים בו – פטורין. מאי טעמא? זיל קרי בי רב הוא". וכן בברייתא (ד ע"ב): "מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו".
"דבר שהצדוקין מודים בו" הוא דבר המפורש בתורה שבכתב, שכל אחד יכול ללמוד אותו בעצמו. הצדוקים כאן מייצגים את מי שמקבל רק את הכתוב המפורש.

ראשונים נחלקו על יסוד הדין:

רש"י: "זיל קרי בי רב" פירושו שמי שטועה בדבר מפורש אינו שוגג אלא "קרוב למזיד", שהיה לו ללמוד ולא למד. ההדגשה היא על חומרת ההתרשלות.

הרמב"ם (פירוש המשנה): מבחין בין "טעות" לבין "שכחה". טעות היא כשדנים בשיקול הדעת ומגיעים למסקנה שגויה; שכחה היא כששוכחים דבר מפורש. "אין זו נקראת טעות אלא היא שכחה". על שכחה אין פר העלם דבר של ציבור, כי זה אינו בתחום "הוראה" כלל.

ה. היחס בין המשנה ובין מימרת שמואל

ראשונים נחלקו על היחס בין מימרת שמואל ובין המשנה, שהרי הן נוקטות בלשון שונה וגם מנמקות באופן שונה, המשנה בדרשה ושמואל בסברה.

תוספות: שני דינים נפרדים הם. "דבר שהצדוקין מודים בו" עוסק בדברים מפורשים בתורה; "עקירת כל הגוף" עוסק בעקירת תחום שלם גם אם נלמד מדרשה. לדוגמה: בתו מאנוסתו נלמדת מגזירה שווה (אין הצדוקים מודים בה), אך המתירה עוקר את כל הגוף (ערווה שלמה). יכול להיות דבר שאין הצדוקים מודים בו אך עקירתו היא עקירת כל הגוף.

הרמב"ם (משנה תורה, שגגות פרק יד): זיהה את שני הדינים: "לעולם אין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, בדברים שאינם מפורשים מבוארים בתורה". ההנחה היא שכל הגוף שלם זהה עם דבר מפורש בתורה – מה שמפורש בהכרח הוא "גוף" שלם.

ו. הגדרת "הוראה" ותחום סמכות החכמים

הביטוי "זיל קרי בי רב" מגדיר את גבולות ההוראה: על דבר מפורש בתורה לא שייכת "הוראה" כלל. אין הולכים לשאול את בית הדין הגדול אם יש שבת בתורה – את זה כולם יודעים. ההוראה נכנסת רק במקום שהטקסט אינו קיים או אינו ברור, במקום שנדרש שיקול דעת.
הדבר דומה לדין "טעה בדבר משנה" בסנהדרין לג: דיין שטעה בדבר מפורש – פסקו אינו תופס כלל, כי זו אינה הוראה אלא שכחה. ההוראה האמיתית היא כשיש מנעד של אפשרויות והדיין אוחז בעמדה שגויה מתוך שיקול דעת.
הקב"ה מזמין את חכמי תורה שבעל פה להצטרף אליו בקביעת ההלכה, אך רק במה שלא כתב. במה שכתוב מפורש – גם אם החכמים מצטטים אותו, זה לא "הוראתם", זה הטקסט עצמו. כל עולם התורה שבעל פה נכנס דווקא במקום שהטקסט אינו מפורש.

ז. ספר המצוות לרמב"ם: השורש השני

שיטת הרמב"ם שמזהה את המשנה עם מימרת שמואל מתחברת לשיטת הרמב"ם בספר המצוות. הרמב"ם גורס בגמרא בסוף מכות שתרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני, וקובע שני שורשים יסודיים:

השורש הראשון: אין מונים מצוות דרבנן – כי הן לא נאמרו בסיני.

השורש השני: אין מונים מה שנלמד מי"ג מידות – כי המדרש לא נאמר בסיני, אלא נעשה על ידי חכמים אחרי מתן תורה.

לפי תפיסת הרמב"ם, ההתגלות בסיני הייתה חד-פעמית והיא שמורה. כל מה שיש בו מחלוקת – הוא מדברים שחכמים אמרו מדעתם. לכן מה שנלמד מדרשה שייך לתחום ההוראה של החכמים, ובו יכולה להיות טעות המחייבת פר העלם דבר של ציבור.
בדברי הרמב"ם עצמו בשורש השני יש שתי נימות שונות באשר להסבר מדוע הוא לא מונה. מחד הוא מציין שהן מדרבנן, שעיקרו שהוא לא נאמר בסיני. מאידך הוא מציין שהדרשות עוסקות בפרטי הדין, והוא מגדיר מצווה כקטגוריה ונושא. אלו מצויים בעצם ההגדרה במה שנאמר בסיני, בועד שמדרש ההלכה לא יוצר נשואים וקטגוריות אלא עוסק בגדרי קטגוריות קיימות. ממילא שתיאור "גוף" שלם של הלכה זהה עם "דבר שהצדוקים מודים בו".
לפי זה, דרשת רב אשי (הלומד מזקן ממרא) מתאימה לתפיסת הרמב"ם: הן זקן ממרא והן פר העלם דבר עוסקים בתחום ההוראה – במה שחכמים מורים מדעתם, לא במה שמפורש בכתוב.

ח. יישום הדין: שומרת יום כנגד יום

הגמרא בודקת כל דוגמה במשנה ומראה שגם דברים שנראים כתורה שבעל פה – הצדוקים מודים בהם. נשים לב לכך שהגמרא טוענת שגם מדרשים בסיסיים הם "דבר שהצדוקין מודים בו", כי להיות צדוקי אינו אומר שאין לך מדרש כלל, אלא שיש לך מדרש בסיסי בלבד.

שומרת יום כנגד יום: הפסוק "וספרה לה" מלמד על ספירה – גם הצדוקים מודים בזה. לכן הגמרא מחפשת טעות בפרט צדדי יותר: האם אסרו רק "גמר ביאה" ולא "העראה"? האם אסרו רק "כדרכה" ולא "שלא כדרכה"? או: האם ראיות בלילה אינן מטמאות ("ימי זובה" – דווקא ביום)?

נשים לב לצמצום הגדול שהסוגייה עורכת לטעות של בית הדין – טעות בפרט הלכה מסויים. בכך הסוגייה ממשיכ המגמה שכבר פגשנו במסכת הוריות – בכך שהיא קובעת שבטעות במה שמפורש בתורה ובעקירת "גוף" שאיו חיוב פר העלם דבר של ציבור אלא חטאת יחיד, היא מציבה תביעה מכל יחיד להיות אוטונומי, גם בשעה שבית הדין טועים.

ט. מלאכת הוצאה ומהות השבת

הגמרא מביאה פסוק "לא תוציאו משא מבתיכם" (מירמיהו). ברמב"ם ובתוספות (עירובין יז ע"ב) מופיע "אל יצא איש ממקומו" מפרשת המן כמקור להוצאה.

התוספות בשבת (ב ע"א) מגדירים את ההוצאה כ"מלאכה גרועה" – אינה יוצרת תוצר כשאר המלאכות. רוב המלאכות מייצרות משהו, אך העברת חפץ ממקום למקום אינה יצירה. לכן אין בה "עיקרון" שאפשר לשכפל לתולדות – כל איסור צריך מקור נפרד.

לכן ההוצאה נאסרה באופן מיוחד: לא כחלק ממערכת ל"ט מלאכות המשכן, אלא מפסוקים המתארים איסור ישיר. בפרשת המן: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" – איסור על התנועה והמסחר, לא על יצירה.

רעיון זה מהותי להבנת השבת: השבת אינה רק הימנעות ממלאכות יצירה, אלא גם מנוחה מ"תנועה" – מסחר, טלטול, יציאה מהמקום. פרשת המן, שקדמה למתן תורה, מלמדת שהשבת היא "להיות במקום שלך", "להסתפק במה שיש", ולא לעסוק בהבאה והוצאה.

נקודה זו רלוונטית במיוחד בימינו: הטכנולוגיה מאפשרת לחיות חיי חול בשבת ללא מלאכה מל"ט מלאכות. החזון איש אסר חשמל מתוך הבנה שבלי איסור זה "אין שבת", ודיבר בשפת המלאכות. אך גם מעבר למלאכות, עצם השימוש בטכנולוגיה – מסכי מגע, חיישנים, רשתות חברתיות – מוציא את האדם מ"מקומו". השבת דורשת להיות "כאן", לא "שם".

רבי נחמן מברסלב דרש על פרשת המן (מקור שלוש סעודות): שלוש פעמים נאמר "היום" – "שבת היום לה'", "אכלוהו היום", "היום לא תמצאוהו בשדה". יש אנשים שאוכלים בשביל אתמול (שבירת צום), יש שאוכלים בשביל מחר (לפני צום). בשבת אוכלים בשביל היום – חיים את הרגע הנוכחי, משוחררים מדאגות העבר והעתיד.