סיכום

א. פתיחה: צמצום אחריות הציבור והרחבת אחריות היחיד

מגמה מרכזית עולה מסוגיות הבבלי בתחילת מסכת הוריות: מחד, המסכת מכירה בכך שרבנים יכולים לטעות באמת, ומאידך, היא מבקשת להעצים את האחריות האישית של כל יחיד שלא ילך אחר בית הדין "כסומא בארובה". ככל שהסוגיה מצמצמת יותר את המקרים שבהם מביאים פר העלם דבר של ציבור, כך היא מרחיבה את האחריות של האדם על מעשיו. מנעד רחב של מקרים שבהם בית הדין נתן הוראה שגויה אינו שייך לפר העלם דבר של ציבור, אלא לאחריות האישית של העושה.

הקושי הגדול בסוגיה זו הוא העריכה שלה, או ליתר דיוק: התחושה שקשה לקרוא את כל חלקיה כמדברים בקול אחד. יש בה כנראה בעיקר שני קולות, והשאלה המרכזית היא היכולת לשמוע אותם ולהכריע אם לשלבם או לקיים את השוני ביניהם. על הדברים הללו עמדו ראשונים, אחרונים, וגם חוקרי תלמוד.

ב. שני קולות בתנאים: המשנה והספרא מול התוספתא

שפת המשנה והספרא: "גוף" מול "מקצת"

המשנה והספרא מדברים על הדרשה "ונעלם דבר – ולא כל הגוף". היכן יש פר העלם דבר של ציבור? כשהורו לבטל מקצת ולקיים מקצת. "כל הגוף" בפשוטה של משנה הוא תחום שלם בהלכה – אם שכחו שיש נידה בתורה, זהו גוף שלם, כל הלכות נידה. אבל אם שכחו פרט אחד מהלכות נידה, זה מקצת הגוף ולא גוף שלם.

שפת התוספתא: מה שכתוב בתורה מול מה שנלמד מדרשה

התוספתא מביאה דוגמאות אחרות ודרשה אחרת. הדוגמאות שלה הן דם, חלב ופיגול – לא נידה, שבת ועבודה זרה. כשהתוספתא באה להדגים "לבטל מקצת לקיים מקצת", היא אומרת: "דם בתורה אבל אין חייבים על דם הקרב לשמים", "חלב בתורה אבל אין חייבים על חלב הקרב לשמים", "פיגול בתורה אבל אין חייבים על פיגול של שלמים".

הדוגמה של פיגול היא הבהירה ביותר: איסור פיגול כתוב בקורבן שלמים. הסיפור אינו "תחום שלם" מול "מקצת", אלא מה שכתוב בתורה מול מה שנלמד מדרשה. אדם יכול לקרוא בפסוקים ולחשוב שחלב ודם אסורים רק בקודשים, ואינו יודע שחכמים לימדו שהם אסורים גם בחולין.

גם הדרשה בתוספתא שונה: היא עוסקת בהשוואה ל"כי יפלא ממך דבר למשפט" – פר העלם דבר של ציבור הוא במה שלגביו נאמר "כי יפלא ממך דבר וקמת ועלית", כלומר במה שאינו כתוב מפורש בתורה ויש צורך להורות בו.

ג. שמואל וההגדרה של "דבר שהצדוקים מודים בו"

שמואל מוסיף הגדרה: "דבר שהצדוקים מודים בו" – כלומר, דבר שכתוב מפורש בתורה. אם טעו בדבר כזה, אין פר העלם דבר של ציבור.

הגמרא בדף ד' עמוד א' דורשת שדברי שמואל יסתדרו עם המשנה. כל הקושיות שם הן מתוך המשנה: "תנן יש נידה בתורה והבא על שומרת יום כנגד יום פטור – ואמאי? הא כתיבא!" הגמרא מנסה להכניס את דברי שמואל לתוך המשנה, ולא טוענת שהוא חולק עליה.

רמז בלשון המשנה לדברי שמואל

הביטוי במשנה "אין נידה בתורה", "אין שבת בתורה", "אין עבודת כוכבים בתורה" – מהי המילה "בתורה"? האם הכוונה "בהלכה" או שמא הכוונה "בתורה שבכתב"? אם אמרו "אין נידה בתורה שבכתב", אז אין פר העלם דבר של ציבור – כי אם תפתח את התורה ותקרא, יש נידה. ייתכן שכבר במשנה עצמה יש שני קולות: קול אחד אומר "בתורה" ומרמז למפורש בכתב, וקול אחר אומר "מקצת הגוף מול כל הגוף".

ד. שלושה הסברים לדרשה "ונעלם דבר" ומשמעותם

הגמרא מביאה שלושה הסברים לדרשת "ונעלם דבר – ולא כל הגוף":

עולא – מחבר את המ"ם של "ונעלם" עם המילה "דבר": נעלם מ-דבר, ולא כל דבר.

חזקיה – דורש "מכל מצוות" – ולא כל מצוות.

רב אשי – לומד מזקן ממרא, מ"כי יפלא ממך דבר למשפט".

עולא וחזקיה הם אמוראים ארץ-ישראליים קדומים, ושניהם מסבירים את הדרשה של ויקרא ד'. הם עסוקים במשנה ובשפה של "דבר מדבר" – ממש מקצת של משהו. לא נראה מדבריהם שהם מכירים את השפה של "מפורש בתורה" או "דבר שהצדוקים מודים בו".

רב אשי, לעומת זאת, חי בסוף תקופת האמוראים בבבל, והוא לומד מזקן ממרא. כפי שמעיר הנצי"ב במרומי שדה, רב אשי מדבר שפה שפוגשת את שמואל [נוסיף – את התוספתא] – השפה של הוראה, של דבר שיש צורך להורות בו כי אינו כתוב מפורש.

ה. הירושלמי

בירושלמי הסוגיה המקבילה מביאה רק את הדרשות של עולא וחזקיה (בהיפוך שמות), ואין שם את רב אשי. הירושלמי צמוד למה שכתוב במשנה ואינו מכיר כלל את השפה של "כתוב בתורה" או "דבר שהצדוקים מודים בו".

גם הירושלמי שואל על הגדרת "גוף": אם אמרו על שומרת יום כנגד יום – "ולא נמצאת עוקר כל שם שומרת יום כנגד יום?" ואותה שאלה על השתחוויה. הירושלמי מצמצם את הפרשנות של המשנה: הטעות היא טעות קטנה בתוך סימן, לא לעקור סימנים שלמים. אבל כל הדיון הוא אם זה "גוף שלם" או "מקצת דבר", לא אם זה כתוב או לא כתוב.

ו. איבעיית רב יוסף: "אין חרישה בשבת מהו?"

הקושי בהבנת השאלה

בדף ד' עמוד ב' שואל רב יוסף: "אין חרישה בשבת מהו?" הסתמא דגמרא מפרש: האם כיוון שמודים בכל שאר המלאכות זה נחשב "ביטול מקצת וקיום מקצת", או שמא כיוון שעוקרים את החרישה לגמרי זה נחשב "עקירת כל הגוף"?

קשה מאוד להבין את השאלה: הרי במשנה מפורש שאם אמרו "אין הוצאה בשבת" יש פר העלם דבר של ציבור! ועוד: "בחריש ובקציר תשבות" כתוב בתורה, ולפי שמואל דבר שהצדוקים מודים בו אין בו פר העלם דבר של ציבור. אם כן, מה הספק?

שיטת התוספות

התוספות מתמודדים עם הקושי ואומרים: לא ייתכן שרב יוסף חולק על "דבר שהצדוקים מודים בו", שהרי זה כתוב שורה אחת לפניו. על חרישה ברור שאין פר העלם דבר של ציבור כי כתובה בתורה. למה אם כן אמר "חורש"? כי זו המלאכה הראשונה ברשימת אבות מלאכות (משנה שבת ע"ג), אבל הספק היה על שאר אבות המלאכה שאינם כתובים.

לשיטת התוספות יש שני דינים: צריך גם "דבר שהצדוקים מודים בו" וגם "מקצת הגוף ולא כל הגוף". רב יוסף מדבר על מקצת הגוף, אבל צריך כל הזמן לזכור שחרישה עצמה כתובה ואין בה פר העלם דבר של ציבור.

שיטת הרא"ש בתוספות הרא"ש

הרא"ש אומר דבר שונה: רב יוסף חולק על הצורך ב"דבר שהצדוקים מודים בו". הוא לא שמע מהדין הזה. יש בגמרא שני קולות שמתרוצצים בסוגיה, והם הובאו זה ליד זה – שמואל ורב יוסף – כקולות שונים.

שיטת הנצי"ב

הנצי"ב במרומי שדה מבאר: רב יוסף סובר כחזקיה ועולא שדורשים רק "דבר מדבר" ואינם דורשים את הגזירה שווה מזקן ממרא. לשיטתם אין נפקא מינה ב"דבר שהצדוקים מודים בו". רק לרב אשי ושמואל, שלומדים מזקן ממרא, יש את הדין הזה.

הנצי"ב מסיק: לשמואל עצמו כל האיבעיא של רב יוסף אינה מתחילה. אם השאלה היא "כתוב או לא כתוב", אז על חרישה אין מה להסתפק. כל עמוד ב' אינו מכיר את "הצדוקים מודים בו".

שיטת הקרן אורה

הקרן אורה מציע שרב יוסף דווקא בחר בחרישה משום שהיא כתובה בתורה. הוא שמע את שמואל שאומר "דבר המפורש בתורה", והלך לדוגמה של משהו שכתוב. הספק היה: מה היחס בין "כתוב בתורה" לבין "עקירת כל הגוף"? האם דבר שכתוב בתורה אבל הוא מלאכה אחת מתוך ל"ט יכול להיחשב גוף שלם?

אבל גם הקרן אורה מסכם: "כבר איפשיטא מהא דמימרא דשמואל דכל דבר שהצדוקים מודים בו הוי כעקירת כל הגוף" – כלומר, בסופו של דבר אין מה להסתפק.

ז. איבעיית רב זירא: "אין שבת בשביעית מהו?"

שתי גרסאות

בכתב יד מינכן ובדפוס הגרסה היא: "אין שבת בשביעית" – בית הדין אמרו שבשנה השביעית אין צורך בשבת כלל, כי כל השנה שבת.

בכתב יד פריז הגרסה היא: "אין חרישה וקצירה בשבת בשביעית" – הספק הוא ספציפי על חרישה וקצירה. בשביעית לא חורשים וקוצרים בכל השבוע, אז אולי בשבת של שביעית אין איסור לחרוש ולקצור?

הקשר לרב יוסף

בתוספות הרא"ש יש תוספת: "אם תמצי לומר אין חרישה בשבת כעקירת כל הגוף, אין חרישה וקצירה בשבת בשביעית מהו?" – ניסיון לקשור את בעיית רב זירא כהמשך לבעיית רב יוסף.

מדברי רבינא שמביא ראיה מנביא שקר ("נביא שנתנבא לעקור דבר מדברי תורה חייב, לביטול מקצת ולקיום מקצת רבי שמעון אומר פטור") ומסיק "שמע מינה אין שבת בשביעית כביטול מקצת ולקיום מקצת דמי" – ברור שהבין את רב זירא כמדבר על "ביטול מקצת קיום מקצת" ולא על "כתוב או לא כתוב".

ח. שיטת הרמב"ם: שילוב שני הקולות

לשון הרמב"ם

הרמב"ם (הלכות שגגות פרק יד) פותח בלשון המשנה: "בית דין ששגגו והורו לעקור גוף מגופי תורה… פטורים וכל אחד ואחד מן העושים חייב בחטאת קבועה, שנאמר ונעלם דבר ולא כל הגוף."

אבל מיד אחר כך מגדיר: "לעולם אין בית דין חייבים עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת… בדברים שהינם מפורשים מבוארים בתורה."

הדוגמאות שמביא הרמב"ם

"כיצד? שגגו והורו שמותר להשתחוות לעבודה זרה, או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, או שמותר לבוא על שומרת יום כנגד יום – והרי אלו כמי שאמרו אין שבת בתורה."

לרמב"ם ברור ש"אין שבת בתורה" הכוונה שזה כתוב בתורה שבכתב. להגיד שאין הוצאה זה כמו להגיד ששבת לא כתובה – למה? כי הוצאה כתובה בתורה ("אל יצא איש ממקומו"). זו לא שגגת הוראה אלא שכחה, ולשכוח פסוקים אין על זה פר העלם דבר של ציבור.

החידוש הגדול של הרמב"ם

הרמב"ם פוסק: "או שעקרו אב מאבות מלאכה והורו שאינו מלאכה – הרי אלו חייבין."

כלומר: הוצאה שונה מכל שאר המלאכות. הוצאה כתובה בתורה ולכן אין עליה פר העלם דבר של ציבור. אבל כל שאר אבות המלאכה אינם כתובים מפורש, ולכן אם עקרו אב מלאכה – יש פר העלם דבר של ציבור.

תמיהות האחרונים

הלחם משנה והכסף משנה תמהים: מה עשה הרמב"ם עם "בעי רב יוסף"?

הנצי"ב מסביר: רב יוסף עצמו לא חשב על שמואל, הוא עבד בלי ההנחות של "כתוב בתורה". הרמב"ם אימץ את שמואל, ולפי שמואל כל הבעיה של רב יוסף לא מתחילה.

הקרן אורה שואל: מה עם הבערה שגם היא כתובה ("לא תבערו אש")? הרמב"ם אינו מזכיר אותה, וצריך עיון.

הלוגיקה הפנימית של הרמב"ם

בין כך ובין כך, הלוגיקה הפנימית של הרמב"ם ברורה לגמרי:

פר העלם דבר של ציבור הוא על טעות בהוראה, לא על שכחת פסוקים. כשיש פסוק כתוב ואתה טועה בדרשנות של פרטים הלכתיים הנגזרים ממנו – יש פר העלם דבר של ציבור. כשאתה שוכח פסוק מפורש – זו שכחה ולא הוראה, ואין פר העלם דבר של ציבור.

לכן כל אבות המלאכה שאינם כתובים מפורש – יש עליהם פר העלם דבר של ציבור. והוצאה, שכתובה מפורש – אין עליה.

ט. סיכום: שני קולות בסוגיה

בסוגיה זו מתרוצצים שני קולות:

קול אחד – המשנה, הספרא, עולא, חזקיה, הירושלמי – מדבר בשפה של "גוף שלם" מול "מקצת הגוף". ההגדרה היא כמותית: האם עקרת תחום שלם או חלק ממנו.

קול שני – שמואל, התוספתא, רב אשי – מדבר בשפה של "כתוב בתורה" מול "נלמד מדרשה". ההגדרה היא איכותית: האם זה דבר שיש צורך להורות בו או דבר שכתוב מפורש.

הרמב"ם שילב את שני הקולות ופסק לפי שמואל: "מקצת" פירושו דבר שאינו כתוב מפורש בתורה.

התוספות הבינו ששני הדינים קיימים במקביל.

הנצי"ב הבין שאלו מחלוקות בין האמוראים עצמם.

השאלה כיצד לקרוא סוגיה שיש בה קולות שונים – האם לשלבם או לקיים את השוני – היא שאלה מתודולוגית מרכזית בלימוד התלמוד.