סיכום

א. פתיחה – מבנה המשנה ושלושת המקרים

המשנה בדף ד׳ עמוד ב׳ מונה שלושה מקרים שבהם בית הדין פטורים מפר העלם דבר של ציבור: האחד – כשאחד מהדיינים אמר להם "טועים אתם"; השני – כשלא היה מופלא של בית דין שם; והשלישי – כשהיה אחד מהם גר, ממזר, נתין, או זקן שלא היו לו בנים. המשנה מביאה נימוק לדין האחרון: "שנאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה, מה עדה האמורה להלן כולם ראויים להוראה, אף עדה האמורה כאן עד שיהיו כולם ראויים להוראה".

רש״י והגמרא נראים מסכימים שהדרשה "נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה" מוסבת רק על המקרה האחרון – גר, ממזר, נתין וזקן – שאינם ראויים להוראה. לעומת זאת, המקרים האחרים נידונים בנפרד עם נימוקים שונים: לגבי מופלא שבבית דין, הגמרא מנמקת "שהיה להם ללמוד ולא למדו"; ולגבי "טועים אתם", רש״י מפנה לסוגיית רבי יונתן בדף ג׳ עמוד ב׳.

בספרא מצויה מקבילה למשנה, אך הסדר הפוך: הספרא פותח דווקא במקרה האחרון (גר, ממזר, נתין וזקן) עם הדרשה של "נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה", ורק אחר כך מביא את המקרים של מופלא ושל "טועים אתם" עם נימוק אחר – "עד שיורו כולם". סדר זה מחזק את ההבנה שמדובר בשתי דרשות נפרדות: האחת עוסקת בכך שכולם יהיו ראויים להוראה, והשנייה בכך שכולם יורו בפועל.

הרמב״ם בהלכות שגגות פרק י״ג מביא את הדינים הללו בצורה שמזכירה יותר את הספרא מאשר את סדר המשנה. הרמב״ם מביא תחילה את דין ראש הישיבה, אחר כך את גר וממזר וזקן, ואז כותב: "מנין שהכתוב מדבר בבית דין הגדול? שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו. ומנין שעד שיהיו כולן ראויים להוראה? שנאמר מעיני העדה". נראה שהרמב״ם מפריד בין שתי דרשות: הדרשה מ"כל עדת ישראל" מוסבת על הצורך בנשיא ובכל ההרכב, והדרשה מ"מעיני העדה" מוסבת על הכשרות להוראה.

המכנה המשותף לשלושת המקרים הוא שבכל אחד מהם אחד הדיינים נגרע באיזושהי צורה מ"מצבת כוח האדם" – אחד שאינו מסכים עם ההוראה, אחד שחסר (המופלא), או אחד שאינו ראוי להיות דיין כלל. המשנה מאחדת את שלושתם כי כולם עוסקים בשלמות בית הדין, אף שליסוד הדין של כל אחד יש נימוק שונה.

ב. הדין הראשון – "טועים אתם"

רש״י מקשר את הדין של "טועים אתם" לסוגיית רבי יונתן (או נתן, לפי גרסאות) בדף ג׳ עמוד ב׳. לפי רש״י, החיסרון הוא שהדיין שאמר "טועים אתם" לא היה שותף להוראה, והתורה דורשת "עד שיורו כולם". זהו יסוד הדין כפי שמשתמע גם מהספרא.

הקושי העיקרי בשיטת רש״י הוא שדברי רבי יונתן נדחו בגמרא בתיובתא. הרמ״ה הקשה על רש״י: אם רבי יונתן נדחה, כיצד רש״י מעמיד את המשנה שלא כהלכתא? הרמ״ה עצמו מציע הסבר אחר: כשאחד מהדיינים אומר "טועים אתם" ומביא טעם, אף על פי שאין נראים להם טעמו, היה להם לעיין טפי קודם שיורו היתר. מכיוון שבסופו של דבר מתברר שהוא צדק והם אכן טעו, הרי שהם "קרובים למזיד" ולא הויא הוראה.

ההבדל בין רש״י לרמ״ה הוא מהותי: לדעת רש״י, החיסרון הוא בכך שהדיין לא הורה עמהם; לדעת הרמ״ה, החיסרון הוא בהוראה עצמה שנפגמה על ידי כך שצעקו להם "טועים אתם". לפי הרמ״ה, אין דין שצריך שכולם יורו, אלא הבעיה היא שההוראה שלהם קרובה למזיד.

הרא״ש מביא פירוש מפתיע: למרות שהגמרא דחתה את רבי יונתן מברייתא, סתם מתניתין היא כרבי יונתן, והלכה כמותו. כלומר, רש״י גילה את דעתו שהדחייה של הגמרא בדף ג׳ עמוד ב׳ היא עצמה נדחית. זהו חידוש גדול שהמשנה שלנו דוחה את מסקנת הגמרא.

הכיוון המקובל יותר אצל גדולי האחרונים הוא שרק חלק מדברי רבי יונתן נדחו. המהרש״א כותב שצריך לומר שלאו דווקא פירש רש״י שיהיו כולם מסכימים בפירוש, אלא בשתיקה סגי. כלומר, מה שנדחה הוא הצורך בהסכמה אקטיבית – די בשתיקה. אבל אם מישהו מוחה, הבעיה נשארת.

הגר״מ והגרי״ד סולובייצ׳יק (בחידושים על הרמב״ם) מסבירים שיש לחלק בין שני יסודות: האחד – דין שכל הדיינים יורו את ההוראה; השני – דין שכל בית הדין יתחייב בקורבן יחד עם כל ישראל. לדבריהם, מה שנדחה הוא הדין הראשון – אין צורך שכולם יורו בפירוש, די בשתיקה. אבל הדין השני נשאר: אם דיין אומר "טועים אתם", הוא אינו מתחייב בקורבן, וממילא בית הדין כאינסטנציה שכולם ביחד התחייבו בקורבן – זה נפגם, ואי אפשר להביא פר העלם דבר.

לשיטתם, הדין של "צריך את כל בית הדין" אינו מדיני הוראה אלא מדיני הקורבן. באמת הולכים אחרי הרוב בהוראה, ולכן כשדיין שותק הוא אינו פוסק עמהם, אבל הוא עדיין יכול להתחייב מכוח ההוראה שלהם. רק כשהוא מוחה – אז הוא אינו מתחייב כלל.

ג. הדין השני – מופלא שבבית דין

זהו המקום היחיד בכל שישה סדרי משנה שמוזכרת הדמות של "מופלא שבבית דין". הביטוי "מופלא" לקוח מהפסוק "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין" (דברים יז), המתאר את תפקיד בית הדין הגדול בהכרעת שאלות קשות. יש קשר בין פרשת "כי יפלא ממך" לבין פרשת פר העלם דבר של ציבור, כפי שראינו בתוספתא וברב אשי.

הגמרא מנמקת את הפטור כש"לא היה מופלא שבבית דין שם": "מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו". רש״י מפרש שזה דומה לדין של "טועים אתם" – קרוב למזיד. אם לא חיכו למופלא שידע יותר טוב מהם, הרי שהיו צריכים לעצור את עצמם ולא עצרו.

השאלה המרכזית היא: מי הוא המופלא הזה? האם הוא אחד מהשבעים ואחד דיינים, או שמא דמות נפרדת?

רש״י (במיוחס לו) כותב: "אף על גב דלא הוה מסנהדרין עצמן, דאילו הוה מסנהדרין עצמן – אפילו קטן שבכולן לא היה שם" לא הויא הוראה מעלייתא. כלומר, המופלא אינו אחד מהשבעים, כי אם כל דיין שחסר פוסל את ההוראה. יש ברש״י גם אפשרות שהמופלא כן חלק מהמניין אלא שהיה צריך לצאת לדרך ומינו אחר במקומו.

התוספות בסנהדרין (דף טז ע״ב) מזהים את המופלא עם "אחד ממונה על כולם" שמוזכר בדברי רבי יהודה. לדבריהם, זהו אב בית הדין שאינו מחשבון הסנהדרין – יושב שם אדם שהוא לא חלק מהדיינים אבל נמצא שם. התוספות מקשרים זאת לשיטת רבי יהודה שגודל ההרכב הוא שבעים (לא שבעים ואחד), ובכך נפתרת בעיית "אין בית דין שקול" – יש שבעים דיינים ועוד אחד שאינו מצביע אלא מייעץ.

פסקי הרי״ד מסביר את הרעיון הזה באופן הבא: המופלא לא היה מן החשבון "כדי שלא יחלקו על רבן". החזיקו בכוונה מישהו שהוא לא חלק מההרכב כדי שלא תהיה לו סמכות עליהם ויוכלו לחלוק עליו בחופשיות. זה מתקשר לדין בדיני נפשות שמתחילין מן הקטן, כדי שלא יתביישו לחלוק על הגדולים.

לפי הבנה זו, המופלא הוא כעין "איש רוח חופשי" – כמו אלדד ומידד שנשארו מחוץ למנגנון ולכן יכלו לומר את האמת ללא לחץ. רש״י על "אדני משה כלאם" מביא שתי דעות: האחת – שימו אותם בכלא; השנייה – "תן להם צרכי ציבור והם כבר יכלו מאליהם". כלומר, מי שמשועבד למנגנון כבר לא יאמר דברים שיעצבנו אנשים. המופלא, לפי תוספות, הוא דמות שאינה כפופה למערכת ולכן יכולה להציל את הדיינים מטעות.

הרמב״ם רואה את הדברים אחרת לגמרי. בפירוש המשנה כותב: "מופלא שבבית דין הוא ראש ישיבה, ואפילו היה מניינם שלם – רצוני לומר שבעים ואחד". כלומר, הסיפור אינו כמה דיינים יש אלא מי עומד בראשם. בהלכות סנהדרין פרק א׳ הלכה ג׳ כותב הרמב״ם: "והגדול בחכמה שבכולם מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה, והוא שקוראים חכמים נשיא בכל מקום, והוא העומד תחת משה רבינו".

לפי הרמב״ם, המופלא הוא נשיא הסנהדרין עצמו – ראש כל המערכת, לא דמות חיצונית. הביטוי "תחת משה רבינו" מבטא שבכל דור יש דמות שהיא נציג התורה בעולם. כשחסר הנשיא, חסר ה"כל עדת ישראל" – כי בית הדין הגדול מופיע בכל הדרו רק כשהנשיא יושב בראש ההרכב.

ההבדל בין תוספות לרמב״ם הוא עמוק: לתוספות, המופלא הוא יועץ חיצוני שמבטיח שהדיינים לא ישגו; לרמב״ם, המופלא הוא ראש המערכת שבלעדיו אין כאן "כל עדת ישראל" כלל.

ד. הדין השלישי – גר, ממזר, נתין וזקן

המשנה מונה ארבעה סוגי אנשים שאם היו בהרכב – בית הדין פטורים: גר, ממזר, נתין, וזקן שלא היו לו בנים. הנימוק הוא גזירה שווה: "נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה, מה עדה האמורה להלן כולם ראויים להוראה, אף עדה האמורה כאן עד שיהיו כולם ראויים להוראה".

רש״י מפרש ש"נאמר כאן עדה" היינו "ואם כל עדת ישראל ישגו" (ויקרא ד׳), אבל הירושלמי והרמב״ם מצטטים פסוק אחר: "והיה אם מעיני העדה" (במדבר טו). הירושלמי דורש: "מי שעשוי עיניים לעדה" – מי שראוי להיות מנהיג לעדה.

הירושלמי שואל שאלה מתבקשת: "בית דין ממנים ממזרים?" כיצד הגיעו אנשים אלה להיות דיינים? התשובה: "בשעברו מינו" – הם הגיעו לשם בעבר, בדרך לא תקינה. הדברים מעוררים תמיהה: הרי ברור שאין למנות אנשים פסולים לבית הדין, אז למה המשנה צריכה לדבר על מקרה כזה?

כדי להבין את הדברים, יש להתבונן בהקשר הרחב יותר של מקור הדינים. הדרישה "בדומין לך" נלמדת מפרשת מינוי שבעים הזקנים בבמדבר י״א: "ואספת לי שבעים איש מזקני ישראל… והתייצבו שם עמך". "עמך" – בדומין לך. פרשה זו אינה עוסקת בהוראת תורה אלא בהנהגת העם. משה אומר שאינו יכול לבדו לשאת את העם, והזקנים באים לעזור לו בניהול.

יש להבחין בין שלושה תפקידים של בית הדין הגדול: תפקיד ההוראה ("כי יפלא ממך דבר"), תפקיד הדין (לדון מלך ודיני נפשות), ותפקיד ההנהגה (לנהל את העם). הדרישות לגבי גר, ממזר ונתין מגיעות מעולם ההנהגה – רוצים שמנהיגי העם יהיו מתוך העם, לא "אאוטסיידרים". כמו בארצות הברית שמי שהתאזרח אינו יכול להיבחר לנשיא.

אבל כשמדובר בהוראת התורה – שם מה שמחפשים הוא ידע תורני, בעל סברה, מי שמבין את הדברים. שמעיה ואבטליון היו גרים, ובכל זאת היו גדולי התורה בדורם. מסכת הוריות נגמרת בקביעה ש"ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ". ייתכן שגרים וממזרים לא יכלו להשתתף בהצבעות, אבל שמעו את דעתם כי יש להם מה להגיד.

הדמות המוזרה ביותר ברשימה היא הזקן שלא היו לו בנים. רש״י תמה: "קשיא לי מפני מה אינו ראוי להוראה?" הרי בסנהדרין (לו ע״א) מבואר שהטעם הוא "שכבר שכח צער גידול בנים ואינו רחמני", אבל זה נאמר לגבי דיני נפשות, לא לגבי הוראה!

הלחם משנה מחלק בין "זקן צעיר" ל"זקן זקן" – זקנים בגיל אבל בתפקוד מלא, לעומת זקנים שתפקודם ירד. הנצי״ב מציע שזקן שאינו רחמני פסול רק לדיני נפשות, ושאלת רש״י היא מדוע זה פוסל גם להוראה. התשובה היא שהמשנה מאחדת את דיני בית הדין – מי שפסול לדון דיני נפשות, פסול גם להיות חלק מהרכב בית הדין הגדול לעניין פר העלם דבר.

ה. מגמת המשנה – צמצום פר העלם דבר של ציבור

המבט הכולל על המשנה מגלה מגמה ברורה: צמצום המקרים שבהם מתחייבים בפר העלם דבר של ציבור. כל הגדרה נוספת מצמצמת את האפשרות להביא קורבן זה: צריך את כל ההרכב, צריך שהנשיא יופיע, צריך שכולם יהיו ראויים להוראה, צריך שכולם יסכימו (או לפחות לא ימחו), ולפי תוספות צריך גם להתייעץ עם המופלא.

המשמעות של צמצום זה היא העברת האחריות ליחיד. כל פעם שמצמצמים את פר העלם דבר של ציבור, אומרים ליחיד: אתה אחראי על מעשיך. המסר העולה ממסכת הוריות כולה הוא שאסור ליחיד להיבטל לגמרי מפני בית הדין, ושעליו לשמור על אחריות אישית גם כשיש הוראה מלמעלה.