מראי מקומות

א. ר"מ ור"ש

• הערת פתיחה – ר"ש במשנה משיק לר"מ ור"י ולכן העיון בו יאיר גם את שיטתם.
• נפתח בהשלמת העיון בסוגייה ה. – הסבר הגמרא לדרשות התנאים, כמה קהלים כתובים, שימו לב לגרסאות השונות בר"מ. יש מקורות בדף 13.
• הפר הציבורי בשיטת ר"מ ור"ש – מי מביא אותו? ראו רש"י בפירושו למשנה. האם שיטתם זהה בהכרח? [להרחבה – מרומי שדה ד"ה הורו בי"ד].
• הסבר המחלוקת בפירוש המשנה של הרמב"ם.

ב. ר"י ור"ש

• שבעה שבטים שחטאו – האם המחלוקת שלהם על דין גרירה מקרינה על הבנה שונה של כל אחד מהם שכל שבט שחטא מביא פר?
• נחזור למחלוקת שכבר נלמדה – ג: 6 שורות מלמטה, "פר העלם דבר של ציבור… מתרומת הלשכה הן באין". האם מחלוקת ר"י ור"ש שם מקרינה על הבנת מחלוקתם במשנה שלנו?
• השוואה למחלוקת על טומאה הותרה בציבור – פסחים עט: "גופא הרי שהיו ישראל… כולהו בטומאה"; ירושלמי הוריות א, ו "אמר רבי חייא בר בא… רבי יהודה" [עדיף מתחילת הסוגייה].

ג. רוב הקהל

• "שבעה שבטים או רובן" – רש"י ד"ה והורו בית דין; רמב"ם בפירוש המשנה; מה היחס בין שיטת ר"מ שבמשנה ובין שיטת רשב"א בברייתא בספרא?
• שבט אחד בשיטת רבי יהודה במשנה – רש"י ד"ה רבי יהודה; רמב"ם בפירוש המשנה ובשגגות יב, א [מרומי שדה ה. ד"ה במשנה]

סיכום

א. מחלוקת התנאים

1. שיטת רבי מאיר – מיהו המביא?

רבי מאיר פותח במקרה הפשוט ביותר שמשיק לפשוטו של מקרא: כל ישראל או רובן עשו, ומביאים קורבן אחד. השאלה המרכזית בשיטת רבי מאיר היא: מי מביא את הפר? במשנה לא מפורש, אלא כתוב רק "מביאין". רש"י לאורך כל המשנה מקפיד לכתוב: "בית דין ולא ציבור". הירושלמי אומר במפורש שלפי רבי מאיר זו חובת בית דין, ולפי רבי יהודה זו חובת הציבור.

הירושלמי סבור שחובת בית דין פירושה שבית הדין עצמם צריכים לקנות את הקורבן, כאילו הם אלה שחטאו. אך במשנה עצמה הדבר לא מפורש. הרדב"ז מציע ברמב"ם שיכול להיות שבית הדין מביאים אך הקורבן מגיע מממון של הקהל, ואז הקהל מביא בפועל.

ההבדל בין ההסברים מהותי – האם הוא על הטעות או על האכילה.

2. שיטת רבי יהודה – התחלקות לשבטים

רבי יהודה מחדש שהעם מורכב מי"ב קבוצות. כל שבט הוא קבוצה העומדת בפני עצמה, ועליו להביא את קורבנו. החידוש ברבי יהודה הוא השנים עשר, אבל מבחינת ההתנהגות הבסיסית של פר העלם דבר של ציבור הוא מתנהג כמו חטאות אחרות: מי שאכל מביא.

3. שיטת רבי שמעון – השילוב המורכב

רבי שמעון אומר י"ג פרים: י"ב לכל שבט ושבט, ופר לבית דין. במבט ראשון נראה שהוא משלב את שתי השיטות, אך יש כאן נקיטצ עמדה באשר לפר של בית דית הדין. ברבי שמעון אי אפשר לחשוב שאחרי שכל י"ב השבטים הביאו, העם כבר הביא על חטאו. אם כן, מדוע צריך עוד קורבן? לשיטתו ברור שבית הדין מביא פר על הטעות בהוראה.

הסבר שיטתו חוזר לשגגה הכפולה המתוארת בתורה: "נעלם דבר מעיני העדה" ו"שגגו הקהל". יש כאן שתי קבוצות שטעו, שתי טעויות נפרדות. מכאן שרבי שמעון חושב שכל מי שאו עשה את העבירה או נתן את ההוראה – כולם חייבים. כל אחד על הטעות שלו. גם הדרג הזה טעה וגם הדרג הזה טעה, והתוצאה מחייבת קרבן.

ב. החידוש הגדול – טועים מביאים קורבן

1. הקושיה הבסיסית

הטועים לא מביאים קורבן. מי שעבר עבירה הוא המביא, לא מי שהורה לא נכון. פר העלם דבר של ציבור הוא דין מיוחד שצריך לדייק אותו. ברבי יהודה ברור שהחוטאים מביאים – המירו את חטאת הפרטית בחטאת קבוצתית. אבל ברבי שמעון, ולפי מאן דאמר גם ברבי מאיר, יש כאן חידוש עצום: בית הדין מתחייבים על הטעות של ההוראה בעצמה.

2. הקשר למשנה הראשונה – יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור

המשנה הראשונה אומרת שיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור. שמואל בגמרא טוען שהמשנה הראשונה היא רבי יהודה או רבי מאיר. אם כן, מה ברירת המחדל? כולם היו אמורים להיות פטורים! החידוש אינו שממירים את חטאת היחידים לקבוצה, אלא שבכלל חייבים להביא.

למה יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור? כי אי אפשר לבוא אליו בטענות – הוא אנוס. אך כאן מתחדש דבר עצום: כשבית הדין הטעה אנשים, למרות שהאנשים פטורים, בית הדין חייב. זה דין חדש לגמרי. נראה שמצרפים את טעות בית הדין לחטא של מי שפעל על פיו. החידוש בפר העלם דבר של ציבור הוא שהשגה אינה של הארולכים אלא של בית הדין.

3.  אחריות ציבורית ומנהיגות

המחייב על טעות כרוכה בהבדל יסודי בין אדם בודד לבין קבוצה. כשאדם בודד עובר עבירה לאחר שקיבל הוראה מבית דין, זה אירוע אחר מכאשר ההוראה היא ציבורית והציבור פועל על פיה. אדם שתפקידו להורות לציבור נמצא בספירה אחרת של אחריות. זה לא הרבה עבירות של הרבה יחידים, אלא משהו שמישהו ליכד אותו ביחד.

בית הדין שפועל מול הקבוצה הוא אחר משלא פועל מול יחיד. כשאני שואל יחיד מה הוא חשב, אני מתמקד ביחיד. כשאני שואל את בית הדין מה חשבתם, אני מתייחס להוראה ציבורית. לכן השגגה של בית הדין מצטרפת למעשה עבירה של האוכלים, והם כקבוצה מתחייבים בהבאת חטאת.

4. הדוגמה מנחש הקדמוני

בסנהדרין כ"ט הגמרא דורשת: מניין שאין פותחים למסית? מנחש הקדמוני – הקדוש ברוך הוא לא שאל אותו מדוע הסית. תוספות שואלים: אם כן, כל מסית יהיה פטור כי יאמר "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים"? ומתרצים: לנחש לא אמרו שאסור להסית, אבל למסית כתוב בתורה. כך גם כאן – בית הדין שתפקידו להורות לציבור, התפקיד שלו מחייב אותו. הוא צריך לחשוב מה יעשו עם מה שהוא אומר.

ג. שיטת הרמב"ם – בית הדין מביאים, הקהל פטור

1. הניסוח בהלכות שגגות

הרמב"ם בפרק י"ב הלכה א' כותב במפורש: "בית הדין חייבים להביא קורבן חטאת על שגגתן בהוראה, ואף על פי שלא עשו הם בעצמם מעשה… ושאר העם פטורים מן הקורבן, ואף על פי שהן העושים, מפני שתלו בבית דין."

הרמב"ם פוסק שמביאים י"ב פרים (כרבי יהודה), אך מי שחייב להביא הוא בית הדין. איך זה מתיישב? ההסבר: בית הדין הוא הדבק של כל הקהלים. הקהל פעל מכוח בית הדין. במובן זה זה לא ממשכמו הירושלמי שאמר שלפי רבי מאיר בית הדין מממנים ולפי רבי יהודה הציבור מממן. ברמב"ם נראה שבית הדין מביאים, אך הקהל מביא י"ב.

2. הקשר לתרומת הלשכה

בגמרא ג' ע"ב מובאת מחלוקת: רבי שמעון אומר "בהתחלה גובים עליהם", ורבי יהודה אומר "מתרומת הלשכה באים". תרומת הלשכה היא קופה ציבורית של כל עם ישראל. למרות שרבי יהודה מחלק לי"ב, בסופו של דבר כל הי"ב הם קורבנות ציבור. אין תרומת לשכה של שבטים. כשמדברים על תרומת הלשכה, מדובר בקורבן ציבור. מתחייבים בי"ב קורבנות ציבור כי עם ישראל מורכב מי"ב שבטים וכל שבט הוא קהל.

זה מתחבר יפה לשיטת רבי יהודה במשנה: כששבעה שבטים חטאו, רבי יהודה אומר שצריך גרירה – כל י"ב השבטים מביאים. למה אלה שלא חטאו צריכים להביא? כי פר העלם דבר של ציבור הוא קורבן של כל עם ישראל. עם ישראל מביא י"ב קורבנות, קורבן אחד לכל שבט.

ד. שיטת רבי שמעון – קורבן השותפין או קורבן ציבור יוצא דופן?

1. השאלה העקרונית

רבי שמעון אומר "בהתחלה גובים עליהם" – עושים מגבית. האם זה קורבן השותפין או קורבן ציבור יוצא דופן? אבא זכרונו לברכה הציע שלשיטתו מדובר בקורבן השותפין, במבט ראשון קשה לקבל את הדברים שהרי ברור שמדובר בחט של "עדת ישראל" ושל "הקהל". הדברים מתבהרים מכוח הצירוף לשיטת ר"ש במשנתנו.

בשבעה שבטים רבי שמעון אומר שמביאים ח' פרים: פר ושעיר לכל שבט ושבט, ופר ושעיר לבית דין. מה עם החמישה שלא חטאו? הם פטורים מלהביא. יוצא שרבי שמעון צריך רוב שבטים (שבעה) כדי שיהיה אירוע לאומי, אך מצד שני בא בטענות רק למי שבפועל חטא – בית הדין והשבעה שבטים.

זה אומר שיש משהו ציבורי בהגדרה (צריך רוב שבטים), אך מי שמביא הוא רק מי שאכל (פלוס בית הדין). לכן הקורבן של רבי שמעון הוא פחות קורבן ציבור במובן המלא. באירוע ציבורי התורה נתנה אפשרות להשתתף יחד, כל קבוצה בקורבן.

2. רבי שמעון בהשוואה לרבי יהודה

ברבי יהודה, כשזה אירוע לאומי, כל עם ישראל מביא – מי שאכל ומי שלא אכל. זה הולך ביחד עם הרעיון שזה מתרומת הלשכה. ברבי שמעון, למרות שצריך רוב שבטים כדי שיהיה אירוע לאומי, רק מי שאכל מביא בפועל. רבי שמעון משלב: צריך אירוע לאומי, אך החיוב רק על מי שחטא.

ה. מחלוקת רש"י והרמב"ם בפרשנות המשנה

1. המקרה של שבעה שבטים – "או רובן"

המשנה אומרת: "הורו בית דין ועשו שבעה שבטים או רובן על פיהן מביאים פר". מה זה "או רובן"?

רש"י: "רובן" = רוב של שבעה שבטים. לא צריך שכל מי שבשבעה שבטים יעשה, די שברוב כל שבט עשה. אבל רש"י מוסיף תוספת: "כגון דהוו רובן של ישראל" – צריך גם רוב שבטים וגם רוב עם ישראל. רש"י דורש רוב כפול.

הרמב"ם: "שבעה שבטים" = רוב מניין השבטים. "או רובן" = או רוב מניין אנשי ישראל, ואפילו היה זה הרוב ממיעוט מניין שבטים. ברבי מאיר די באחד מהם: או רוב שבטים (גם אם מיעוט אנשים) או רוב אנשים (גם אם מיעוט שבטים).

2. הקשר לרבי שמעון בן אלעזר

בברייתא דספרא רבי שמעון בן אלעזר אומר: "חטאו שישה שבטים והם רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינו רובו של קהל". הגמרא מביאה זאת מפרשת עבודה זרה.

לדעת רש"י: רבי שמעון בן אלעזר חולק על רבי מאיר במשנה. לדעת הרמב"ם: המשנה היא כשיטת רבי שמעון בן אלעזר – די באחד משני סוגי הרוב.

3. גרירה לפי שבט אחד – מחלוקת נוספת

המשנה ממשיכה: "הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהן, אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורים". מתי לפי רבי יהודה יש גרירה?

רש"י: אם בית הדין הגדול הורה ושבט אחד עשה, יש גרירה וכל י"ב השבטים מביאים. זה נאמר במשנה: "שבעה דקאמר לאו דווקא, דהוא הדין לשבט אחד".

רמב"ם: גם ברבי יהודה כדי שיהיה גרירה צריך רוב – או רוב שבטים או רוב מניין. "אפילו עשה שבט אחד בלבד והוא רוב הקהל". אין גרירה כשאין רוב של אף אחד מהסוגים.

הנצי"ב במרומי שדה מסביר שהרמב"ם סבר שדברי רשב"א נאמרו לכו"ע, אף אליבא דר' יהודה.  לדעת הרמב"ם אנחנו לא נמלטים גם בדעת רבי יהודה שמדובר בקורבן ציבור. כדי להיות קורבן ציבור צריך שרוב עם ישראל יעשה. לדעת רש"י: די שבית הדין הגדול הורה ושבט אחד עשה, ואז יש אירוע לאומי בגלל שבית הדין הגדול מחבר את כל עם ישראל.

ו. הקשר לטומאה הותרה בציבור

1. המקבילה בפסחים פ'

בגמרא פסחים פ' מובאת מחלוקת דומה לגבי טומאה הותרה בציבור. רבי יהודה אומר: אפילו שבט אחד טמא, שאר כל השבטים טהורים – יעשו בטומאה, שאין קורבן ציבור חלוק. רבי שמעון אומר: אפילו שבט אחד טמא, הללו עושים לעצמם והללו לעצמם (שני קורבן פסח). תנא קמא: רק אם רוב עם ישראל טמאים.

2. הירושלמי – חיבור המחלוקות

הירושלמי אומר: "כשם שהם חלוקין כאן, כך הם חלוקין בטומאה". אותה מחלוקת שיש בפר העלם דבר של ציבור תופסת גם בטומאה. לפי הירושלמי השאלה המשותפת היא: איך מחשבים שעומד לפני עם ישראל?

3. פסק הרמב"ם – הבחנה בין התחומים

הרמב"ם מבדיל בין התחומים. בהלכות קורבן פסח הרמב"ם פוסק: "אם היו מיעוט הקהל היו נדחין לפסח שני". רק רוב עם ישראל יכול להכניס לפעולה את טומאה הותרה בציבור. לא מתעסקים שם בשבטים כלל.

ההסבר: קורבן פסח לא קשור לשבטיות. הוא משפחתי, לא שבטי. כולם באים ביחד, עולים לרגל ומקריבים באותו מקום. לעומת זאת בהוראה יש חשיבה של קבוצות, כי בארץ ישראל עם ישראל מתפזר וחי בשבטים. ההוראה מתחלקת בין קבוצות, כי אנשים חיים עם אנשי העיר שלהם ולא כולם נמצאים ביחד.