מראי מקומות
א. ונודעה החטאת ולא שייודעו החוטאין
- ספרא ויקרא ד, יד "ידעו שהורו וטעו… החוטאין".
- רקע ביחס לקרבן יחיד – משנה כריתות ד, ב; ספרא ויקרא ד, כג; כריתות יא: המשנה "שנים אומרים… פטור", ובגמרא "דתנו רבנן או הודע… מכל מקום".
- ה. "תנו רבנן ידעו שהורו… ולא שידעו החוטאין" וברש"י
- רמב"ם שגגות יד, ד; הקדמת הרמב"ם לפריוש המשנה להוריות התנאי השביעי.
- ירושלמי הוריות א, ח, "רבי זעירא… והוא פטור".
- שאלה מרכזית למחשבה – היחס בין דיני חיוב קרבן יחיד ובין חיוב פר העלם דבר של ציבור. מהו יסוד הדין בסוגייה? האם ואיך זה מתקשר לנושא הסוגייה שעוסקת במחלוקת המשולשת של התנאים?
ב. איבעיות הגמרא ה:
- ה: – לימדו את שתי האיבעיות
- איבעיא ראשונה רבי יהודה – ראו את נוסח כ"י מינכן ונוסח כ"י פריס, תוס' רא"ש ד"ה ה"ג. מול איזה מקור האיבעיא ניצבת – המשנה או הברייתא?
- מה הסבר שיטת רש"י בר"ש שמביאים פר אחד כאשר יש רוב ישראל אך רק עד ששה שבטים? חשבו מה בין "רוב שבטים" ובין "רוב ישראל"?
- האם ראיית רב אשי מהמשנה יכולה ללמד מול איזה מקור נשאלה האיבעיא?
- רש"י ד"ה איבעיא להו – מוזמנים להיזכר בשיטת ר"ש במשנה ג: ובמחלוקת הראשונים על פרשנותה.
סיכום
א. הברייתא "ונודעה החטאת" – שתי קריאות ברש"י וברמב"ם
הגמרא בה' ע"א פותחת בברייתא המובאת מיד אחרי המשנה, המקבילה לברייתא בספרא: "תנו רבנן: ידעו שהורו וטעו מה שהורו – יכול יהיו חייבין? תלמוד לומר 'ונודעה חטאת' – ולא שיודעו החוטאין." יש לשים לב להבדל נוסחאות: בספרא על פי כתב יד ותיקן הנוסח "ולא שיודעו החוטאין", ואילו בכתב יד מינכן של הבבלי הנוסח "ולא שידעו".
הגמרא מציעה את קריאת הכיוון לברייתא זו דרך הקבלה למחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בכריתות פרק ד' משנה ב'. שם נחלקו במקרה שאדם יודע בוודאות שעבר עבירה שחייבים עליה כרת, אך אין ידוע לו איזו עבירה עבר – חלב או נותר, אשתו נידה או אחותו, שבת או יום הכיפורים. רבי אליעזר מחייב חטאת מדין "מה נפשך", ורבי יהושע פוטר מכוח הדרשה "אשר חטא בה" – שאינו חייב עד שתיוודע לו חטאתו בפרטות.
רב או רבא אומרים שהברייתא שלנו "דלא כרבי אליעזר", שהרי בפר העלם דבר של ציבור הם יודעים שטעו אך אינם יודעים במה טעו, ועם כל זה פטורים. רב אשי דוחה ואומר "אפילו תימא רבי אליעזר – שאני הכא דכתיב 'אשר חטאו עליה'", דהיינו שגם רבי אליעזר יודה שבפר העלם דבר של ציבור צריכים לדעת את החטא הספציפי שהורו עליו.
בראשונים יש שתי קריאות יסודיות של הברייתא:
שיטת רש"י: המקרה הוא שבית הדין הורו על אחד מבין שני דברים – חלב או דם – והציבור אכלו גם חלב וגם דם, אחד בהוראת בית דין ואחד בשגגת מעשה. ידעו שהורו שלא כראוי, אך אינם יודעים אם ההוראה הייתה על החלב או על הדם. הנצי"ב מסביר שרש"י בחר בדוגמה זו בגלל שתי סיבות. 1. המילה "החוטאין" ברבים – יודעים בוודאות שיש כאן חוטאים חלב ודם. 2. רש"י חיפש מקרה בו לו היה מדובר בחטאת יחיד שהיו חייבים 2 חטאות אך כאשר אחד מהם הוא בהרואת בית דין שייפטרו, משום שמדובר לדעתו בדין מיוחד בפר העלם דבר של ציבור.
שיטת הרמב"ם (הלכות שגגות ופירוש המשנה): בית הדין הורו בדבר אחד, הציבור עשו על פיהם, ואחר כך ידעו בית הדין בוודאות ששגגו – אך שכחו מהו עצמו של החטא שהורו בו. ואף על פי שהעם מודיעים אותם ואומרים "בכך וכך הוריתם לנו" – עדיין פטורים מפר העלם דבר, וכל אחד מהיחידים חייב קורבן חטאת בפני עצמו. זהו חידוש עצום: לא די שאחרים יודיעו לבית הדין, אלא בית הדין חייבים לדעת מעצמם. הדוגמה שנותן הרמב"ם: שגגו והתירו חלב הקיבה ואכלו רוב הקהל, ואחר שידעו ששגגו נסתפק להם אם מקצת החלבים התירו או מקצת הדמים – פטורים מפר.
ההבדל הטקסטואלי בין שתי השיטות: לפי רש"י "ולא שייוודעו החוטאין" – יודעים שחטאו אבל לא יודעים במה; לפי הרמב"ם "ולא שיידעו החוטאין" – לא שהחוטאים הם שיידעו את בית הדין, אלא בית הדין צריכים לתפוס בעצמם. הבאר שבע הציע שגרסת הרמב"ם "ולא שיודיעו החוטאין", אך לא נמצאה גרסה כזו בכתבי יד.
ב. השאלה המרכזית: האם דיני פר העלם דבר זהים לדיני קורבן יחיד?
הבאר שבע תקף את שיטת הרמב"ם, בהנחה דומה לזו של רבא שהברייתא שלנו מוקמת בשיטת רבי יהושע: אם ביחיד הדין הוא שכשאחרים מודיעים לו שחטא והוא אינו מכחיש – חייב (כפי שעולה מן המשנה והברייתא בכריתות פרק ג'), מדוע בבית דין יהיו פטורים כשמודיעים להם? מנא ליה לרמב"ם שצריכים לדעת מעצמם? על רקע זה דחה הבאר שבע את הרמב"ם והעדיף את פירוש רש"י. גם המנחת חינוך ניסה להשוות את דיני פר העלם דבר לדיני קורבן יחיד.
לעומתם, הנצי"ב במרומי שדה הלך בכיוון רב אשי: כל הברייתא הזאת נועדה להבדיל את פר העלם דבר מקורבן יחיד. המיעוטים שבמקרא לא נצרכו למעט מפר אלא באופן שבקורבן יחיד היו מחייבים. לכן רש"י בחר דוגמה שאכלו גם חלב וגם דם – כי בקורבן יחיד מי שאכל שניהם ואינו יודע איזו חתיכה הייתה חלב ואיזו דם, היה מביא שני קורבנות. ואילו בפר העלם דבר – אינם מביאים שניים. הנצי"ב קורא כך גם את הרמב"ם: בקורבן יחיד נשאר "או הודע אליו מכל מקום" – אפילו מכחישן חייב. בפר העלם דבר אין "או הודע אליו מכל מקום", ולכן צריך דעת עצמו.
חידושו הגדול של הנצי"ב: מה שמיוחד בפר העלם דבר של ציבור הוא הפיצול בין מי שטועה (בית הדין) לבין מי שחוטא (הציבור). כדי שיתחייב פר, מי שטעה צריך לדעת את טעותו ולתקנה – ולפי הרמב"ם אף לתפוס את עצמו בעצמו. אם בית הדין אינם תופסים את עצמם – הקולקטיב מתפרק, ונותרים רק יחידים שחייבים חטאת.
המשל מדוד המלך ונתן הנביא ממחיש את הקושי שבהודאה בטעות: נתן בא במשל כבשת הרש ולא בפנייה ישירה, משום שבפנייה ישירה סביר שדוד היה מתגונן. כך גם כשהחוטאים באים לבית הדין ואומרים "אתם טעיתם" – בית הדין מתגוננים ואינם תופסים את טעותם. זו המשמעות של "ולא שיודיעו החוטאין" לפי הרמב"ם.
ג. דיון ר' חיים מבריסק על חטאת יחיד במקרה של ציבור שחטאו
ר' חיים, כפי שנלמד בדף ג' ע"ב, רצה להוכיח שמה שפוטר יחיד שעשה בהוראת בית דין מחטאת יחיד אינו הכפרה שבקורבן הציבור, אלא שמי שחטא מכוח הוראה שממנה מתחייב פר – האחריות יורדת ממנו. אך בסוגייתנו שאל ר' חיים על שיטת הרמב"ם שכל הציבור חייב אם בית הדין אינם מביאים פר כיוון שאינם זוכרים – מדוע לא יהיו היחידים פטורים? הרי עדיין פעלו בהוראת בית דין!
התשובה: הפטור של היחיד אינו מכוח הסמיכה על בית הדין כשלעצמה – שהרי הרמב"ם פוסק שיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. הפטור הוא כשיש קולקטיב פועל: בית הדין שמאגד את הציבור בהוראתו, ואף מאגד אותו בתיקון. כשבית הדין אינם תופסים את טעותם – אין קולקטיב, והמעשה חוזר להיות מעשה של יחידים. כלשון ר' חיים: ההבחנה היא בין "עצם החיוב של קורבן ציבור" לבין "עצם החטא ודין המחייב שבו".
ד. הירושלמי
הירושלמי לוקח בבירור את הכיוון שאין כאן דבר מיוחד, ודיני פר העלם דבר כפופים לגמרי לדיני קורבן יחיד. הירושלמי שואל "מה נפשך – חלב הורו חייבין, שבת הורו חייבין". רבי בון בר חייא אומר שהברייתא "אתיא כרבי אליעזר", בניגוד לבבלי שמעמיד "דלא כרבי אליעזר". ליברמן העדיף שלא להגיה, והציע שהייתה מסורת שונה ברבי אליעזר ורבי יהושע. רבי יוסי מתרץ שם שהפטור אינו מדרשה מיוחדת (כרב אשי) אלא מכוח חילוק הקורבנות – מדובר שאינם יודעים אם הורו בחיוב כרת או בעבודה זרה, ואינם מביאים כי יש להם קורבנות שונים.
ה. שתי האיבעיות בה' ע"ב
הגמרא מעלה שתי איבעיות מקבילות במבנה:
איבעיא ברבי יהודה: שבט אחד שעשה בהוראת בית דין הגדול – האם שאר השבטים מביאים על ידו (דין גרירה)?
בכתב יד מינכן הבעיה מוצגת: "כי שמעינן שבעה שבטים דמייתו בהדייהו – משום דאיכא רובא, אבל הכא דליכא רובא לא?" – כלומר האיבעיה עומדת מול המשנה, בה גרירה הופיעה בצלע של שבעה שבטים. בכתב יד פריז הנוסח: "כי שמעינן לרבי יהודה שני שבטים, אבל שבט אחד לא?" – והאיבעיה עומדת מול הברייתא, שם מפורש דין גרירה משני שבטים.
התוספות הכירו בשני הנוסחים וקבעו שהבעיה עומדת מול המשנה. הרא"ש העדיף את הגרסה "שבעה שבטים", כיוון שלדעתו גרירה מותנית ברוב, ולכן שניים אינם יכולים לגרור. יש מקום לשאול: מה הסברה לחלק בין שבט אחד לשניים? ברגע שחורגים מהגדרת שבט אחד ועוברים לשני שבטים – האירוע הופך ללאומי ונכנסת חשיבה שבטית. לעומת זאת, שבט אחד אפשר לראותו כקבוצת מיעוט מול כל השאר.
איבעיא ברבי שמעון: שבט אחד שעשה בהוראת בית דין הגדול – האם חייב? רבי שמעון במשנה ובברייתא מדבר רק על שבעה שבטים, ולכן השאלה נולדת מתוך הלקונה. ייתכן שהאיבעיה צומחת מתוך דברי חכמים בצלע האחרונה של המשנה: "אין חייבין אלא על הוראת בית דין הגדול בלבד" – והגמרא תטען שחכמים היינו רבי שמעון.
מבנה הפשיטות: בשתי האיבעיות מבנה זהה – (א) ברייתא "מה הם מביאים – פר אחד, רבי שמעון אומר שני פרים", (ב) הכנסת רבי שמעון בן אלעזר כתנא קמא כדי לדחות את הראיה, (ג) ראיה מהמשנה.
ברבי יהודה: תנא קמא אינו יכול להיות רבי מאיר (שדורש רוב), אלא רבי יהודה – ומכאן שאין גרירה בשבט אחד. הגמרא דוחה: מדובר בשישה שבטים שאינם רוב הקהל, ותנא קמא הוא רבי שמעון בן אלעזר. אך בסופו של דבר ברייתא מפורשת פושטת: "רבי יהודה אומר, שבט שעשה בהוראת בית דינו – אותו השבט חייב ושאר השבטים פטורים; ובהוראת בית דין הגדול – אפילו שאר שבטים חייבים." רב אשי מוכיח כן אף מהמשנה, מייתור "ושאר כל השבטים פטורים".
ברבי שמעון: אותו מבנה, אך ללא ברייתא מפורשת. הגמרא פושטת מדברי חכמים במשנה – "אין חייבין אלא על הוראת בית דין הגדול", שזה רבי שמעון.
ו. רש"י על שני פרים ברבי שמעון
לשיטת רש"י, רבי שמעון במשנה דיבר על רוב כפול – גם רוב שבטים וגם רוב הקהל – ואז אמר שמונה פרים. אך במקרה של רבי שמעון בן אלעזר (שישה שבטים שהם רוב הקהל בלא רוב שבטים, או שבעה שאינם רוב הקהל) – רבי שמעון אומר שני פרים בלבד: אחד על העם כולו ואחד על בית הדין, ללא חלוקה שבטית. החשיבה השבטית נכנסת לפעולה רק כשיש רוב מובהק וכפול. התוספות חולקים על קריאה זו ברש"י.
הרמב"ם פוסק שלפי רבי יהודה, בשבט אחד יש גרירה רק אם אותו שבט הוא רוב ישראל. כלומר אין גרירה כשאין רוב, ובכך הרמב"ם והרא"ש קרובים בסברה.
