מראי מקומות

א. קהל לא מת

• ה: "תניא ר"ש אומר" עד "הוראת שעה היתה";
• ברייתות בספרא ויקרא ד, ג ובתוספתא פרה א, ב; סוגיה מקבילה בתמורה טו:. יש טבלה משווה בין הסוגיות בקובץ 17.
• כפרה למתים – רש"י מעילה י: ד"ה מתני' ולד חטאת; ספרי דברים כח, ח ובעמק הנצי"ב; שבלי הלקט סימן פא
• הוראת שעה – השוו בין רש"י ובין רמב"ם מעשה הקרבנות ב, טו.

ב. מת אחד מן הציבור או אחד מבית דין

• ו. "תנו רבנן מת אחד מן הציבור" עד סוף הפרק [נוסח כ"י פריז בקובץ 17]
• ראו את הבדלי הנוסח והפרשנות ברש"י ובתוספות רא"ש על הדיון על הכהנים ורב אחא בר יעקב

סיכום

א. פתיחה: שתי סוגיות מקבילות — הוריות ותמורה

פתחנו את השיעור בחזרה על הדיון שהחל בשיעור הקודם: הברייתא על קורבנות הקדשת הלויים ועל קורבנות יסוד בית המקדש השני. הגמרא הביאה אותם להקשות על שיטת רבי מאיר — שכן נאמר שם שנים עשר פרים, ואילו לרבי מאיר רק בית הדין מביא. תירוץ הגמרא: שנים עשר מחזורי חטא ותשובה היו בימי בית ראשון. משמעות הדבר שהגמרא מתארת את תקופת בית ראשון כחברה שלימה שעובדת עבודה זרה בטעות של ההנהגה, טעות שחוזרת ונשנית.

בשיעור זה עברנו להמשך הסוגיה בדף ו׳ עמוד א׳, הדנה בשאלה מרכזית: האם ניתן לכפר על חטאי הדורות הקודמים? נעמוד על ההבדל בין הסוגיה שלנו בהוריות לבין הסוגיה המקבילה לה במסכת תמורה דף ט״ו. שתי הסוגיות דומות ברובן; ואולם, עיון בכתב יד פריז מגלה שהן עוסקות בשאלות שונות לחלוטין.

ב. ההבדל בין הוריות לתמורה — לפי כתב יד פריז

מפרשי הסוגיה — ובראשם הקרן אורה — עמדו על כך שאין מדובר בסוגיות זהות. גם הנצי״ב וגם הרב פיינשטיין הצביעו על הבדלים מהותיים. בחרתי ללכת בעקבות נוסח כתב יד פריז, שלפיו:

מסכת תמורה עוסקת בשאלה: האם חטאת ציבור שמתו בעליה — מתה? כלומר, כשהופרשה חטאת על פלוני בחייו ואחר כך מת, האם עדיין אפשר להקריב? הנושא הוא דין חטאת שמתו בעליה בציבור.

מסכת הוריות — לפי כתב יד פריז — עוסקת בשאלה שונה: האם יש כפרה למתים? האם אפשר להקריב קורבן עבור חטא שנעשה על ידי אנשים שכבר מתו? זו שאלה הלכתית-מחשבתית שאינה זהה לשאלת חטאת שמתו בעליה.

לכן בגמרא שלנו (הוריות) מופיע הפסוק "כפר לעמך ישראל אשר פדית" מפרשת עגלה ערופה, ראיה הנעדרת לחלוטין מסוגיית תמורה. בתמורה אין טעם להביא ראיה זו, שכן היא אינה עוסקת בכפרה למתים. בהוריות לעומת זאת, ראיה זו מרכזית ומובנת.

ג. הגמרא בתמורה — עיקרי הסוגיה

המשנה בתמורה קובעת: חטאת היחיד שכיפרו בעליה — מתה; חטאת הציבור — אינה מתה. רבי יהודה חולק: אף חטאת הציבור שכיפרו בעליה — תמות, בדומה ליחיד.

רב פפא מחדש: אפילו למאן דאמר חטאת ציבור שכיפרו בעליה מתה — חטאת ציבור שמתו בעליה אינה מתה, לפי שאין הציבור מתים. כלומר: כיוון שהציבור כציבור אינו מת — לא נוצר מצב של "מתו בעליה".

הגמרא מביאה ראיה לכך משעירי הרגלים וראשי החדשים: הם מובאים מתרומת הלשכה שנאספה מכספי כל ישראל, ואף שחלק מהנותנים מתו — הקורבן עדיין קרב. אלמא אין הציבור מתים. בכך מסתיים עיקר הנושא בתמורה.

ד. הגמרא בהוריות — כפרה למתים

רב פפא פותח: "כי גמירינן חטאת שמתו בעליה במיתה — הני מילי ביחיד, אבל בציבור…" וכאן נוסח כתב יד פריז שונה מן הדפוס:

נוסח הדפוסים: "לפי שאין מיתה בציבור" — הסוגיות מדברות על אותו נושא.

נוסח כתב יד פריז: "כי אמרינן אין כפרה במתים, אבל בציבור יש כפרה" — נושא שונה לחלוטין: בציבור ייתכן שיש כפרה למתים.

שאלת המקור: שואלת הגמרא: מנין לרב פפא שיש כפרה למתים בציבור? אם נאמר מן הפסוק "תחת אבותיך יהיו בניך" — אם כך אפילו ביחיד יהיה כן, שהרי הבן ממשיך את האב! על כן: הראיה אינה מכך שהציבור אינו מת — אלא מן הפסוק הבא.

ה. הפסוק "כפר לעמך ישראל אשר פדית" — ראיית עגלה ערופה

אומרת הגמרא: "אלא טעמא דרב פפא מהכא, דכתיב: כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'" (דברים כ"א, ח׳). ראיה זו נוגעת לפרשת עגלה ערופה.

הספרי פירש: "כפר לעמך ישראל" — אלו החיים; "אשר פדית" — אלו המתים. מגיד שהמתים צריכים כפרה. הגמרא בהוריות מאמצת פרשנות זו ואומרת: "ראויה כפרה זו לכפר על יוצאי מצרים, שנאמר אשר פדית".

ביאור הנצי״ב: כשאדם מת מבלי שהביא את קורבנו — חיוב הכפרה לא פקע. "מלמד שהמתים צריכים כפרה, אם נתחייבו כפרה ולא הביאו קורבנם — צריכים כפרה לאחר מיתה ואין אומרים דמיתה מכפרת". הנצי״ב רומז להסבר רש"י (מעילה דף י׳ ע"ב), שחטאת שמתו בעליה דומה לחטאת שכיפרו בעליה — המיתה כיפרה להם, ואין צורך להביא. לפי זה, השאלה בהוריות היא: האם מיתת הציבור כיפרה להם — וכיוון שאין מיתת הציבור, לא כיפרה, הרי שיש עדיין מקום לכפרה נוספת. השאלה היא האם זה אפשרי.

ו. שיבולי הלקט — כפרה למתים ומנהג הזכרת נשמות

שיבולי הלקט מציין שמנהג אמירת "יזכור" התפתח באשכנז בימי הביניים, ועיקרו — הצדקה הניתנת לאחר המוות.

שורש המנהג: "כפר לעמך ישראל" — אלו החיים; "אשר פדית" — אלו המתים; שמתכפרים בממון החיים. הנצי״ב מוסיף: וכל ישראל ערבים זה בזה — לפיכך חטא הרוצח מגלגל עוון גם על אלו שמתו מאז יציאת מצרים.

הרב אביגדור כהן צדק מעיר: דרשה זו מדברת דווקא ברצח, ואין ללמוד ממנה לכל חטא. אמנם, יש לציין: הוריות עוסקת בהעלם דבר של ציבור — שהוא אף הוא חטא לאומי דומה לעגלה ערופה.

הרעיון מאחורי הכפרה למתים: אדם אינו חי לעצמו בלבד. הוא חי בשרשרת השפעות. כשילדיו פועלים מכוח ערכיו ומורשתו — הם ממשיכים אותו. לפיכך, צדקה הניתנת לאחר מותו אינה מיסטיקה — היא מגדירה מחדש את הסיפור שלו: מה ניתן ללמוד ממנו, מה ראוי לייחס לו. באותו הקשר – כשיש חטא של הציבור, היא מיוחסת אף למתים, במובן שהם לא העבירו היטב את המסורת לבניהם שחטאו.

ז. דחיית ראיית עגלה ערופה — מסקנת הסוגיה

הגמרא דוחה: "מי דמי? התם כולהו איתנהו — מיגו דמכפרה אחיים, מכפרה נמי אמתים. אלא הכא, מי הוו חיים?" כלומר: עגלה ערופה מובאת על החברה הקיימת — ומתוך הכפרה הכוללת, כוללת היא גם את הדורות הקודמים. אין כפרה שמיועדת ישירות ובלעדית לאנשים שמתו.

מסקנה: לא ניתן להוכיח שבתחילת בית שני הוקרבו קורבנות על חטאי בית ראשון במובן של כפרה ישירה למתים. שכן:

ראשית, מציינת הגמרא שבתחילת בית שני עדיין חיו זקנים שזכרו את בית ראשון (ורבים מהכהנים והלויים וראשי האבות הזקנים וגו׳), ואלו הם שבכו על ראיית בית שני.

שנית, עגלה ערופה כולה מכפרת, ובכלל זה גם על הקודמים — אך מכוח הציבור הנוכחי, לא כפרה ישירה על מתים.

משמעות הכלל הוא שתיקון מתחיל תמיד מן האדם עצמו. אין להאשים את הדורות הקודמים ולנסות לכפר עליהם ישירות. כשאדם מכפר על עצמו ועל חטאיו — כולל הוא בכפרה זו גם את הייחוס לאבות.

ח. הברייתא: מת אחד מן הציבור — חייבין; מת מבית הדין — פטורין

הגמרא מביאה ברייתא: "תנו רבנן: מת אחד מן הציבור — חייבין; אחד מבית דין — פטורין." הברייתא עוסקת בשאלה: כאשר בית הדין הורה, הציבור חטא, ומת אחד מהם לפני שהוקרב הקורבן — האם ניתן עדיין להקריב?

הגמרא דנה מי שנה את הברייתא.

שיטת רב היא שהברייתא היא בשיטת רבי מאיר שבית הדין מביא — ולא הציבור. לכן: מת אחד מן הציבור — חייבין, כי הבעלים (בית הדין) עדיין קיימים. מת אחד מבית הדין — פטורין, כי נוצרה חטאת שמתו בעליה.

רב יוסף מקשה: ודילמא רבי שמעון היא? לפי רבי שמעון שני פרים: אחד על הציבור ואחד על בית הדין. נמצא שמת אחד מן הציבור — חייבין (כי הציבור כציבור אינו מת), ומת מבית הדין — פטורין (כי בית הדין הם יחידים, וחטאתם מתה). לפי נוסח כתב יד פריז: "דאמר ציבור מייתו ובית דין מייתו".

ט. מחלוקת רב יוסף ואביי — חטאת השותפין

אביי סובר שלשיטת רבי שמעון פרה בית הדין הוא חטאת השותפים ויש לה דין של חטאת הציבור.

רש״י מסביר: אין כוונת הביטוי לשותפות רגילה בבעלות, שהרי אין שניים מביאים חטאת אחת. אלא, "שותפין" מציין קבוצה שאינה קרויה ציבור, אך יש לה אופי קולקטיבי מסוים. בית הדין — שהם שבעים ואחד — הם "שותפין": מצד אחד הם קבוצה עם תפקיד לאומי, מצד שני אינם הציבור עצמו.

יסוד המחלוקת: מה הגורם לכך שחטאת שמתו בעליה אינה נקרבת?

לפי רב יוסף: הבעיה היא שכאשר אחד מהבעלים מת — אי אפשר להקריב. בית הדין הם שבעים אנשים בודדים, וחטאתם דומה לחטאת יחידים. מת אחד — פסולה.

לפי אביי: הבעיה היא רק כאשר כולם מתו — שאז אין בעלים כלל. כל עוד נשאר אחד, ניתן להביא על כל הקבוצה. שכן הקורבן מוגדר כשל הגוף הקולקטיבי, לא של שבעים יחידים — כפר יום הכיפורים שמכפר על כהן גדול וכל הכוהנים.

הנפקא מינה: לפי רב יוסף, חטאת בית הדין היא כחטאת יחיד — מת אחד מן הדיינים, נפסלה. לפי אביי, חטאת בית הדין היא חטאת שותפין — יש לה אופי ציבורי, מת אחד מהם — עדיין מביאים על הנותרים.

י. תשובת רב יוסף — הכוהנים קרויים קהל

רב יוסף עונה לאביי: "כוהנים קאמר" — הוכחת אביי מפר יום הכיפורים אינה ראיה, שכן הכוהנים עצמם קרויים קהל, ולכן חטאתם היא חטאת ציבור לכל דבר, לא חטאת שותפין.

שיטת רש״י בגמרא: רב יוסף טוען שהכוהנים נקראים קהל (מן הפסוק "על הכוהנים ועל כל עם הקהל יכפר"). לפיכך, כל הסוגיה עוסקת בשאלה: האם הכוהנים נקראים קהל לגבי פר העלם דבר של ציבור?

הגמרא שואלת: אם הכוהנים נקראים קהל — יביאו פר העלם דבר של ציבור על עצמם. ולפי רבי שמעון, ארבעה עשר פרים (שלושה עשר שבטים ועוד בית דין) — יתווסף עוד פר לכוהנים, ויהיו ארבעה עשר!

יא. רב אחא בר יעקב — שבט לוי אינו קרוי קהל

אלא אמר רב אחא בר יעקב (לפי רש״י, בלשון "אלא" — כלומר: נדחה מה שאמרנו):

"שבטו של לוי לא איקרו קהל, דכתיב: הנני מפריך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים. כל שיש לו אחוזה — איקרי קהל; כל שאין לו אחוזה — לא איקרי קהל."

הגדרת "קהל" כרוכה בנחלת קרקע בארץ ישראל. הלויים אין להם נחלה, לכן אינם קרויים קהל. ומכאן — אף הכוהנים (שהם מכלל שבט לוי לפי רבי שמעון) אינם קרויים קהל לגבי פר העלם דבר של ציבור.

הלויים מפוזרים בכל ערי ישראל, ואין להם ריכוז טריטוריאלי. על כן אי אפשר לדבר עליהם כ"קבוצה שטעתה טעות קולקטיבית" — שהיא הבסיס להלכה של פר העלם דבר של ציבור.

מסקנה: עם הוצאת שבט לוי, חסרים שנים עשר שבטים. כיצד משלימים? הגמרא מציעה: אפרים ומנשה.

יב. אפרים ומנשה — שני שבטים או כפל נחלה?

אביי מציע: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" — הם נחשבים שני שבטים עצמאיים.

רבא מקשה: "והכתיב על שם אחיהם יקראו בנחלתם" — יוסף כבכור קיבל פי שניים, אך פי שניים פירושו כפל נחלה, לא כפל שבט. אפרים ומנשה הם שתי קבוצות נוחלות — אך אינם שני שבטים עצמאיים.

הגמרא שואלת: "והא חלוקים בדגלים?" — הרי בדגלי המדבר אפרים ומנשה חנו בנפרד!

תשובה: "בנחלתן כחנייתן" — הדגלים נועדו לשקף את חלוקת הנחלות, לא את מספר השבטים. כמו כן: הלויים לא יכלו להיות חלק מן הדגלים (כי חנו סביב אוהל מועד בנפרד), ולכן שמו אפרים ומנשה במקומם. גם בחנוכת המשכן: שנים עשר נשיאים כדי לחלוק כבוד לדגלים — לא משום שהם שנים עשר שבטים.

מסקנה: אפרים ומנשה אינם שני שבטים עצמאיים אלא כפל נחלה של יוסף. לפיכך, שבט לוי חייב להיספר — ועם הכנסתו חוזרים לשנים עשר שבטים.

יג. מחלוקת רש״י והרא״ש — גרסת הסוגיה ומסקנתה

שיטת רש״י: הגמרא אמרה "אלא אמר רב אחא בר יעקב" — דחייה. הכוהנים נקראים קהל לגבי חטאת שמתו בעליה (ואין חטאתם מתה), אך אינם נקראים קהל לגבי פר העלם דבר של ציבור. הגדרת "קהל" לעניין פר העלם דבר תלויה בנחלה; "קהל" לחטאת שמתו בעליה — קטגוריה שונה.

שיטת הרא״ש (תוספות רא״ש): גרסת רש״י אינה נכונה. לפי כתב יד ספרד (ולפי כתב יד פריז): "כהנים עם לעצמם איקרו" — הכוהנים נקראים עם, לא קהל. אדרבה: מדכתוב "על הכוהנים ועל כל עם הקהל" — הפריד הכתוב בין כוהנים לבין עם הקהל, ומשמע שהכוהנים אינם בכלל ה"קהל". על כן שואלת הגמרא: "נפישי להו פרים?" — שמא שבט לוי יצטרך להביא פעמיים — פר על הכוהנים ופר על הלויים?

מסקנת הרא״ש: "כהנים מכל מקום הכתוב קראם עם בפני עצמם ושקולים עם הקהל — וכציבור דמו, ואין חטאתם מתה." כלומר: הכוהנים אמנם אינם "קהל" לגבי פר העלם דבר, אך לגבי דין חטאת שמתו בעליה — הם נחשבים ציבור, וחטאתם אינה מתה.

ההבחנה הכפולה: לפי גרסת הרא״ש — "קהל" ו"עם" הם שני מושגים שונים לחלוטין. "קהל" — רלוונטי לפר העלם דבר של ציבור. "עם" — רלוונטי לחטאת שמתו בעליה. הכוהנים הם "עם" (ולכן חטאתם לא מתה), אך אינם "קהל" (ולכן אינם מביאים פר העלם דבר נוסף).

יד. חידושים ומסקנות

א. ההבחנה בין שתי הסוגיות: תמורה עוסקת בדין חטאת שמתו בעליה בציבור. הוריות עוסקת בשאלה עקרונית: האם יש כפרה למתים? זוהי הבחנה שיש בה חידוש גדול, ומסבירה מדוע הפסוק מעגלה ערופה נמצא בהוריות ונעדר מתמורה.

ב. מסקנת הוריות בדבר כפרה למתים: לפי כתב יד פריז, הגמרא מסיקה שאין אפשרות לכפר ישירות על מתים. כשאנחנו מכפרים על עצמנו — אנו כוללים בכפרה זו גם את ייחוס הטעות לדורות הקודמים. אין לומר "אבותינו חטאו ואנחנו נכפר עליהם" — התיקון מתחיל מן האדם עצמו.

ג. מחלוקת אביי ורב יוסף: יסוד המחלוקת: האם חטאת שמתו בעליה נפסלת ממות אחד מהבעלים, או רק ממות כולם. לפי רב יוסף — די באחד; לפי אביי — רק כולם. הנפקא מינה: חטאת השותפין (בית הדין).

ד. הגדרת חטאת השותפין: קבוצה בעלת תפקיד לאומי שאינה מוגדרת כ"ציבור" — כגון בית הדין הגדול. יש לה אופי ביניים בין יחיד לציבור, ולפי אביי מוכרעת ל"חטאת שאינה מתה" — בדומה לחטאת הציבור.

ה. הגדרת "קהל" — ריכוז טריטוריאלי: החידוש של רב אחא בר יעקב: הגדרת "קהל" לעניין פר העלם דבר תלויה בנחלת ארץ ישראל. מי שאינו נוחל — אינו קרוי קהל. הלויים (וממילא הכוהנים) אינם מביאים פר העלם דבר של ציבור.

ו. שאלה פתוחה לשיעור הבא: הגמרא טרם סיימה את "מאי הוי עלה" — ממד הסיום של הברייתא. בשיעור הבא נחזור על הדברים ונסיים את הפרק, ובעזרת השם נפתח את פרק שני.