מראי מקומות

• ו. "תנו רבנן מת אחד מן הציבור" עד סוף הפרק [נוסח כ"י פריז בקובץ 17]; ירושלמי הוריות א, ח, "רבי יוחנן בעי… חייבין".
• ראו את הבדלי הנוסח והפרשנות ברש"י ובתוספות רא"ש על הדיון על הכהנים ורב אחא בר יעקב – שימו לב למחלוקת שלהם באשר למסקנה האם הצעת רב יוסף נדחית. בקובץ 18 יש טבלה מסכמת.
• להרחבה – ו: רש"י ד"ה אלא אמר רב אחא ונוסח הבאר שבע שמובא במסורת הש"ס אות י; נצי"ב במרומי שדה.
• בהקשר המסקנה שלויים איקרו קהל אך כהנים לא איקרו קהל – תוספתא ביכורים א, ב ובתוספתא כפשוטה.
• ברייתת פר יום כיפור שאבד – השוו ליומא נ.
• רמב"ם עבודת יום הכיפורים ה, יג וט"ז; מעשה הקרבנות א, ו.

סיכום

א. ברייתת מת אחד מן הציבור — חייבין; מת אחד מבית דין — פטורין

הפרק מסתיים בברייתא : "מת אחד מן הציבור — חייבין, מת אחד מבית דין — פטורין." לדעת רב, וכן במקבילה בירושלמי (בשם רבי זעירא בשם רב המנונא), הברייתא כרבי מאיר. שכן, לדעת רבי מאיר בית הדין מביאים פר אחד על עצמם, ונמצא שפר בית הדין הוא כחטאת יחידים. לפיכך: אם מת אחד מן הציבור — אין הם בעלים על הפר, ואין המוות משפיע; אם מת אחד מבית הדין — הרי זו חטאת שמתו בעליה, שהיא פסולה להקרבה.

ב. הצעת רב יוסף: הברייתא כרבי שמעון — ודחיית אביי

רב יוסף ביקש לטעון שאפשר להעמיד את הברייתא גם כרבי שמעון. לדעתו, לרבי שמעון לפר בית הדין יש דין של חטאת יחיד.  הואיל ובית הדין אינם "ציבור" אלא שותפין, ודין חטאת שותפין כדין חטאת יחיד. לפיכך, אם מת אחד מן הדיינים, הפר מת עמו. ואילו מת אחד מן הציבור, החטאת אינה נפגעת, שכן "אין הציבור מתים".

אביי תוקף הנחה זו. הוא מביא ראיה מברייתא בדין פר יום הכיפורים: "פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפרישו אחרים תחתיהן" — לדעת רבי יהודה שניהם ימותו; לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון, "ירעו עד שיסתאבו", כלומר יש להם דין חטאת ציבור שאינה מתה.

הנחת אביי: פר כהן גדול — המכפר על הכהנים — הוא חטאת שותפין, בדומה לפר העלם דבר של בית הדין. שכן הכהנים הם קבוצה המקריבה קורבן משותף. מאחר שרבי שמעון פוסק שפר כהן גדול אינו מת, הרי שגם לפר בית הדין לא יהיה דין מוות. לפיכך, אם מת אחד מהדיינים — לרבי שמעון לא ייפסל הפר, והברייתא לא יכולה להיות כרבי שמעון.

ג. תשובת רב יוסף: כהנים — "עם לעצמן" ולא "שותפין"

בתשובתו לאביי, מבקש רב יוסף להגדיר מחדש את מעמדם של הכהנים לעומת מעמדם של בית הדין. טענתו המרכזית היא שהכהנים ביום הכיפורים אינם נחשבים כסתם "שותפים", אלא הם מוגדרים כ"קהל" בפני עצמם.
המקור לכך הוא בפסוק בויקרא (טז, לג): "ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר".
רב יוסף, לפי נוסח ופרשנות רש"י, לומד מהפסוק שהכהנים הוקשו לקהל. כיוון שהם מוגדרים כקהל, חל עליהם הכלל ש"אין הציבור מתים", ולכן חטאתם אינה מתה. לעומת זאת, בית הדין בהוראה אינם נחשבים "קהל" אלא "שותפים", ועל כן חטאתם מתה לשיטת רבי שמעון.
לנוסח כ"י פריז: "כהנים קאמרת? כהנים — עם לעצמן איקרו." הכהנים מוזכרים כ"עם" בפני עצמם, כקבוצה נפרדת מ"עם הקהל".
לפיכך טוען רב יוסף: פר כהן גדול הוא חטאת "עם" — לא חטאת שותפין. ומאחר שהכהנים הם "עם" ולא "שותפין", אין להוכיח מפר כהן גדול לפר בית הדין. פר בית הדין נותר חטאת שותפין, ולרבי שמעון — חטאת שותפין יש לה דין חטאת יחיד, ולכן הברייתא יכולה להיות כרבי שמעון.

ד. השאלה על רב יוסף: אם כן — ייתי פר בהוראה לכהנים?

הגמרא מקשה: לפי סברת רב יוסף, שהכהנים הם "קהל" כלשהו — האם גם הכהנים צריכים להביא פר העלם דבר של ציבור כשהם חוטאים על פי הוראת בית הדין? ואם כן — יתברר שלפי רבי שמעון צריכים להביא ארבעה עשר פרים ולא שלושה עשר, שכן יש לפצל את שבט לוי לכהנים וללויים.
כאן מופיע דברי רב אחא בר יעקב: "שבטו של לוי לא איקרי קהל" — ומה הסיבה? "כל שיש לו אחוזה — איקרי קהל; כל שאין לו אחוזה — לא איקרי קהל." מי שנוחל בארץ ישראל נקרא קהל; מי שאינו נוחל — אינו קהל. הכהנים אינם נוחלים נחלה בארץ, ולכן אינם "קהל" לעניין פר העלם דבר של ציבור.

ה. מחלוקת ראשונים בפירוש דברי רב אחא בר יעקב — רש"י והרא"ש

רש"י בדפוס מסביר שרב אחא בר יעקב מחדש שהכהנים אינם קהל לפר העלם דבר של ציבור. היינו מצפים אפוא שפר כהן גדול יחזור להיות פר שותפין, וממילא שלא ניתן להעמיד את ברייתת הוריות כרבי שמעון. אך בנוסח רש"י בדפוס כתוב שניתן הלעמיד את הברייתא כרבי שמעון. בעל הבאר שבע (במסורת הש"ס) מציע להגיה: "ולא מיתוקמה כרבי שמעון", שכן לדעתו הגדרת "קהל" שווה בכל המקרים — אם הכהנים אינם קהל לפר העלם דבר, אינם קהל גם לפר כהן גדול, ואז פר כהן גדול הוא חטאת שותפין, ורב יוסף נופל.
הנצי"ב (מרומי שדה) סבר שאין צורך להגיה את רש"י. לדעתו, רב אחא בר יעקב חולק על ההנחה שחייבים להשוות בין יום הכיפורים לפר העלם דבר של ציבור. ייתכן שביום הכיפורים הכהנים נחשבים "קהל" (וממילא פר כהן גדול הוא חטאת ציבור), ואילו לגבי פר העלם דבר של ציבור — הדבר תלוי בנחלה, ושם הכהנים אינם קהל. כלומר, אין כאן סתירה, כי ההגדרה שונה בשני ההקשרים. הצעה זו זהה למה שעולה מנוסח כ"י פריס והסבר הרא"ש לסוגייה.
הרא"ש קרא את הסוגיה לפי נוסח ספרי ספרד, וכן בכתב יד פריז): "כהנים קאמרת? כהנים — עם לעצמן איקרו" — רב יוסף מעולם לא אמר שהכהנים הם "קהל", אלא אמר שהם "עם". ועל רקע זה הרא"ש מפרש: כהנים אינם קהל אלא עם. פר כהן גדול הוא חטאת של "עם" — לא חטאת שותפין; פר בית הדין הוא חטאת שותפין. לפיכך, אין להוכיח מפר כהן גדול לפר בית הדין, ורב יוסף עמד. לפי הרא"ש, ה"מאי הוי עלה" בהמשך הסוגייה לשאול האם הברייתא כרבי מאיר או כרבי שמעון — כי לדעתו שניהם אפשריים.

הסבר החילוק הוא פשוט – בכפרת יום הכיפורם הסובבת סביב המקדש, בה יש לכפר תחילה על אהרן וביתו, הכנבים הם קבוצה נבדלת משאר העם. ברם בפר העלם דבר של ציבור אנחנו תרים אחרי יחידות מגורים משותפות, ולכן היא תלויה בנחלה.

ו. שאלת הגמרא: אפרים ומנשה — שני שבטים או שבט אחד?

הגמרא מעלה קושיה: אם שבט לוי (לרבות הכהנים) אינו קהל, ממה מגיעים לתליסר שבטים לפי רבי שמעון? הניסיון לומר שאפרים ומנשה הם שני שבטים נדחה. נסביר את שורש הדיון. יעקב העביר את הבכורה מראובן ליוסף, והוא מבקש לתת לו נחלה כפולה כדין בכור. ברם, אין סיבה שהוא יהפוך אותו לשני שבטים. מכאן טענת הסוגייה שאפרים ומנשה הם ביטוי לנחלה הכפולה של יוסף, ולא קהלים נפרדים. לכן לגבי פר העלם דבר של ציבור, אפרים ומנשה נחשבים שבט אחד.
הגמרא מוסיפה ומבהירה את ספירת הדגלים במדבר: חנייתם כנחלתם — הם חנו כשניים כדי לחלוק כבוד לדגלים ולנשיאים, אך ביסודם שבט אחד הם. שמה נעלם שבט לוי כי חנה מסביב למשכן ולא נכלל בדגלים.
מכאן המסקנה: השנים עשר שבטים לפי רבי שמעון כוללים את שבט לוי ולא את הפיצול של אפרים ומנשה.

ז. לויים קהל — כהנים אינם קהל: הנחלה כמאפיין הקהל

מסקנת הסוגייה שכהנים אינם קהל ואילו שבט לוי הוא קהל. נבקש לעמוד על שורש ההבחנה הזאת. דומה שזה מעוגן לא רק בכף ששבט לוי הוא שבט והכהנים הם משפחה מתוכה. זה בנוי על נקודה מהותית שמבחינה בין קדושת כהונה ובין קדושת לויה. עיקר ההנמקה לכך שלויים הם קהל אך כהנים אינם קהל נעוץ בפסוקים בבמדבר י"ח. שם מתוארות מתנות כהונה ולוויה בהבחנה ברורה:
על הכהנים נאמר: "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם — אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל". הכהנים מופרשים כולם מחיי האדם הרגיל, ואין להם נחלה.
על הלויים נאמר: "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה." המעשר הוא הנחלה של הלויים. אמנם הלויים אינם נוחלים אדמה כשאר ישראל, אך הם מקבלים יבול — עשרה אחוז מתבואת הארץ. ערי הלויים שלהם הן, ויש להם זכות ירושה בהן. מכאן הסוד של תרומת מעשר – היות והם מנוחלים את מעשר ראשון הם מחויבים להפריש ממנו מעשר. המעשר מן המעשר מתאחד עם חובת הפשרת תרומה, ומכאן – תרומת מעשר.
יש ביטוי להבחנה הזאת בתוספתא בביכורים בה מובאת מחלוקת בשם ר׳ מאיר ורבי יוסי: לדעת ר׳ מאיר, כהנים מביאים ביכורים ואינם קוראים, הואיל ואינם יכולים לומר "אשר נתת לי ה׳" — כי אין להם נחלה. לויים לעומת זאת יכולים לקרוא, כי יש להם נחלה. רבי יוסי חולק. ר׳ שאול ליברמן (תוספתא כפשוטה) הבין שזו ראיה לכך שלויים יש להם נחלה וכהנים לאו. הוא אף ציין שכהנים הגרים בערי הלויים אינם מקבלים בעלות אלא זכות מגורים בלבד, ואינם יכולים להוריש את חלקם — בשונה מלויים.
על רקע זה הסוגיה קובעת: הלויים הם "קהל" — כי יש להם נחלה; הכהנים אינם "קהל" לעניין פר העלם דבר של ציבור.
ההבדל בין לויים לכהנים מקבל עומק מהותי מדברי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש. הרמב"ם מתאר את קדושת הלויים כך: "הלויים מובדלים לעבודת המקדש" — הלויים עובדים בשביל עם ישראל, ומיועדים לכך. קדושתם היא קדושת שירות — הם מקבלים תפקיד ציבורי ועליהם למלאו. מי שהוא שוער — אסור לו להיות משורר; מי שהוא משורר — אסור לו להיות שוער. כל אחד ותפקידו. ומשום שהם נותנים עצמם לעם ישראל, העם מחויב לפרנסם — הם מקבלים מעשר כנחלה.
לעומת זאת, הרמב"ם מתאר את קדושת הכהנים בלשון שונה לחלוטין: "הכהנים הובדלו מכלל הלויים לעבודת הקורבנות, ומצוות עשה להבדיל הכהנים ולקדשם להכינם לקורבן." הכהנים אינם מוקדשים לעבודה מסוימת — הם פשוט מקודשים. קדושתם היא קדושת הפרשה מוחלטת מחיי האדם הרגיל. ולכן — אין להם נחלה.
מכאן הנפקא מינה ההלכתית: הלויים — שקדושתם היא קדושת עבודה ציבורית — מקבלים מעשר כנחלה, ויש להם ערי לויים בבעלות. הכהנים — שקדושתם היא הפרשה מחיי העולם — אינם נוחלים. הם יכולים לגור בערי הלויים, אך אינם מקבלים בעלות; ואם ירשו את חלקם שם — לויים מורישים, כהנים אינם מורישים.
המסקנה: הלויים הם "קהל" — כי יש להם נחלה ושייכות טריטוריאלית כלשהי לארץ. הכהנים אינם "קהל" — כי הופרשו לגמרי מן הנחלה. זהו היסוד שעליו עומדת הסוגיה.

ח. מסקנת הפרק: חמש חטאות המתות ויישובה של הברייתא

הגמרא מסיקה שלדעת רבי שמעון חטאת השותפין לא מתה, וממילא שלשיטתו פר בית הדין שהוא חטאת השותפין לא ימות, ולכן הברייתא בשיטת רבי מאיר בלבד.