מראי מקומות

א. הורו בית דין

• רמב"ם שגגות יב, ב; ממרים ג, ח
• חידושי הגר"מ והגרי"ד ממרים ג, ח
• היחס בין שתי הלישנות בשמואל ורב דימי – מרומי שדה הוריות ב. ד"ה רב דימי

ב. נתחלף לו חלב בשומן

• הוריות ב.  "והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם… בשגגה אחת".
• שב מידיעתו -תורת כהנים דבורא דחובה, פרשה ז׳
• הסבר המחלוקת – רש"י על הסוגייה; משנה למלך שגגות ב, ב; [קהילות יעקב הוריות סימן א]
• מודה רבה שאינו משלים לרוב ציבור – מרומי שדה ד"ה אמר רבא מודה
• מומלץ לעיין בשיעורי הגרי"ד על הסוגייה

סיכום

שתי שיטות ביסוד פטור יחיד התולה בבית דין

יש שתי גישות מרכזיות להבנת יסוד הפטור של יעחיד שתלה בבית דין:

הגישה הראשונה, המבוססת על הספרא ובעקבותיו הרמ"ה, בוחנת האם המעשה הוא מעשה פרטי של היחיד. כאשר היחיד תולה בהוראת בית דין, המעשה כבר אינו נחשב "בעשותה" – מעשה שנעשה על ידו לבדו, אלא מעשה המיוחס גם לבית דין. הדבר דומה לדין "שניים שעשאוה" שפטורים, שכן המעשה אינו מיוחס לאדם אחד בלבד.

הגישה השנייה, הנשמעת מהמשנה עצמה, בוחנת שאלה אחרת: של מי הטעות. לא נבדק האם זה המעשה הפרטי שלך, אלא האם הטעות היא טעותך האישית או שמא מיוחסת לבית דין.

הרא"ש והרמ"ה: שתי דרכים בהבנת "מותרים אתם לעשות"

הרא"ש מבין שהסוגיה עוסקת בשאלה האם מורה ההוראה דיקדק בפסיקתו. רק כאשר בית דין אומרים "מותרים אתם לעשות", הכוונה שהגיעו להכרעה מדויקת לאחר שיקול דעת מעמיק. אם רק אמרו סברה או הווא אמינא, אין זו הוראה שניתן לתלות בה.

לעומת זאת, הרמ"ה רואה את הנושא אחרת: השאלה אינה האם הרב דיקדק בהכרעתו, אלא האם נתן הוראה לעשות את המעשה. אם בית דין לא אמרו ליחיד לעשות, המעשה נשאר "בעשותה". אבל אם אמרו לעשות, המעשה כבר אינו פרטי.

עולה שאלה האם הדין של "מותרים אתם לעשות" הוא דין כללי בכל הגדרת הוראה בתורה, או דין מיוחד לחיוב קורבן. התוספות סוברים שהוא דין כללי, וכך משמע מהסוגיה שמזכירה זקן ממרא שאין בו חיוב קורבן.

דיוקים ברמב"ם וזקן ממרא – מתוך חידושי הגר"מ והגרי"ד

הגר"מ והגרי"ד דייקו בדברי הרמב"ם: הרמב"ם כותב שלא מספיק שבית דין אמרו למי ששאל אותם, אלא גם מי שעושה על פי השמועה צריך שיאמרו לו שבית דין אמרו "מותרים אתם לעשות". הדיוק מתאים לשיטת הרמ"ה: צריך להגדיר את המעשה כנעשה מכוח ההוראה.

בהלכות ממרים, בית דין הגדול די שיאמרו "כך הוא הדין" ללא "לעשות", אך הזקן ממרא מתחייב רק אם הורה לעשות או עשה בעצמו כהוראתו. הגר"מ והגרי"ד הציעו שני הסברים: האחד, שהמכנה המשותף הוא הוראות בטעות, והדין של "לעשות" בא להגדיר משהו כהוראה גם כשהוא בטעות. השני, שהדין של "לעשות" נדרש כאשר רוצים להגדיר את המעשה כנעשה על פי ההוראה. בזקן ממרא, הוא מתחייב רק אם הוראתו הובילה למעשה, משום שהוא מערער על מערכת ההכרעה כאשר הוא מוציא את דבריו למעשה.

רבא ורמי בר חמא: שוגג על פיהם

המשנה אומרת "והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם". יש שתי לישנות בגמרא מה רבא אמר בפירוש המשנה.

לפי לישנא קמא, המשנה מדברת על שני מקרים נפרדים: "שוגג" – שבית דין התירו חלב מסוים, והיחיד רצה לאכול שומן אך בטעות אכל את החלב המותר. הוא לא סמך על ההוראה במודע, אך מה שאכל היה מותר לפי פסק בית דין. "על פיהם" – שידע שבית דין התירו ואכל במודע על פי הוראתם. לפי לישנא בתרא, המשנה מדברת רק על מקרה אחד של "שוגג על פיהם ממש".

לפי רש"י, הנושא הוא מה הגדרת "תולה בבית דין": האם זה רק כשעשה ממש על פי הוראתם, או גם כשעשה מעשה שבית דין הורו שמותר לעשותו, גם אם לא התכוון לסמוך עליהם.

רמי בר חמא, למדן אנליטי שמעלה איבעיות, העלה חקירה בטיב הדין של תולה בבית דין. הוא שאל: הורו בית דין שחלב מותר ונתחלף לו בשומן ואכלו – מהו? החקירה נוגעת ביסוד הפטור: האם הפטור תלוי בכך שהמעשה שלך נעשה מכוח ההוראה (ואז אם לא סמכת עליהם במעשה הזה – חייב), או שהפטור תלוי בכך שלא הייתה לך טעות (ואז אם מה שעשית היה מותר לפי פסק בית דין – פטור).

רבא, שמחפש תשובות במקורות ובטקסטים, ניסה לפשוט את האיבעיא מלשון המשנה, אך הגמרא דוחה שאפשר לפרש אחרת.

רב ורבי יוחנן: שב מידיעתו – מעבר מהגדרת תולה בבית דין

המחלוקת קדומה יותר: רב אמר שמי שנתחלף לו חלב בשומן פטור, ורבי יוחנן אמר חייב. כאן הגמרא מטה את הדיון מנושא "תולה בבית דין" לנושא "שב מידיעתו", והיא מביאה ברייתא: "השב מידיעתו מביא קורבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קורבן על שגגתו".

"שב מידיעתו" הוא מי שאילו היו אומרים לו את פיסת המידע החסרה, היה מתנהג אחרת. משומד אינו "שב מידיעתו", שכן לפי אורחות חייו שהוא החליט לחיות אותם, אוכלים חלב – זה התפריט שלו, ולא נחשב שיש לו טעות.

הגמרא טוענת נגד רבי יוחנן שמי שנתחלף לו שומן בחלב הוא "שב מידיעתו" – ולכן צריך להיות חייב. כאן נעשה מעבר מרכזי בהסבר המחלוקת: במקום להסביר את מחלוקת רב ורבי יוחנן מתוך הגדרת "תולה בבית דין", הגמרא מסבירה אותה מתוך הגדרת "שב מידיעתו". לפי רב, מי שנתחלף לו פטור, כי הברייתא על "שב מידיעתו" באה לתמוך בשיטתו – שמי שהמעשה שעשה היה מותר לפי הוראת בית דין, אינו נחשב שיש לו טעות שמחייבת קורבן, גם אם לא פעל במודע על פי ההוראה.

רב פפא עונה על הקושיה נגד רבי יוחנן: כיוון שכאשר בית דין יודיעו לו שטעו, גם הוא יחזור בו – הוא נחשב "שב מידיעתו" וחייב. רב פפא והמקשה נחלקו ביסוד "שב מידיעתו": האם זה דין בהגדרת האדם כשוגג (האם פיסת המידע הייתה משנה התנהגותו), או דין בהגדרתו כמשומד (האם הוא עבריין שאינו מקבל סמכות).

רוב ציבור ושגגה אחת

רבא אמר שרב מודה שמי שנתחלף לו אינו משלים לרוב ציבור, שכן נאמר "בשגגה" – עד שיהיו כולם בשגגה אחת. התוספות מעלים ספק: אם רוב ציבור כולם רצו לאכול שומן ונתחלף להם חלב – האם זו "שגגה אחת" שמצטרפת?

ההבדל בין שתי האפשרויות: האם הבעיה היא בצירוף שגגות שונות (כלומר, אם חלקם אכלו חלב במודע וחלקם נתחלף להם, השגגות לא מצטרפות), או שהבעיה עמוקה יותר – שגם אם כולם עשו אותה טעות של נתחלף להם, זו אינה טעות ציבורית אלא קבוצה של טעויות פרטיות. מי שתכנן לאכול שומן אינו מוגדר כמי שפעל מכוח הוראת בית דין, שכן המניע שלו לא היה ההוראה אלא החלטתו הפרטית. בית דין מצרף את הציבור לטעות אחת רק כאשר כולם אכלו במודע את החלב על פי ההוראה – שאז הם פעלו כקבוצה מכוח המאמן. אך כשכל אחד טעה בנפרד, גם אם רובם טעו באותה צורה, התפקיד המצרף של בית דין לא פעל, וזו אינה טעות ציבורית.