מראי מקומות

א. בין שעשו

• ב. "למה ליה למיתנא… קתני"; [חק נתן ד"ז זו ואין]

ב. תלמיד וראוי להוראה

• ב: "וידע אחד… דברי חכמים".
• יסוד הדין – תוספות רא"ש ב. ד"ה ד"ה הורו; רמב"ם פירוש המשנה הוריות א, א; רמב"ם שגגות יג, ה.
• ירושלמי הוריות א, א "הלך היחיד… בבית דין" [מתפרש בתוספות רא"ש ב: ד"ה כגון שידע]
• בן עזאי ובן זומא – קידושין מט: "ע"מ שאני תלמיד… דכלה" וברש"י ד"ה בן עזאי; סנהדרין יז: "למידין לפני חכמים… וחנניה", וברש"י ד"ה רב נחמן [מרומי שדה הוריות ב: ד"ה אמר רבא]
• מבעט בהוראה – ב:  רש"י ד"ה לאתויי מבעט; רמב"ם שגגות יג, ה [כסף משנה ד"ה וכן אם תלה].
• ימין ושמאל – ספרי דברים יז, יא ד"ה ימין ושמאל; רש"י דברים יז, יא ד"ה ימין ושמאל; השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש א ד"ה אבל הדבר האמיתי; רמב"ן דברים יז, יא ד"ה ימין ושמאל [יש דיון רחב במאמר המצורף של פרופ' יעקב בלדישטיין]

סיכום

א. אינו תולה בבית דין או תולה בעצמו?

המשנה מתארת את דינו של דיין או תמיד שראוי להוראה שידעו שבית דין טועים ולכן הם חייבים חטאת היחיד, והיא מתנסחת לגביהם בשני ניסוחים שונים – "לא תלה בבית דין", וב'זה הכלל' – "תולה בעצמו". ההבדל מצביע על שני ממדים שונים: העדר הסתמכות על ההוראה, לעומת קבלת אחריות אישית להכרעה. מסתבר שהשאלה "זה הכלל לרבות מה?" בוחנת הן את הכפילות והן את ההבדל המושגי. הצעת הסוגיה שהיא מרבה את "מבעט בהוראה", מתארת אדם שתולה בעצמו.

ב. גדרי "תלמיד וראוי להוראה": מחלוקת אביי ורבא

לפי רבא, הדיין אינו תולה בבית דין משום שהוא גמיר וסביר ולכן יודע שמדגובר בטעות. אם כן, נוצרת כפילות בינו ובין "תלמיד שראוי להוראה" שאף הוא גמיר וסביר. לכן, לדעתו תיאור התלמיד מרבה אף מי שגמיר ולא סביר. אמנם הוא לא יכול להכריע שמדובר בטעות, אבל יש לו כלים לפקפק בהוריית בית הדין, ודי בכך כדי להגדירו כמי שאינו תולה בבית דין. העיקרון המרכזי בשיטת רבא: הקריטריון אינו יכולת הכרעה עצמאית מלאה, אלא יכולת הפקפוק. די שיש לאדם ידע מספיק כדי לזהות בעיה בהוראה, אף אם חסר לו שיקול הדעת המלא להכריע בעצמו.

לעומת זאת, לפי אביי, אין כפילות במשנה כלל. שני המקרים שונים באופן מהותי:

• "אחד מהם" (דיין): המאפיין הוא השתייכותו להרכב, התוספות רא"ש מסביר שייתכן והוא אינו תולה בבית דין מהסיבה הפשוטה שהוריית בית הדין ברת תוקף רק אם כל הדיינים הורו כן. כמובן שההסבר הזה תקף רק במידה ויחיד התולה בבית דין פטור מחטאת אם הוא תלה בבית דין הגדול.
• "תלמיד וראוי להוראה": המאפיין הוא יכולתו להכריע באופן עצמאי (גמיר וסביר), אך אינו בהרכב. כאן מתחדש דין חדש, שאף שיש הורייה של כל בית הדין, עדיין מי שיודע שטעו אינו רשאי לתלות בהם.

מחלוקת רבא ואביי נסבה על הגדרת "אינו תולה בבית דין": האם המבחן הוא יכולת זיהוי בעיה (רבא) או יכולת הכרעה מלאה (אביי).

ג. בעיית השגגה: המקרה של שמעון בן עזאי

לפי רבא, "תלמיד וראוי להוראה" כולל דמויות כשמעון בן עזאי ושמעון בן זומא – תלמידי חכמים מובהקים ללא מינוי רשמי. אך מתעוררת קושיה: כיצד אדם היודע בוודאות שבית הדין טועים נחשב שוגג כאשר פועל על פיהם? השגגה מחייבת אי-ידיעה, ואילו כאן קיימת ידיעה מלאה. תירוץ הגמרא מציעה חידוש בהגדרת שוגג: שמעון בן עזאי לא טעה באיסור החלב – הוא ידע בבירור שהוא אסור. הטעות הייתה בדין החובה לציית לבית הדין. הוא סבר שקיימת "מצווה לשמוע דברי חכמים" גם כאשר יודע שטועים. זוהי הרחבה של מושג השגגה: השגגה אינה רק אי-ידיעה של עובדת האיסור, אלא גם טעות במערכת ההלכתית המסדירה את חובת הציות. הקרבן מובא על אכילת החלב, אך הגורם המגדיר שוגג הוא הטעות בדין הציות.
בסוגיית הירושלמי עולה שהשאלה אינה מעמדו הכללי של האדם, אלא ידיעתו הספציפית בנושא הנדון. אם הוא ידע שבית הדין טעו הוא מוגדר כאינו תולה בהם גם אם ידיעתו מצומצמת לפסק הבודד הזה. הירושלמי אף טוען שלא ייתכן ששמעון בן עזאי טעה במצווה לשמוע דברי חכמים [בכך הוא חולק על סוגיית הבבלי]. לדעת הירושלמי יש לציית רק כאשר בית הדין צודקים, לולא ייתכן ששמעון בן עזאי לא היה טועה בעקרון יסודי כזה.
הפתרון של הירושלמי: "כשבכל מקום שוגג פטור ומזיד חייב, והכא אפילו מזיד פטור". כאשר כל הציבור סבור שהדבר מותר, לא ניתן להתרות באדם. העדר אפשרות ההתראה מגדיר אותו כשוגג, אף שיודע את האיסור.  השגגה אינה תלויה רק בידיעה האישית, אלא גם במציאות ההלכתית של  מה שבית הדין פוסק.

ד. סמכות כנגד אוטונומיה

מסכת הוריות מציבה עקרון: מי שיודע שבית הדין טועים – אסור לו לציית. דיין או תלמיד חכם חייב לדחות הוראה שגויה. עקרון זה מתנגש לפסוק "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" ולדרשת הספרי: "אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל – שמע להם".

לפי הרמב"ן, הסתירה נפתרת על ידי הבנה מחודשת של מהות המצווה. בתחומי פרשנות וסברה לא ניתן להגיע לאחדות, ולכן נקבע "שנשמע לבית דין הגדול בכל מה שיאמרו". העיקרון המהותי: המצווה אינה לשמור את הכוונה האובייקטיבית המקורית, אלא את פירוש חכמי המסורה. "על משמעות שלהם הוא מצווה ונותן לנו התורה". כשבית הדין מפרשים, פירושם הופך למצווה עצמה. בפירושו לתורה הוא מוסיף : "רוח ה' על משרתי מקדשו… לעולם נשמרו מן הטעות" – השגחה אלוקית מבטיחה את נכונות ההכרעה. ובאשר למסכת הוריות, הרמב"ן מציע שהיא  עוסקת בשלב שלפני ההוראה הסופית. החובה מוטלת על הדיין או תלמיד שראוי להוראה להשמיע דעה חלופית, אך "אם הסכימו כולם בביטול הדעת ההוא שאמר ושיבשו עליו סברותיו – יחזור וינהג בדעתם". לאחר הכרעה מלאה של ההרכב – חובת הציות מוחלטת. טעותו של שמעון בן עזאי: פעל מבלי להשמיע דעתו תחילה.
הרמב"ן מצמצם את מסכת הוריות למצב בו לא ניתנה הוראה אחרי דיון עם אותו חכם, צמצום שקשה לראות אותו במסכת.

הבאר שבע מבחין בלשון המקורות: "מראים בעיניך" (ספרי) – לשון של התרשמות, לעומת "אמרו לך" (בברייתא בירושלמי) – לשון של ודאות. הוא מבחין בין שיקול דעת ואי-ודאות – חובת ציות. בידיעה ודאית – אין חובת ציות.

אבא זצ"ל הבחין לפי טיב הנושא:

• תחומי שיקול דעת הלכתי: הכרעת הרוב מחייבת גם את החולק
• תחומי עובדה אובייקטיבית: אין לציית להוראה המנוגדת לידיעה ברורה

לדבריו, הספרי מתייחס למצב הראשון, הוריות והירושלמי למצב השני.

רש"ז הבלין מזהה שהירושלמי מצטט "ללכת ימין ושמאל" – לשון שאינה בפסוק דברים י"ז. הרמז הוא לדברים כ"ח: "ללכת אחרי אלוהים אחרים". הכלל: באיסורים חמורים ויסודיים – אין חובת ציות. בשיקול דעת הלכתי – יש חובת ציות.

הדיון חושף מתח בסיסי בין שני עקרונות:  הצורך במנגנון מחייב למניעת פירוד הלכתי בצד השמירה על האמת והמצפון האישי, ועוד נשוב לנושא. לעת עתה נסכם שמסכת הוריות יוצאת באמירה ברורה – בית דין יכול לטעות ואל לו למי שיודע שמדובר בטעות לתלות בבית הדין.