מראי מקומות

א. מעוטין ונתרבו

• רקע – י. המשנה, "חטאו עד… פטורים".
• ג. "פשיטא מרובין… חטאה וידיעה בעי"
• גרסת הסוגייה בפירוש רבי ברוך הספרדי
• רש"י ותד"ה מועטין [תוספות רא"ש ד"ה מועטין]
• להרחבה – רשימות שיעורי הגרי"ד על הסוגייה

ב. איבעיות על צירוף הקהל

• ג. – איבעיות הגמרא על צירוף הקהל – "איבעיא להו הורו בית דין חלב.. דהורו בעינן", ובתד"ה וחזרו ובתד"ה והורו, מאירי ד"ה היתה ראשונה בחלב
• רמב"ם שגגות יג: ד ובהשגת הראב"ד
• מאירי ד"ה היתה הראשונה בחלב; כסף משנה ולחם משנה שגגות יג, ד; מומלץ לעיין בנוסח קטע גניזה אירופית מבולוניה
• מרומי שדה הוריות ג. ד"ה והנה הרמב"ם; חידושי רבנו חיים הלוי שגגות יג, ד [גרסה מוקדמת יותר בכתבי רבנו חיים הלוי שגגות יג, ד]; אור שמח שגגות יג, ד.
• להרחבה – שיעורי הגרי"ד על האיבעיות

סיכום

הסוגיה עוסקת בשאלת הזמן הקובע לחישוב "רוב הקהל" בפר העלם דבר של ציבור – האם שעת החטא או שעת הידיעה – ובשאלה העמוקה יותר: האם פר העלם דבר הוא קורבן על חטא הציבור כישות, או מנגנון המאפשר לרבים להביא עבור יחידים חוטאים.

א. מרובין ונתמעטו – מחלוקת רבי שמעון וחכמים

הגמרא פותחת דין מרובין ונתמעטו – כגון שבשעת החטא היו האוכלים רוב הקהל ואחר כך מתו מהם עד שנעשו מיעוט – וקובעת שזה תלוי במחלוקת שבמשנה בדף י'. לדעת חכמים, הרגע הקובע הוא רגע החטאה, ולכן יביאו פר העלם דבר של ציבור. לדעת רבי שמעון, הדורש גם חטאה וגם ידיעה באותו מעמד, כיון שבשעת הידיעה הם כבר מועטין – פטורים.

במועטין ונתרבו – כגון שבשעת החטא היו מיעוט ואחר כך נעשו רוב – לחכמים פטורים, שכן בשעת החטא לא היה כאן חטא ציבורי.

ב. מועטין ונתרבו – האיבעיא והכרעתה

הגמרא מסתפקת במקרה ההפוך, מועטין ונתרבו האם לרבי שמעון יתחייבו, שהרי בשעת הידיעה הם הרוב. אך היא דוחה שרבי שמעון דורש צירוף של חטא וידיעה, לא ידיעה בלבד.

השאלה המרכזית בסוגייה היא מה היה ההו"א של הסוגייה, למה היא העלתה על דעתה להבחין בין מרובים ונתמעטו ובין מועטין ונתרבו? מה היה שלב ההו"א, האם הם לא שמו לב שרבי שמעון מחייב גם חטאה וגם ידיעה?

ג. שאלת היסוד: מהות פר העלם דבר של ציבור

קודם שנענה על כך, ניתן את הדעת ליסוד הדין של מרוביו ונתמעטו – חובת הבאת הקרבן היא בשל חטא הציבור, וכיוון שרבים חטאו, הרי נתחייבו בפר העלם דבר של ציבור, ומביאים אותו אף שנתמעטו. ברם, כיצד ניתן להסביר את יסוד ההו"א לחייב לדעת ר"ש במועטין ונתרבו, הרי רק מועטין חטאו?

נראה שהגמרא בוחנת הבנה חדשה אפשרית בדין פר העלם דבר של ציבור – לא קרבן בעד חטא הציבור אלא יכולת של ציבור להביא קרבן עבור חוטאים שהם רוב עם ישראל. אבא ז"ל הצביע על שני דינים מיוחדים בפר העלם דבר של ציבור – הוא בא ממגבית מיוחדת ולא מתרומת הלשכה וסומכים עליו, מה שיכול ללמד שלא מדובר בקרבן ציבור רגיל. דחיית הסוגייה, שלכו"ע לא מביאים פר העלם דבר של ציבור במועטין ונתרבו, מושכת לכיוון הפשוט יותר שמדובר בקרבן על חטא של האם, כלשון הכתוב שמתאר את עדת ישראל החוטאת.

ד. הסבר ההו"א

גרסת רבי ברוך הספרדי

רבי ברוך הספרדי (פירושו נדפס בטעות כרבינו חננאל) מביא גרסה: "פשיטא מרובין ונתמעטו חייבין – לדברי הכל". ההסבר: ברגע שהמרובין חטאו, נקבע שעם ישראל כעם חטא. העיקרון "אין ציבור מתים" מלמד שהציבור הוא ישות אורגנית – גם אם היחידים שחטאו מתו, העם כעם נשאר חייב בקורבן. לגרסה זו אנו מבינים מדוע הגמרא הסתפקה במועטין ונתרבו. אלא שרבי ברוך עצמו דוחה גרסה זו לשיטת רבי שמעון, שכן לרבי שמעון שעת החטא לבדה אינה מחייבת – נדרשת גם ידיעה. לכן "אין ציבור מתים" חל רק לאחר הידיעה.

שיטת התוספות

בעלי התוספות (בתוספות על הדף ובתוספות הרא"ש) סוברים שאין באמת קיום להוא אמינא ; הרב "בדק את התלמידים" – הציג להם שאלה שתשובתה פשוטה כדי לחדד את הבנתם.

שיטת רש"י

רש"י מפרש שהסוגיה עוסקת לפי שיטת המשנה שיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור מחטאת יחיד (ולא כחכמים דשמואל שיחיד חייב). ההוא אמינא: בשונה מהדיוט שהפך לנשיא – שהתחייב בקורבן הדיוט ועתה אינו יכול להביאו – כאן המועטים היו פטורים לגמרי. לכן עלתה האפשרות שכשיהפכו למרובים, יוכלו להביא פר העלם דבר.

סבי הגרי"ד הסביר את שיטות רש"י שפטור יחיד שעשה בהוראת בי"ד הוא משום שחטא היחיד נעשה מכוחל הוראת בי"ד ובכך יש לו פוטנציאל להיכלל בחיוב פר העלם דבר של ציבור םא רוב העם יחטאו. לפיכך, יש בכל יחיד שחוטא בהוראת בי"ד חלק מחטא ציבורי, ולכן היתה הו"א שמועטין ונתרבו יביאו פר העלם דבר של ציבור.

ה. סדרת האיבעיות בצירוף מיעוטים

הגמרא מציגה סדרת איבעיות בשאלה האם שני מיעוטים יכולים להצטרף לרוב:

איבעיא א': מיעוט אכלו חלב, חזרו בית דין בהם, הורו שוב ומיעוט אחר אכל – האם מצטרפים? הספק: שתי ידיעות מפרידות (לא מצטרף), או כיוון ששניהם חלב (מצטרף).

איבעיא ב': מיעוט בחלב שעל הקיבה ומיעוט בחלב שעל הדקין – שני סעיפים שונים באותו סימן ביורה דעה. הספק: שני פסוקים שונים (לא מצטרף), או שם חלב אחד (מצטרף).

איבעיא ג': מיעוט בחלב ומיעוט בדם – סימנים שונים לגמרי, אך קורבן שווה (פר העלם דבר). הספק: שני איסורים נפרדים (לא מצטרף), או קורבן שווה (מצטרף).

איבעיא ד': מיעוט בחלב ומיעוט בעבודה זרה – איסורים שונים וקורבנות שונים (על חלב: פר חטאת; על עבודה זרה: פר לעולה ושעיר לחטאת). הספק: אין שום דמיון (לא מצטרף), או ששניהם כרת (מצטרף).

כל האיבעיות נשארות בתיקו.

ו. משמעות האיבעיות – "ליקוי מאורות"

יש לברר מדוע בכלל עולה האפשרות שחלב ודם או חלב ועבודה זרה יצטרפו? הרי בחטאת יחיד, שתי טעויות שונות מחייבות שני קורבנות!

נראה שהגמרא מציעה תפיסה חלופית של פר העלם דבר – לא קורבן על מעשה עבירה ספציפי, אלא על "ליקוי מאורות" – כשל מערכתי של בית הדין הגדול. המשל, מפי ר' חיים מבריסק, בהסבירו את התנגדותו למועצת גדולי התורה: חשמל עדיף מנרות, אך בהפסקת חשמל – כל העיר חשוכה. כך בית הדין הגדול: כשהוא טועה, כל העם נופל.

לפי תפיסה זו, הפרטים (באיזה איסור טעו) פחות חשובים מעצם העובדה שהמוסד המרכזי כשל.

ז. שיטת הרמב"ם והראב"ד

הרמב"ם פוסק בהלכות שגגות יג,ד: אפילו מיעוט בחלב ומיעוט בעבודה זרה – מצטרפים. הרמב"ם אף מדגיש "אף על פי שנודע להם ידיעה בינתיים". בכל שהרמב"ם מדגיש שהחזרה בהם אינה מפרידה, נראה שללא חזרה, היה ברור שיש לצרף [תוספות מציינים שהאיבעיא קיימת גם ללא חזרה], ובכך יש הכרעה ברורה לכיוון "ליקוי המאורות".

הראב"ד משיג: "בעיא ולא איפשיטא היא" – כיצד מביאים קורבן על ספק?

המאירי מציע שלרמב"ם הייתה גרסה ללא "תיקו", עם "אם תמצא לומר" נוסף. קטע גניזה מבולוניה תומך באפשרות זו – מופיע בו "ואם תמצא לומר" במקום "תיקו" בין איבעיית חלב ועבודה זרה לאיבעיית החלפת בית דין.

ח. איזה קרבן יביאו בצירוף חלב ועבודה זרה?

המאירי מביא פרשנות בשם "גדולי המפרשים" (הראב"ד): בחלב ועבודה זרה אי אפשר להביא קורבן ציבור – על חלב נדרש פר חטאת (ורק מיעוט חטאו), על עבודה זרה נדרש פר לעולה ושעיר לחטאת (ורק מיעוט חטאו). הספק על צירוף לא היה ליצירת קורבן ציבור, אלא לפטור את היחיד מחטאתו.

לפי פרשנות זו, הסוגיה עוסקת בשיטת חכמים (שיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב חטאת). השאלה: האם העובדה שרוב הציבור חטא בכרת (גם אם בעבירות שונות) פוטרת את היחיד מחטאתו?

המאירי עצמו דוחה: "ואין הדברים נראים כלל", ומציע שמביאים פר על החלב, שכן גם עבודה זרה עוברת דרך דין פר העלם דבר לפני ש"משתדרגת" לפר עולה ושעיר.

ט. חידושי ר' חיים והנצי"ב מוולוז'ין בהסבר שיטת הרמב"ם

ר' חיים מבריסק, הנצי"ב, והאור שמח – שלושתם באופן עצמאי (ללא הכרת המאירי שנדפס רק ב-1936) הציעו פרשנות דומה לזן של הראב"ד ברמב"ם. הפרשנות הזאת בנויה על הנחה שגם במקרה שהציבור לא יביא פר העלם דבר שעדיין יש מצב בו היחיד מפטר מחטאת היחיד. הראיה המרכזית: לפי רבי שמעון (דף ג' ע"ב), אם בית הדין הורו והרוב חטאו והביאו קורבן, ואחר כך יחיד שלא שמע אכל חלב על סמך ההוראה – פטור. אך הוא לא התכפר בקורבן (עדיין לא חטא כשהוקרב)! מוכח שעצם היות החטא "חטא ציבורי" (שנעשה מכוח הוראת בית דין לציבור) פוטר את היחיד, גם ללא כפרה בפועל.
לפיכך, הם מציעים הרמב"ם פסק שמצטרפים, וכוונתו שהיחיד פטור מחטאת יחיד, אך באמת הציבור לא מביא פר, משום שמדובר בספק שלא נפשט.

ר' חיים בחיבור מבחין בין חלב ודם, שהאיבעיא נפשטה, ומביאים פר, לבין חלב ועבודה זרה, שנשארה בספק – הצירוף רק לפטור היחיד. בכתבי רבנו חיים הלוי ("הטאגבוך" – מחברת מוולוז'ין שפורסמה לאחרונה) מופיע דיון מורחב, ונראה שר' חיים שם סבר שאף בחלב ודם הציבור לא מביאים פר