מראי מקומות

• הוריות ג: "אמר רבי יונתן" עד המשנה.
• ספרא ויקרא ד, יג "לא היה מפלא… עד שיורו כולם"; תוספתא הורית א, ג.
• האם אפשר להוסיף על ע"א? רמב"ם סנהדרין ט, ג, ובמשנה למלך; מרומי שדה ג: ד"ה אמר ר' יונתן; חידושי הגר"מ והגרי"ד סנהדרין ט, ג.
• מסקנת הסוגייה – השווה רש"י ד"ה הויא הוראה לרמב"ם שגגות יג, א. דיון במחלוקת בחידושי הגר"מ והגרי"ד שגגות יג, א.
• ירושלמי הוריות א, ב "הורו בית דין ידעו שטעו… וששה".

סיכום

יסוד הדין: "מאה שישבו להורות – עד שיורו כולן"

הגמרא ג' ע"ב: "אמר רבי יונתן, מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולן, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו – עד שישגו כולן". בכתב יד פריז הגרסה היא "תניא" ו"נתן" במקום "יונתן", ויש ברייתות דומות בספרא ובתוספתא. רש"י (לפי הוספת מדפיסי וילנא) מוסיף: "עד שתפשוט ההוראה בכל עדת ישראל".

בספרא מבואר הדין כך: "לא היה מופלא של בית דין שם, או אמר אחד מהם איני יודע, או שאמר להם טועין אתם – יכול יהיו חייבין? תלמוד לומר עדת ישראל ישגו, עד שיורו כולן". לפי פשטות הספרא, המפקיע את החיוב כשאחד אמר "טועין אתם" הוא שאותו אחד לא הצטרף להוראה – אין "כולם". הדין שכולם צריכים להורות הוא המפתח.

התוספתא (פ"א ה"ג) מחדדת את הדברים: "חומר בהוראה מה שאין כן בדיני נפשות, חומר בדיני נפשות מה שאין כן בהוראה – שבהוראה עד שיורו כולן ובדיני נפשות הולכין אחר הרוב". התוספתא שמה לנו מראה: הדין הזה שובר את כללי ההוראה הרגילים. בבית דין בדיני נפשות הולכים אחרי הרוב וההוראה מתקבלת, אך בפר העלם דבר של ציבור – צריך שכולם יורו.

טיב דין הרוב בבית דין: הכרעה ולא סטטיסטיקה

יש לעמוד על אופי דין הרוב בבית דין. התוספות (סנהדרין ג ע"ב ובבא קמא כז) שואלים: בדיני נפשות הולכים אחר הרוב, ואילו בממון יש כלל "אין הולכין בממון אחר הרוב" – כיצד מתיישבים הדברים? אחד התירוצים הוא שרוב בבית דין מתנהג אחרת מרוב רגיל. רוב בבית דין הוא כלל בדיני הכרעה – זו הדרך שבה בית הדין מגבש עמדה, וההחלטה מתקבלת על ידי כל מי ששייך להרכב.

כשבית דין מורים, מי נותן את הפסק? בית הדין כגוף, לא הדיינים הבודדים. אם היית חלק מהרכב והצבעת נגד, אחרי שהתקבלה ההחלטה – מי עומד מאחוריה? כל ההרכב. בהלכה לא אומרים מי אמר מה (סנהדרין ל), וכמו בממשלה: אם אתה חבר קבינט והצבעת נגד, אחרי שהממשלה קיבלה החלטה אתה עומד מאחוריה, ואם לא רוצה – יש לך זכות להתפטר. הביטוי החריף לכך הוא בגמרא (סנהדרין ל) שיש הווא אמינא שאם ההרכב טעה והיה דעת מיעוט שצדק, גם הוא צריך לשלם. הוא נפטר רק אם יכול להגיד "אם הייתם שומעים לי" – עצם ההווא אמינא מלמדת שהדין של רוב בתפיסה ההלכתית הוא שזו דרך הכרעה וההחלטה מתקבלת על ידי כל השייכים להרכב.

על רקע זה באה הברייתא של רבי יונתן ואומרת: בפר העלם דבר של ציבור זה לא ככה. זה מדרבן אותנו לחדד את יסוד הדין המיוחד שיש כאן.

בעיית ה"מאה": גבולות בית הדין הגדול והרחבת ההרכב

מספר הדיינים בבית הדין הגדול הוא שבעים ואחד. מהו אפוא דין "מאה שישבו להורות"? הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"ט) עוסק במה קורה כשבית דין אינו מצליח להגיע להכרעה. בסנהדרין קטנה, כשאחד אומר "איני יודע" ויש ויכוח בין האחרים – מוסיפים דיינים, מרחיבים את ההרכב. אבל הגמרא (סנהדרין מב) אומרת שזה נכון עד בית הדין הגדול: בסנהדרין לא מרחיבים את ההרכב מעבר לשבעים ואחד.

הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ט ה"ג) מרחיב את הדין: "בית דין הגדול שבא למחלוקת, בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בין בדין מדיני תורה" – אין מוסיפים עליהם, אלא דנים אלו כנגד אלו והולכים אחר הרוב. הרמב"ם הפך את זה לדין כללי בבית הדין הגדול, לא רק בדיני נפשות. אם לא מצליחים להכריע – "דנים אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מהם דברי חברו", ואם לא ראה – "גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו". יסוד הדין הוא שבית הדין הגדול מופקד על הכרעה סופית: "כי יפלא ממך דבר למשפט" – הם לא יכולים להגיד "אני לא יודע, יש את מי לשאול", כי אין מעליהם.

המשנה למלך שם מקשה: "קשיא לי הדא דאמרינן בפרק קמא דהוריות, אמר רבי יונתן מאה שישבו להורות – היכי משכחת לה מאה שישבו להורות?" והציע: "ואולי כוונת רבי יונתן היא דאפילו אם עברו וישבו יותר מע"א, דבעינן דעת כולם אף על פי שהנוספים אינם מן המניין". גם הוא מבין שקשה מאוד לומר כן: אסור להוסיף, אבל אם הוספנו צריך שגם הם יסכימו למרות שהם לא מן המניין? אם הם לא מן המניין, למה לשמוע דעתם?

ברקע של כיוון כזה כדאי להיזכר בשאלה ששאלו הראב"ד והרמב"ם: איך יכול להיות בית דין שגדול מחברו בחכמה ובמניין? הראב"ד (פירושו לעדויות) אומר ש"גדול במניין" הכוונה בגיל הממוצע של הדיינים. אבל הרמב"ם (הל' ממרים פ"ב) אומר דבר אחר: "המניין" הוא חכמי ישראל כולם. לפי הרמב"ם, בית הדין הגדול אינו מנותק מכלל חכמי ישראל – אפשר לשלוח מכתבים ולשאול גדולי תורה שאינם חברי ההרכב. אולי לזה כיוון הבאר שבע?

הנצי"ב במרומי שדה מציע כיוון אחר: הרמב"ם רק התכוון שלא צריך להוסיף, אבל אינו אוסר להוסיף. לפי הנצי"ב, אם מראש הושיבו מאה – המאה מכריעים והדיינים הנוספים חלק מן המניין. הנצי"ב כותב: "אפשר ודאי אפשר להתווסף, כמו שנחלקו בית שמאי ובית הלל כשהיו ביחד".

ביאור חידושי הגר"מ והגרי"ד: הוריות כ"טריטוריה אחרת"

הגר"מ והגרי"ד מציעים הבחנה מושגית שנותנת מפתח להבנת כל הסוגיה. הם כותבים: "דכל חד דינא דאין מוסיפין על בית דין הגדול אינו משום דעל יותר מע"א לא נאמר חלות דין בית דין הגדול" – כלומר, אם סופרים את כל המאה, מה אני חייב להניח? שהם חלק מבית הדין הגדול. אי אפשר לומר כבאר שבע שצריך לשמוע דעתם למרות שאינם חלק מבית הדין – ברגע שצירפו אותם, הם חלק מההרכב.

הם מסבירים: "דבהלכות מניין וחפצא של סנהדרין אינו חלוק בית דין הגדול משאר בתי דין" – כמו שבית דין של שלושה יכול להוסיף, כולם יכולים להוסיף. "אלא דיסוד הדין נאמר בהלכות בירור הדין שבית דין הגדול מופקע מחלות דין ספק והוראה של ספק. וצריך בית דין הגדול לקבוע כל הלכה שנשאל עליה בהוראת ודאי ולברר את הדין. דלא נאמר דין של ספק לגבי בית דין הגדול." כלומר, אסור להם להשאיר את ההוראות שלהם בספק, והדין של הוספה נאמר כדי לפתור ספקות – אבל בית הדין הגדול מופקע מכל זה.

ועכשיו המפתח להבנת הוריות: "מה שאין כן הגמרא בהוריות דמיירי בשגגת הוראה דהוא כנגד דיני התורה – בהלכה בטעות לא שייך כלל דין בירור וקביעות, וכל חלות דינה הוא רק מעשה ושם הוראה של בית דין הגדול." הם כבר הציעו סברה דומה בב' ע"א: למה צריך "עד שיורו לעשות"? כי הם לא הורו כלום – הם אמרו שטויות. מה הופך את זה להוראה? שהם עשו את זה.

בג' ע"ב הם אומרים דבר דומה: כשאתה בא לבית הדין הגדול להורות הוראה ואתה לא בטוח – אל תעלה בדעתך להרחיב את ההרכב; תשב על זה, תחשוב עוד קצת, תדון. זה מדרבן אותם להורות. אבל הוריות מתאר בית דין גדול שלא הורה – הוא מתאר בית דין שהתבלבל. מה קרה לדין "רובו ככולו"? רובו ככולו זו שיטת ההכרעה של בית דין כשהוא מורה, אבל בהוריות – האם הם הורו? הם לא הורו שום הוראה, זאת הסיבה.

לפי זה מובן דין המאה: "ליקוי מאורות" כזה שלא רק שבית הדין הגדול התבלבל, אלא הם גם הרחיבו את ההרכב – וכל המאה טעו! הרחבת ההרכב בסנהדרין מב אמורה לעזור לברר, ובכל זאת כולם התבלבלו. למרות שבדיני הוראה רגילים הולכים אחרי הרוב, בהוריות כשמתארים איך הם טעו – רוצים לתאר "ליקוי מאורות", וזה מגיע רק כשכולם טועים, גם אלה שלא היה צריך אותם.

מחלוקת רש"י והרמב"ם בסיכום הסוגיה

לשיטת רש"י, למסקנת הסוגיה: "אי איתא לכולה סנהדרין של שבעים ואחד הוי הוראה, אף על פי שלא הורו כל אותן שישבו להורות". צריך שכל הרכב השבעים ואחד יתאספו, אך אין דרישה שכולם יפסקו את הטעות – די ברוב הדיינים, ופועלים לפי כללי הפסיקה הרגילים. דין רבי יונתן נדחה לגמרי.

הרמב"ם (הל' שגגות פי"ג) פוסק אחרת: "וכן אם הורו וידע אחד מהם שטעו ואמר להם טועים אתם ורבו עליו המתירין והתירו – הרי בית דין פטורים, וכל מי שעשה על פיהם חייב להביא חטאת קבועה על שגגתו, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו – עד שישגו כל הסנהדרין." הרמב"ם מנמק את דין "טועין אתם" בכך שאותו אחד לא פסק – לא כולם פסקו. נמצא שהרמב"ם מקיים את יסוד הדין של רבי יונתן גם למסקנה: צריך שכולם יורו. אבל מה קורה בשתק? לפי הרמב"ם – חייבים, כי שתיקה נחשבת הצטרפות לחפצא של בית דין. רק אופוזיציה פעילה צועקת – "טועין אתם" – מבטלת.

היתרון בשיטת הרמב"ם הוא שהיא משתלבת עם הספרא והתוספתא שדורשים שכולם יורו. כשהגמרא דוחה את רבי יונתן, היא לא נוטשת לגמרי את הרעיון – היא מסכימה שצריך "כולם", אבל שתיקה נחשבת הצטרפות. הדינמיקה שונה: ברגע שאחד מהדיינים לא שותף לטעות והכריז עליה כטעות ולא יפעל על פיה – אי אפשר להגיד שיש "העם כעם", כי היה בתוך ההנהגה מישהו חכם שצעק.

ביאור הגר"מ והגרי"ד: שני שלבים בסוגיה

הגר"מ והגרי"ד מבארים שהמחלוקת בין רבי יונתן למסקנת הסוגיה נוגעת לשאלה יסודית. הם כותבים: "הנה הלכה זו, דהא דלא אמרינן רובא ככולא אפילו מגזירת הכתוב שבכל עדת ישראל, יש לפרש בשני אופנים." האופן הראשון: "דהלכה זו נאמרה בהלכות הוראה וקביעת הלכה, ובהלכה זו של הוראה וקביעת הלכה לא נאמר דין דרובא ככולא – ובזה שאני הוראה זו מכל הוראות בית דין שבתורה, דבכל מקום אמרינן אחרי רבים להטות והרוב קובע, בשגגת הוראה של פר העלם היא הוראת כולם."

האופן השני: "או בנוגע לדין הוראה לא שאני הוראת בית דין בשגגה משאר הוראות בית דין שבכל התורה – די ברוב, וגם הכא אמרינן אחרי רבים להטות ורובא ככולא בנוגע לעצם החפצא של הוראה. והא דבעינן הוראת כולם הוא דין אחר" – דין מיוחד בפר העלם דבר של ציבור: שכל הדיינים שהורו צריכים להתחייב להביא חטאת על הוראתם. ברגע שחלק מההרכב לא מתחייב להביא (כי התנגד) – ממילא אי אפשר להגיד שההוראה הזאת היא על כולם.

לפי הפירוש הראשון (רבי יונתן), הדין נאמר בהוראה עצמה ולכן שייך גם במאה – צריך שכולם יורו. לפי הפירוש השני (מסקנת הסוגיה), בדין הוראה אמרינן "רובא ככולא", והדין של "כולם" הוא במעשה עבירה – צריך שכל הסנהדרין יעברו על מעשה עבירה, ולכן זה שייך רק לשבעים ואחד ולא למאה.

לפי זה מתבאר גם ההבדל בעניין "שתק": לרבי יונתן, כיוון שהדין הוא בהוראה – צריך שכולם יצטרפו בפועל, ולכן צריך "הרכנת ראש"; למסקנה, כיוון שההוראה היא רובה ככולה והדין של "כולם" הוא במעשה עבירה – בשתק מצטרף לחפצא של בית דין (כי לא מחה), ורק "טועין אתם" מוציאו מן ההרכב.

המסקנה: רבי יונתן הסתכל על הוריות כלא מדברת את השפה של דיני הוראה רגילים – הוא לא מכיר דין רוב, לא מכיר את הכללים, כי הוריות מתאר טעויות ולא הוראות. המאה מלמד שזה "ליקוי מאורות" – לייצר את הוריות כטריטוריה אחרת מכל סנהדרין ומכל דיני הוראה. כשהגמרא חולקת ואומרת "רובא ככולא", היא מסתכלת על הוריות כמדברת שפה שמשוחחת עם מקומות אחרים – לכן מחיה את "רובו ככולו" ומפיל את דין מאה.