קושיות מבניות וכרונולוגיות בלשון המשנה

בפתיחת המשנה (הוריות ג, ב) מובא דין יחיד שעשה על פי הוראת בית דין לאחר שנודעה להם טעותם וחזרו בהם, בין אם הביאו כפרתן ובין אם לאו. רבי שמעון פוטר ורבי אליעזר אומר "ספק". לשון המשנה מעלה קשיים ניכרים, הן מצד עריכתה התחבירית והן מצד סדר הדורות של התנאים המוזכרים בה. ראשית, זיהויו של "רבי אליעזר" מעורר תמיהה; אם מדובר ברבי אליעזר בן הורקנוס, הרי שהוא קדום לרבי שמעון (תלמיד רבי עקיבא), ואין זה דרך המשנה להביא את דברי התלמיד לפני הרב. תוספות הרא"ש מציין לגרסה "רבי אלעזר", ועל פי המובא בספרא ובברייתא סוגיית הגמרא נראה כי מדובר ברבי אלעזר בן שמוע, בן דורו של רבי שמעון, מה שמיישב את הקושי הכרונולוגי.

קושי נוסף מצוי במחלוקת רבי עקיבא ובן עזאי המובאת בהמשך המשנה. לשון "מודה אני בזה" או "רואה אני בזה" (כפי שמופיע בכתב יד קאופמן ו"רואה" נמחק על ידי מגיה מאוחר) מרמזת על דיון מוקדם יותר, בעוד שבלשון המשנה נראה כי דבריהם מתייחסים לדינו של רבי אלעזר. אולם, רבי עקיבא ובן עזאי קדומים לרבי אלעזר בן שמוע. מכאן הסיקו חוקרים ומפרשים (ובהם הרי"ן אפשטיין ובעל "שרידי אש") כי המשנה שלפנינו היא טקסט ערוך המכיל שכבות שונות של מסורות; גרעין קדום של דיון בין רבי עקיבא ובן עזאי, שעליו נוספו דברי התנאים מדור אושא כרבי שמעון ורבי אלעזר. שאלת המשנה "איזהו ספק?", מתבארת מתוך התשובה "ישב לו בתוך ביתו חייב", שהיא לא באה להגדיר מצב של ספק אלא את דינו, שהוא חייב.  מה שהוביל לפירוש המזהה את ה"חייב" עם חיוב אשם תלוי, כפי שיתבאר בגמרא. בדברי רבי עקיבא נראה שהוא בא להגדיר איזה מצב נקרא ספק – יושב בביתו או הולך למדינת הים.

יסוד הפטור לרבי שמעון: "רשות בית דין" אל מול "הוראה שפשטה"

בביאור שיטת רבי שמעון הפוטר את היחיד, מביאה הגמרא שתי לישנות בדברי רב. לפי הלישנא הראשונה, הטעם הוא "הואיל וברשות בית דין הוא עושה". יסוד זה מתפרש שיחיד העושה בהוראת בית דין פטור. על אף שהם חזרו בהם, אך כיוון שהוא לא יודע מהחזרה, הוא מוגדר כ"תולה בבית דין". ברם, הלישנא השנייה מציגה מושג עמום: "כל הוראה שיצאה ברוב הציבור… לא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד".

בפירוש דברי הלישנא השנייה נאמרו שני הסברים ברש"י: האחד, שההוראה מגדירה את האדם כ"שוגג" גמור, ובשל דיני הוריות המיוחדים היחיד פטור. השני, והוא המחודש יותר, שההוראה הופכת את האדם ל"מזיד ברשות בית דין". כלומר, האדם מודע למעשהו ומתכוון אליו, אך הוא נסמך על בית הדין. במקרה כזה, הוא אינו נחשב כמי שחטא ב"שגגת עצמו", ומכיוון שקורבן חטאת מובא רק על שגגת עצמו, היחיד פטור. לדעת רש"י שתי הלישנות מסכימות שיסוד הפטור לדעת רבי שמעון היא יחיד שתלה בבית דין פטור מחטאת.

ניתוח נוסח כתב יד פריז והשלכותיו על הבנת הסוגיה

בכתב יד פריס מופיעה גרסה שונה ללישנא השנייה של רב: "כל הוראה שלא פשטה ברו' צבור והלך היחיד ועשאה אינו חייב עד שתפשוט הוראה ברוב צבור". נוסח זה, עמד בפני רבי יהונתן מלוניל, והואר מבאר אותו באופן שמשנה את מוקד הדיון מההוראה המקורית אל תהליך החזרה של בית הדין. הוא מבאר, שרבי שמעון סבור כי גם אם בית הדין חזרו בהם, אין החזרה מחייבת את היחיד עד שתהיה מפורסמת באותה מידה שהייתה ההוראה המקורית מפורסמת ("פשטה ברוב ציבור").

נוסח דומה עמד ככל הנראה לפני הרמב"ם אלא שהוא גרס בתחילתה "כל הוראה שפשטה", ומסבתר שהוא פירש את תחילת הלישנא על ההוראה הראשונה, ואת המשכה על החזרה. הרמב"ם בפירוש המשנה ובמשנה תורה מדגיש כי הפטור תלוי בכך שההוראה המקורית "פשטה ברוב הציבור". מכאן עולה הבנה יסודית חדשה: פטורו של היחיד אינו נובע רק מהסתמכותו על בית הדין ("תולה בבית דין"), אלא מהעובדה שמעשהו משולב בתוך חטא הציבור כולו. כאשר רוב הציבור חוטא על פי הוראה, נוצרת מציאות הלכתית של "פר העלם דבר של ציבור", ומציאות זו מפקיעה מהיחיד את חובת קורבנו האישי, שכן הוא חלק ממהלך ציבורי רחב.

הכללת היחיד בכפרת הציבור: חקירת האחרונים

סביב שיטת רבי שמעון והלישנא השנייה של רב, התפתחה חקירה יסודית בקרב האחרונים בדבר אופי הפטור. השאלה היא האם היחיד "מתכפר" בפועל על ידי קורבן הציבור (הפר), או שמא הוא רק "פטור" מהבאת קורבן יחיד.

שיטת ה"קרן אורה" ורבי משה פיינשטיין (אגרות משה חו"מ ב, א) היא שהיחיד נגרר אחר הציבור ומתכפר בפר שלהם. רבי משה פיינשטיין מסביר כי מאחר שסיבת החטא (הוראת בית הדין) היא אחת לכלל ולפרט, הרי שכל העשיות נחשבות כמעשה אחד ארוך. לכן, גם מי שחטא לאחר הקרבת קורבן הציבור, מעשהו משויך רטרואקטיבית לאותו מוקד חטא ומתכפר בו. דבר זה יכול הלתקבל אם נאמר שאנחנו רואים את החטא כחטא של הציבור ולא כחטא של יחידים רבים. לעומת זאת, הנצי"ב ור' חיים בחיבורו נרתעו מהבנה זו, שהרי כיצד יכול אדם להתכפר בקורבן שהוקרב עוד לפני שחטא? לדידם, אין זו כפרה בפועל אלא פטור מהותי; היחיד אינו מוגדר כלל כחייב קורבן חטאת יחיד, שכן חטאו חוסה תחת ההגדרה של חטא הציבור, אף שאינו יכול להפיק כפרה מעשית מהפר שכבר הוקרב.

מעמד ה"הוראה" בטעות: חידושו של סבי הגרי"ד סולובייצ'יק

בשיעורי סבי הגרי"ד סולובייצ'יק (המובאים ברשימות שיעורים) מוצגת זווית נוספת למחלוקת, בהסבר שיטת הרמב"ם שפטר מחטאת במקרה של מי שהלך למדינית הים כי הוא תולה בבית דין. ברם צ"ע, שהרי הרמב"ם פוסק שיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. הגרי"ד מציע כי לדעת הסוברים שיחיד העושה בהוראת בית דין חייב, הסיבה היא שדיבור מוטעה אינו נחשב "הוראה". כאן נכנס תפקידו של רוב הציבור: כאשר רוב הקהל פועל על פי דברי בית הדין, המעשה הציבורי מעניק לדיבור המוטעה חלות שם של "הוראה". ממילא, גם מי שחטא אחרי חזרת בית הדין פטור, לא בגלל כפרת הרוב, אלא משום שמעשה הרוב "קידש" את הטעות והפך אותה למסגרת של הוראה רשמית, ובמסגרת זו פועל היחיד כמי שנסמך על סמכות לגיטימית.

הבחנה בין "ספק" ל"תלוי": יסוד אשם תלוי בהוריות

הסוגייה מסיימת בהבאת ברייתא ובה מחלוקת בין רבי אלעזר לסומכוס. רבי אלעזר אומר "ספק", וסומכוס אומר "תלוי". רבי יוחנן מבאר כי נקודת המחלוקת היא החיוב באשם תלוי. לפי רבי אלעזר, היחיד במקרה של חזרת בית הדין נמצא במצב של ספק חטא, ולכן עליו להביא אשם תלוי. נראה ברור שרבי יוחנן קישר בין "תלוי" בדברי סומכוס ובין אשם תלוי. סבורני שיש לבאר את השימוש יוצא הדופן הזה בזיקה הפשוטה ל"תולה בבית דין". לדברי סומכוס הוא מוגד כתולה בבית דין ולכן פטור מאשם תלוי.

ישנו קשר סמנטי עמוק בדברי רבי יוחנן בין המושג "תלוי" לבין "אשם תלוי". מי שסבור שהאדם עדיין נחשב כמי ש"תולה" בבית הדין, פוטר אותו כליל, שכן הסתמכותו על הסמכות פוטרת אותו מכל חובה. לעומת זאת, רבי אלעזר סבור שהחזרה של בית הדין מערערת את ודאות הפטור. האדם אינו יכול להביא חטאת כי ייתכן שהוא עדיין פטור מכוח ההוראה המקורית, אך הוא גם אינו פטור לגמרי כי בית הדין כבר חזרו בהם. הפתרון ההלכתי למצב ביניים זה של ספק בחובת קורבן הוא הבאת "אשם תלוי", המגן על האדם עד שיוודע לו מצבו לאשורו.

המשל של ר"א ושל סומכוס

הסוגייה מתארת שני משלים שמסבירים את מחלוקת התנאים. המשל של ר"א משווה למי שאכל ספק חלב והתחייב אשם תלוי, והמשל של סומכוס משווה למי שהביא את כפרתו בין השמשות ויש ספק האם הוא התכפר.

רש"י מבאר שספק הכוונה ספק שקול, ר"א הסתפק הא היה על האדם לברר האם בי"ד חזרו בהם, ומכאן ההשוואה לאכל ספק יחלב, שם מדובר בספק שקול. ואילו סומכוס מתאר אותו כ"תלוי", שהכוונה שהספק קטן, ומכאן ההשוואה לבין השמשות שלדעת רבי יוסי היא כהרף עין.

הרא"ש מבאר שיסוד אשם תלוי אינו כפרה על מעשה העבירה אלא הגנה על הרשלנות של האדם שלא בדק. ר"א סובר שהיה על האדם לבדוק האם בי"ד חזרו בהם ומכאן ההשוואה לאשם תלוי שם היה עליו לברר איזו חתיכה היא חלב, ואילו סומכוס חשוב שלא היה עליו לבדוק ולכן אינו זקוק לאשם תלוי כדי להגן עליו, וזה דומה לבין השמשות בו יש חזקה שזה יום.

אחרונים הציעו את ההסבר שיושב הכי טוב על המשלים – ר"א סובר כלישנא קמא בהסבר ר"ש ולכן יש ספק האם הוא חטא, כי הספק הוא האם הוא תולה בבי"ד, ואילו סומכוס סובר כלישנא השניה, והספק הוא האם הוא נכלל בכפרת הציבור, ומכאן ההשוואה למקריב קרבן בין השמשות שם הספק הוא האם הוא התכפר.