מראי מקומות
א. פתיחה לפרק שני
- מקראות – ויקרא ד,ג: מה פירוש הביטוי "לאשמת העם"? מוזמנים לעיין בקובץ "ויקרא פרק ד – טבלה משווה", ולהתרשם מהשוואה בין פר כהן משיח ובין שאר הקרבנות בפרק. מי "בן הזוג" של פר כהן משיח?
- משנה – משנה הוריות פרק ב – עמוד על תוכן ומבנה הפרק.
- תוספתא הוריות א, ב, ח-י
ב. המשנה ו, ב וסוגיית הגמרא עליה
- הוריות ו, ב וסוגיית הגמרא עליה עד המשנה הבאה ז, א. [מקבילה לברייתא שמובאץ בגמרא בספרא דיבורא דחובה]
- השאלה המרכזית במשנה ובסוגייה היא פשר הכלל "הוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור". האם באמת ניתן להשוות הוראה לאחרים להוראה לעצמו? על רקע שאלה זו, ראו תוספות רא"ש, ונצ"יב במרומי שדה.
- ספר המצוות לרמב"ם – שורש ז ומ"ע סח סט; מניין המצוות מצות עשה סח סט; שגגות טו, א.
סיכום
א. מבט לויקרא ד' ועמדת הפרשנים
כבסיס לפרק, נחזור תחילה על המבנה של פרק ד' בויקרא. הפרק מחולק בבירור לשתי קבוצות של חטאות: חטאות פנימיות – פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור – וחטאות חיצוניות של הנשיא ונפש אחת מן היחידים. ההבחנה אינה רק בסוג הקורבן אלא באופי החטא: הכהן המשיח ועדת ישראל הם דמויות ציבוריות שחטאן מטמא את פנים המקדש, ואילו יחיד ונשיא חוטאים כפרטים.
הפסוקים מדגישים קשר מובהק בין שתי החטאות הפנימיות: בפסוק כ' ביחס לפר העלם דבר מצוות התורה "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת", ובהמשך "כאשר שרף את הפר הראשון חטאת הקהל הוא" – כלומר, התורה עצמה מציעה לשכפל.
בנוגע לביטוי "לאשמת העם" הנאמר בכהן משיח, נחלקו פרשני התורה. רש"י בפשוטו מסביר שמי שנפגם מחטא הכהן הוא העם, שהרי הם תלויים בו להתפלל בעדם ולכפר עליהם. כשהשליח הציבורי שלהם מקולקל, נפגמים הם. הרשב"ם מוסיף ממד הוראתי ומצטט "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (ברכת משה לשבט לוי, דברים ל"ג), וטוען שכשהכהן הגדול טועה הוא מטעה גם את העם. אבן עזרא הולך בכיוון דומה: "הורה שלא כהוגן ואשם העם וכולם שוגגים". הספורנו לעומת זאת מציג תמונה הפוכה: העם הם שגרמו לחטאו של הכהן, כדרך שמי שמתפלל וטועה סימן רע לשולחיו, ומסייע לכך שאינו כתוב בכהן משיח "ואשם" כמו שכתוב בנשיא וביחיד, לפי שהחטא לא היה מלבו. הספורנו נוטל תפיסה זו אך לענ"ד קשה לקבלה הלכה למעשה: המנהיג אחראי לעצמו.
מכל מקום, כל הפרשנים מסכימים שחטאו של הכהן המשיח אינו אירוע פרטי אלא אירוע לאומי.
ב. מבנה פרק ב' של המשנה
המשנה משמרת את הקשר בין העלם דבר של ציבור ובין כהן משיח אלא שהיא מהפכת את הסדר. היא פתחה בפרק ראשון בהעלם דבר של ציבור, ופרק שני פותח בשכפול מפורש של פרק ראשון: "הוריית כהן משיח לעצמו כהוריית בית דין על הציבור". כשם שבפרק ראשון נאמר "הורו בית דין שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין – מביאין פר", כך כאן: "הורה כהן משיח שוגג ועשה שוגג – מביא פר". ומה שהיה בפרק ראשון יהיה בפרק שני.
ניתוח חטיבות הפרק:
החטיבה הראשונה – תיאור חיוב כהן משיח במורה לעצמו ועושה על פי הוראתו; הפרדה בין כהן משיח שהורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו לבין כהן שפעל בכלל הציבור.
חטיבת "אין חייבין" – כאן הפרק פורש שלושה כלליםביחס להעלם דבר של ציבור: (א) אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה; (ב) אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת; (ג) דין עשה ולא תעשה שבמקדש ושבנידה. הפזמון החוזר "וכן המשיח ולא בעבודה זרה" מתאר את הכהן המשיח עם בית הדין כזוג מובהק.
חטיבת הנשיא – בכניסת הנשיא לדיון עולה מחלוקת: ר' יוסי הגלילי פוטר את הנשיא מהדינים הנוהגים בבית דין ובכהן משיח, ור' עקיבא מחייבו בכולן. שאלת היסוד היא: לצד מי נמנה הכהן המשיח – צד בית הדין או צד הנשיא?
החטיבה המסכמת בוחנת את סוגי הקורבנות: ביחיד ונשיא חייב אשם תלוי ואילו משיח ובית דין פטורים. לעומת זאת, באשם ודאי חייב הכהן המשיח יחד עם יחיד ונשיא, ובית דין לבדם פטורים. כלומר, המשנה משרטטת תמונה שלפיה הכהן המשיח עומד "באמצע": הוא דומה לבית הדין בצד אחד ולנשיא וליחיד בצד אחר.
ג. עמדת הרמב"ם בספר המצוות
הרמב"ם בשורש ז' בספר המצוות מלמד שאין למנות דקדוקי מצוות בנפרד. ביישום עיקרון זה על ויקרא ד', הוא צרף את כהן משיח, נשיא ויחיד יחדיו כמצווה אחת (מ"ע ס"ט), ומנה בנפרד רק את העלם דבר של ציבור (מ"ע ס"ח). בהלכות שגגות פרק ט"ו כותב הרמב"ם: "כל שגגה שההדיוט מביא עליה חטאתו הקבועה כשבה או שעירה, אם שגג בה הנשיא מביא שעיר, ואם שגג בה כהן משיח מביא פר". כלומר, הרמב"ם נוטה למנות את הכהן המשיח כחלק מחטאות היחידים, ומפריד אותו מפר העלם דבר של ציבור.
כבר כאן ניכרת האסימטריה: מצד אחד, המשנה מחברת את הכהן המשיח לבית הדין בצורך בהוראה ובפטור מאשם תלוי. מצד שני, הרמב"ם מחבר אותו ליחיד ולנשיא, כי בסופו של דבר הוא אכל חלב – עשה מעשה עבירה – מה שלא נאמר בבית הדין. כהן משיח הוא דמות ביניים.
ד. איך משכפלים את מודל העלם דבר לכהן משיח?
המשנה קובעת שאם "שוגג ועשה מזיד" או "מזיד ועשה שוגג" – פטור. הגמרא שואלת על המקרה הראשון של "שוגג ועשה שוגג" "פשיטא", ואביי מתרץ שמדובר בכגון "שהורה ושכח מאיזה טעם הורה, ובשעה שטעה אמר הריני עושה על דעת הוראתי". כלומר, הכהן הגדול שכח את נימוקי פסקו ועשה על סמך הפסק הקדום בלבד.
התוספות שאלו: כשאתה מורה לאחרים אתה צריך להוציא קול קורא, הוראה גלויה. אך כשאתה מורה לעצמך – מה עניין ה"הוראה"? מה מפריד בין ההוראה לבין המעשה? שאלה זו היא שאלת השאלות: אנחנו מבינים את ההפרדה של שוגג ומזיד בהעלם דבר של ציבור כי מדובר בשתי יישויות – בית הדין מורה והעם עושה. אך ביחס לכהו משיח, השאלה המרכזית היא כיצד אדם אחד מתפרק לשתי ישויות?
הפתרון לקושי היסודי כיצד אדם אחד מתחייב בדין המחייב שתי ישויות הוא לפרק את הכהן הגדול לפוסק ולעושה על פי הפסק. שתי נקודות זמן: שעת ההוראה ושעת המעשה. שאלת הגמרא על "שוגג ועשה שוגג" – "פשיטא" – ותשובת אביי, ממקדות את ייחוד הדין: כהן גדול אינו יכול לסמוך על פסקיו הקדומים מבלי לבחון אותם מחדש, ו"שכחת הטעם" בצירוף האמירה "הריני עושה על דעת הוראתי" היא שמפרידה בין ההוראה למעשה.
הרמ"ה (בתוספות הרא"ש) שאל מן הכיוון הנגדי: בדין "מזיד ועשה שוגג" – מדוע צריך לנמק את הפטור ע"י אי-קיום מודל ההוראה? הרי הוא פטור פשוט משום שהוא לא שב מידיעתו! אם ידע שזה אסור ואחר כך שכח, הרי עיקר ידיעתו עדיין קיים, ואינו "שוגג" אמיתי.
הרא"ש מתרץ: הסיפא של המשנה – "שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת בית דין לציבור" – אינה בא לנמק את הפטור אלא לנמק את החיוב שבמקרה הראשון: שוגג ועשה שוגג. הרא"ש מסכים עם הרמ"ה שהמזיד פטור פשוט כי הוא מזיד, לא משום אי-קיום העלם דבר עם שגגת המעשה.
הנצי"ב ביאר שמה שנקרא "מזיד" בסוגיה אינו בהכרח שידע שזה אסור, אלא שלא בדק את הוראתו כראוי. ההוראה של כהן משיח – לפי הנצי"ב – אינה אמירה פרטית אלא הלכה קבועה לדורות. על כן, מי שהורה מבלי לעיין בכל צד ממאמר בדבר, נחשב מזיד: "שגגת תלמוד עולה זדון". ואם הורה כראוי (שוגג) אך לאחר מכן ראה סתירה לעיונו ולא שם לב – בטענה שכבר פסק – נקרא "שוגג ועשה מזיד". הנצי"ב מפרק את האדם לשתי נקודות זמן: שעת ההוראה ושעת המעשה, ומחייב בדיקה עצמית בין השתיים.
נוסיף שהעובדה שאותו אדם מורה לעצמו והוא זה שאוכל, יוצרת את מודל הביניים של כהן משיח. ההצדקה להפריד במניין המצוות את העלם דבר של ציבור מחטאת האוכלים היא פשוטה. בית הדין מתחייב על ההוראה אך הרי הוא לא אכל את החלב, כלומר הוא לא מתחייב עלך מעשה העבירה. מה שאין כן חטאת היחיד מתחייבת על מעשה העבירה. לכן, היות והכהן המשיח אכל את החלב, הרמב"ם מצא לנכון למנות אותו בתוך חטאת יחיד. ועדיין, הוא זקוק להוראה, ולכן הוא דומה בכך להעלם דבר של ציבור, ולכן הוא פטור כמותם מאשם תלוי. דומה שיסוד הדין אצל כהן משיח שונה מיסוד הדין אצל ציבור. בית הדין הוא מוסד הוראה לאומי ומתחייב על ההטעייה שהוא עשה לעם ישראל. אולם בכהן משיח ההוראה אינה ממוענת לעם אלא מגדירה את המעשה כמעשה שנעשה בתור כהן גדול, כדמות ציבורית ולא כפרט. ההוראה הופכת אותו למעשה שנובע ממעמדו של הכהן, ועדיין הוא מתחייב על מעשה העבירה.
