סיכום
פתיחת הסוגיה: גדרי הוראת כהן משיח לעצמו ועם הציבור
במשנה השנייה של הפרק השני אנו באים לדון ביחס שבין הוראת הכהן המשיח לעצמו לבין הוראתו במסגרת הציבור. המשנה קובעת: "הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו – מתכפר לו בפני עצמו. הורה עם הציבור ועשה עם הציבור – מתכפר לו עם הציבור". לכאורה, הרישא של המשנה פשוטה ואין בה חידוש, שהרי אם הוא המורה והוא העושה, פשיטא שחייב בקורבן משלו. אולם, יש לקרוא משפט זה בהקשר הרחב של המשנה וביחס למשפט הבא אחריו, הדן בכפרתו עם הציבור.
שיטת רש"י: כפרה בקורבן הציבור מכוח דמיון הקורבנות
בביאור הרישא, "הורה בפני עצמו", מפרש רש"י שמדובר במקרה שבו הייתה הוראה מקבילה של הכהן ושל בית הדין. הכהן נחשב כמורה "בפני עצמו" רק משום שבית הדין והוא הורו בשני איסורים שונים (כגון שהוא הורה בעבודת כוכבים והם הורו בחלב). במקרה זה, כיוון שהאיסורים שונים והקורבנות שונים, אין הוא יכול להתכפר בקורבנם.
לעומת זאת, "הורה עם הציבור ועשה עם הציבור" מתפרש לפי רש"י כהוראה ב"חדא איסורא" (איסור אחד). כאשר הכהן מורה לעצמו ובית הדין מורים לציבור באותו עניין בדיוק, מתכפר הכהן בקורבן שמביאים הציבור. רש"י מדייק בלשונו: "מתכפר בשל בית דין עם הציבור". כלומר, אין מדובר כאן בדין בדיני ההוראה, אלא בדין בהלכות כפרה. כיוון שפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור הם קורבנות דומים (מעין שכפול זה של זה), כאשר הציבור כבר מקריב פר על אותה שגגה, יכול הכהן להיכלל בכפרתם ואינו צריך להביא פר נוסף משלו.
רש"י מקשר זאת להמשך המשנה: "שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, וכן המשיח". לשיטתו, האות ש' במילה "שאין" משמשת כנתינת טעם לדין הקודם. הואיל והושווה המשיח לבית דין בדין "לבטל מקצת", לכן הוא הושווה להם גם לעניין זה שכפרתם מכפרת עליו כאשר ההוראה שווה.
שיטת הרמב"ם: הכהן כחלק מבית הדין
הרמב"ם בפירוש המשנה נוקט בגישה שונה לחלוטין. לדעתו, "הורה עם הציבור" פירושו שהכהן פסק יחד עם בית הדין כחלק מן המנין של הדיינים. אין כאן שתי הוראות מקבילות, אלא הוראה אחת משותפת. במצב כזה, הכהן המשיח אינו פועל כ"משיח" המורה לעצמו, אלא כ"חבר בית דין".
לפיכך, דינו הופך להיות כדין כל יחיד הפועל על פי הוראת בית דין. אם הציבור חייב קורבן (דהיינו שרוב הקהל חטאו), הכהן מתכפר עמהם כחלק מן הכלל. שיטת הרמב"ם (במהדורה בתרא) היא שאם הציבור פטור מקורבן העלם דבר, כגון שרק מיעוט הקהל עשו על פי ההוראה, אף שכל יחיד מתחיייב בכשבה או בשעירה, עדיין הכהן המשיח פטור לגמרי – הוא אינו מביא פר כהן משיח (כי לא הורה לעצמו אלא היה חלק מבית דין) ואינו מביא קורבן יחיד (כשבה או שעירה).
במהדורה קמא, כפי שעולה מכתב היד המקורי (אוטוגרף), סבר הרמב"ם שאם הציבור פטור (במיעוט הקהל), על הכהן להביא קורבן יחיד (כשבה או שעירה). אולם לאחר מכן מחק זאת וכתב "הרי הוא פטור", כנראה בעקבות הסוגיה בדף י"א ע"א הקובעת שכהן משיח שאינו חייב בפר – פטור כליל. כך אף שיטת רבנו ברוך הספרדי, ואילו רש"י כותב כשיטת הרמב"ם במהדורה בתרא ובהלכות שגגות שכהן משיח שחסר אחד מהתנאים להתחייב בפר כהן משיח שהוא פטור מלהביא קרבן יחיד. נמצאנו למדים שלפי הרמב"ם, השאלה אינה האם קורבן הציבור מכפר עליו, אלא האם ההוראה מוגדרת כהוראת משיח או כהוראת בית דין שביניהם הוא נכלל.
סוגיית ה"מופלא": התניה להגדרת הוראה
הגמרא (ז' ע"א) מנסה להעמיד את המשנה על פי הדין המופיע בדף ד' ע"ב, שם נקבע שאין בית דין חייבים אלא אם כן היה "מופלא" של בית דין עמהם. הגמרא שואלת: "היכי דמי? אילימא דהוא מופלא והן אינם מופלאים… ואי דאינון מופלאין והוא לאו מופלא…". הסוגייה עושה כן כיישום של קביעת המשנה בראש הפרק "שֶׁהוֹרָאַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ, כְהוֹרָאַת בֵּית דִּין לַצִּבּוּר". והיות והמשנה קובעת שהציבור חייב רק כאשר יש מופלא, לכן הסוגייה דנה בדין מופלא ביחס לכהן משיח.
הצורך במופלא לדעת רש"י הוא בהגדרת הוראה – הוראה אינה נחשבת הוראה המחייבת קורבן אלא אם כן המורה הוא חכם הראוי לכך. רב פפא מעמיד את המשנה במקרה ש"היו מופלאין שניהם". לפי רש"י, "מופלא" הוא יועץ חיצוני לבית הדין שיש לשאול בדעתו. הגמרא מבררת האם הכהן עצמו הוא בר סמכות והאם בית הדין הם בני סמכות. אם רק אחד מהם מופלא, אין כאן שתי הוראות תקפות וברור שהכהן יביא קורבן לעצמו (אם הוא המופלא) או ייפטר (אם הם המופלאים והוא לא).
הרמב"ם משתמש במונח זה באופן שונה כבר בסוגייה ד:. לשיטתו שם, מופלא הוא ראש הישיבה, ויסוד הדין הוא שמתחייבים בהעלם דבר של ציבור רק כאשר הרכב בית הדין יושב ובראשו נשיא הסנהדרין. מדובר אפוא בדין מיוחד להעלם דבר של ציבור, ואין ליישמו ביחס לכהן משיח. ואכן, הרמב"ם בהלכות שגגות פרקים יב-יג, בהם הוא עוסק בהעלם דבר של ציבור, מחליף את המילה "מופלא" ב"ראש ישיבה" (הנשיא). אולם רק ביחס לכהן משיח הוא משתמש במונח "חכם מופלא" במשמעותו הכללית – חכם הראוי להוראה וראוי להימנות לסנהדרין. לשיטתו, הדיון כאן הוא האם הכהן המשיח ראוי להצטרף להוראת בית הדין. אם הוא חכם מופלא, הוראתו איתם הופכת אותו לחלק מהם, וזהו התנאי לכך שייחשב כמי ש"הורה עם הציבור" ולא כמורה לעצמו.
מחלוקת אביי ורבא: גורם המקום מול גורם האיסור
בביאור הרישא "הורה בפני עצמו", נחלקו אביי ורבא מהו המגדיר של הוראה נפרדת. לפי נוסח הדפוס (כתב יד מינכן): סבר אביי שצריך שני תנאים מצטברים – "דיתבי בשני מקומות וקא מורו בתרי איסורי". כלומר, כדי שהכהן ייחשב כמורה בפני עצמו, עליו להיות מרוחק פיזית מבית הדין (מקום אחר) וגם להורות בעניין אחר. רבא חולק ואומר: "אטו שני מקומות גורמין? אלא אפילו יתבי בחד מקום, כיון דקא מורו בתרי איסורי – חטאת בפני עצמה". לשיטת רבא, המקום אינו מעלה ואינו מוריד, והגורם היחיד הוא תוכן ההוראה.
אולם בכתב יד פריז הנוסח שונה: אביי סבר שהגורם הקובע הוא המקום ("דיתבי בשני מקומות וקא מורו בחד איסורא"), ורבא פירך זאת וקבע שרק האיסור קובע ("דיתבי בחד מקום וקא מורו בתרי איסורי").
בביאור מחלוקת זו מצינו שתי דרכים:
א. דרכו של ה"קרן אורה": המחלוקת היא ביסוד הדין של "מתכפר עם הציבור". אביי סובר שהטעם הוא משום שהכהן לא סמך על הוראתו לבדו אלא הורה איתם, ולכן המקום קובע – אם הם במקום אחד, מסתבר שסמכו זה על זה [מעין שיטת הרמב"ם]. רבא סובר שהטעם הוא שהחטא והקורבן שווים, ולכן רק סוג האיסור קובע [מעין שיטת רש"י]. הקרן אורה מתקשה להבין את נוסח "תרי איסורי".
ב. דרכו של הנצי"ב (ב"מרומי שדה"): הנצי"ב מפרש את אביי כמי שבא ליישב את הכפילות בלשון המשנה "הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו". אביי הבין שכל ביטוי בא למעט מצב אחר של שותפות. "הורה בפני עצמו" – היינו בשני מקומות, שלא דיברו זה עם זה. "עשה בפני עצמו" – היינו בשני איסורים, שאין המעשה שווה. ביסודו של דבר הכהן המשיח יכול להיפטר מקרבנו או משום שהוא סמך על ההוראה של בית הדין וזה מה שקורה במקום אחד, ואפילו בתרי איסורי; אם מדובר באיסור אחד הוא מתכפר בקרבנם אף הם הם לא היו באותו מקום. לכן, רק בתרי מקומות ותרי איסורי הוא מתחייב בקרבן כהן משיח. רבא חלק וטען שאין צורך במקומות, שכן אם האיסורים שונים ("תרי איסורי"), ברור שאין זו הוראה משותפת גם אם ישבו יחד. מאידך, ב"חד איסורא" (איסור אחד), רבא מודה שהמקום עשוי לקבוע – אם היו במקום אחד, הרי הם כהוראה אחת, ואם היו בשני מקומות, ייתכן שייחשב כהורה בפני עצמו למרות שהאיסור זהה. פסק הרמב"ם שגגות טו, ד משקף הבנה זאת בדברי רבא – הרמב"ם מציין שהכהן מורה יחד עם בית הדין, כלומר מצויים במקום אחד ומדובר באותו איסור. ברם, מדויק מדבריו שבתרי מקומות לא נחשיב את ההוראה שלו כמסתמכת על הוראת בית הדין ויתחייב, ממש כשיטת רבא להסבר הנצי"ב. [קשה לקבל את הסבר הקרן אורה שהרמב"ם פסק כאביי, שהרי הגמרא אומרת "סבר אביי", ונשמע שהוא חזר בו לאחר ששמע את הערת רבא].
הגדרת "תרי איסורי" ודין חלב ודם
הגמרא מסתפקת מה נחשב ל"שני איסורים" המפרידים בין כהן לציבור:
- חלב ועבודת כוכבים – פשיטא שהם שני איסורים, שהרי טעמיהם שונים (נלמדים מפסוקים שונים) וקורבנותיהם שונים (זה בפר וזה בפר ושעיר).
- שני סוגי חלב (חלב המכסה את הקרב וחלב שעל הדקין) – האם נחשבים לאיסור אחד ("שם חלב אחד הוא") או לשני איסורים כיוון שהם נלמדים משני פסוקים ("מתרי קראי קאתו").
- חלב ודם – כאן הקורבן שווה (שניהם בפר), אך האיסורים שונים. האם הולכים אחר הקורבן או אחר האיסור?
הגמרא נשארה בתיקו לגבי ספקות אלו. בכתב יד פריז הסדר הפוך, והספק בחלב ודם מופיע לפני הספק בשני סוגי חלב.
הרמב"ם (הלכות שגגות פרק ט"ו) פוסק: "הורה עם בית דין בשגגה, ושגגו הם בדם והוא בחלב – אינו מתכפר לו עם הציבור אלא מביא פר לעצמו". פסיקה זו תמוהה לכאורה, שהרי הגמרא נשארה בתיקו ("תיקו"). הכסף משנה מציע שהרמב"ם פסק לחומרא, וכוונתו שמביא פר ומתנה. אולם לפי דרכו של הנצי"ב, הרמב"ם גרס ככתב יד פריז, שם מובא "אם תמצי לומר" שחלב ודם הם שני איסורים. יתרה מכך, זה משתלב היטב בשיטת הרמב"ם שהעיקר הוא ה"הוראה עם הציבור", ולכן ברגע שהנושאים שונים, אין זו הוראה אחת, ואין זה משנה אם הקורבן המובא בסוף הוא מאותו סוג.
הירושלמי: צירוף הוראות ועקירת הגוף
בירושלמי (הוריות ב', ב') עולה כיוון שלישי להבנת המשנה. הדיון שם אינו על הוראה סימולטנית (ביחד או במקביל), אלא על הוראה שבאה זה אחר זה. מקרה א': הורו בית דין והורה הוא אחריהם והחליף את דבריהם (מה שהתירו אסר ומה שאסרו התיר). במקרה זה הוא פטור מפר כהן משיח. הטעם אינו כפרת הציבור, אלא דין "עקירת גוף". כיוון שבית הדין כבר עקרו מקצת מהאיסור בהוראתם הראשונה, והוא עקר את המקצת השני, נמצא שביחס אליו נעקרה כל התורה כולה ("עקירת גוף"), ודינו של המורה לעקור את כל הגוף שהוא פטור מקרבן.
מקרה ב': אכל משחזרו בהם בית הדין. בית הדין הורו, הוא הורה כמותם, ואז הם חזרו בהם והוא אכל. הירושלמי מסתפק האם הוא נחשב כמי שסמך על הוראתם (ופטור) או כמי שסמך על הוראת עצמו (וחייב). הירושלמי מנסה לפשוט זאת מהסתירה הפנימית בלשון המשנה בין הרישא לסיפא, ומסיק שגם אם פסק לעצמו, ברגע שיש הוראת בית דין ברקע, הדבר משפיע על הגדרת המעשה שלו.
סיכום והשלכות להלכה
מתוך דברי הראשונים והאחרונים עולות שלוש תפיסות ביסוד הדין של כהן משיח המורה עם הציבור:
- תפיסת הכפרה (רשי): הכהן הוא יחידה עצמאית תמיד. הזיקה לציבור היא רק במישור הקורבן – אם חטאו באותו דבר, פר הציבור פוטר את הכהן מהבאת פר משלו. נפקא מינה: גם אם לא ידע כלל על הוראתם, אם בסוף הקריבו על אותו חטא, הוא מתכפר.
- תפיסת ההוראה (רמב"ם): הזיקה היא במישור המעמד המשפטי. אם הכהן פעל כחלק מהסנהדרין, הוא אינו מוגדר כ"כהן משיח המורה לעצמו" אלא כ"חבר בית דין". נפקא מינה: הוא עשוי להיפטר כליל מקורבן (אפילו לא כשבה ושעירה) אם הציבור לא הגיע לכלל חיוב פר.
- תפיסת הצירוף ההלכתי (ירושלמי): הזיקה היא במישור התוצאה ההלכתית. הוראת בית הדין יוצרת מציאות של "הוראה" במרחב, והשאלה היא כיצד הוראת הכהן משתלבת בה (משלימה לעקירת גוף או יוצרת תלות).
נפקא מינה מרכזית העולה מהדיון היא הגדרת "תרי איסורי". לדעת הרמב"ם, חלב ודם נחשבים לשני איסורים המפרידים בין הכהן לציבור למרות שהקורבן שווה, משום שהגורם הקובע הוא אחדות ההוראה ולא סוג הבהמה המוקרבת על המזבח. שאלת המקום (ישיבה יחד או בשני מקומות) נשארת כגורם המעיד על כוונת ההוראה – האם הייתה זו הסתמכות הדדית או פסיקה נפרדת לחלוטין.
