מראי מקומות

א. המשנה ז: וסוגיית הגמרא

• הוריות ז: המשנה וסוגיית הגמרא שעליה
• ירושלמי הוריות ב, ג

ב. שגגת עבודה זרה

• במדבר טו, כב-לא
• עמדו על תוכן הפרשה ויחסה לויקרא ד; מומלץ לעיין ברש"י וברמב"ן על הפרשה; חישבו על מיקום הפרשה הזאת בתוך החטיבה בה היא משובצת.
• כהן גדול – אשמח להצעות למשמעות דין כהן גדול כהן בעבודה זרה ששונה מדינו בפר כהן משיח ופשר הפקעתו מאשם תלוי.
• מטיבי לכת מוזמנים לעיין בספרי פיסקא קיא-קיב

סיכום

פתיחה

משנה פרק שני של הוריות פורס לפנינו שלושה קרבנות: פר העלם דבר של ציבור, פר כהן משיח, ושעיר עבודה זרה. המשנה קובעת שלושה תנאים החוזרים לגביהם כולם: האחד, שאין בית דין חייבים אלא אם כן הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת – כלומר לא כשנשכח תחום הלכתי שלם, אלא כשטעו בחלק מתחום; השני, שאין חייבים אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה – נדרשת הן טעות בהוראה הן שגגה במעשה בפועל; השלישי, שאין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. שלושת הדינים חלים על ציבור, על כהן משיח, ועל שעיר עבודה זרה.

המשנה מתנסחת ביחס לשלושת הדינים האלו, במעין "פזמון חוזר": "וכן המשיח ולא בעבודה זרה עד…". נשים לב לכך שכשם שהמשנה כותבת "וכן המשיח", היא יכלה להתנסח "וכן בעבודה זרה". ברם היא בחרה בניסוח שמציג את העלם דבר של ציבור וכהן משיח כזוג, ואילו עבודה זרה מוצגת כבעלת דין דומה, שהמשנה חוזרת על תוכן הדין ביחס אליו. בכך המשנה משמרת את השוני ביניהם באשר למיקומם במקראות – העלם דבר וכהן משיח מופיעים יחד בויקרא ד׳ ואילו עבודה זרה מופיעה במנותק מהם בבמדבר טו.

מבנה הסוגיה: פזמון שחוזר על עצמו

אף הגמרא בנויה כמחזור קבוע לכל אחד מדיני המשנה: היא שואלת "מנלן?" ועונה בדרך זהה. בכל פעם עולה תחילה טענה שמא עבודה זרה, שיצאה לפרשה בפני עצמה בבמדבר טו, תפעל לפי דינים אחרים לגמרי, שלא כל הגדרים שנקבעו בויקרא ד׳ יאמרו בה. ועל זה עונה ברייתא שלומדת בגזירה שווה: "מעיני" האמור בבמדבר טו – "אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" – כנגד "מעיני" שבויקרא ד׳ – "ונעלם דבר מעיני הקהל." מה להלן בבית דין אף כאן בבית דין; מה להלן דבר ולא כל הגוף אף כאן כן.

הסגנון הלשוני של המשנה, שחוזרת ומנסחת מחדש את הדין במלואו, משמר את ההכרה שיש כאן זוג ועוד אחד – לא הרחבה פשוטה אלא דין נפרד שיש לו חיבור לויקרא ד׳ אך גם שוני מהותי. ממילא מתעוררת השאלה, מה הקשר בין הפרשיות ומה מפרידן? האם גם לאחר שהגזירה השווה השוותה את דיניהן, הן אותו דבר ביסוד הדין?בנוסף, בעקבות דיוק זה – שהמשנה אינה מזכירה את כהן המשיח בחלק של עבודה זרה – תצמח בהמשך המחלוקת בין רבי לחכמים.

שתי פרשיות: דמיון רב עם הבדל יסודי

הסיבה שיש בכלל טענה שמא בעבודה זרה הדינים יהיו שונים לגמרי אינה שרירותית. עיון בפרשיות מגלה הבדלים בולטים.

• בניסוח האיסור: ויקרא ד׳ עוסק במי שחטא בשגגה "ועשה אחת מהנה" – עשיית מעשה אחד שאסור לעשותו; לעומת זאת, במדבר טו מנוסח "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה" – לא כתוב שעשה משהו אסור, אלא שלא עשה את כל המצוות.
• בדמויות: ויקרא ד׳ מפרט כהן משיח, ציבור, נשיא ויחיד; בבמדבר טו מופיעים רק ציבור ויחיד – כהן משיח ונשיא נעלמים.
• בקרבן: בויקרא ד׳ חטאת היא הקרבן; בעבודה זרה של ציבור מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת, ואילו קרבן היחיד הוא שעירה. הופעת העולה בהקשר של חטא מחייבת הסבר, שכן עולה אינה מכפרת על חטא ספציפי אלא מבטאת ריצוי ופיוס.
• שגגה וזדון: בויקרא ד התורה מסכמת בניסוח קצר, שבעקבות הקרבת החטאת, "ונסלח להם/ לו", ואילו בבמדבר טו היא מאריכה בנימוק מדוע ניתן לכפר שכן מדובר בשגגה. בנוסף, היא מציינת את דינו שחל מי שעושה ביד רמה ובמזיד.

ההבדלים האלו הן ביטוי לשוני העמוק בין הפרשיות. ויקרא ד׳ עוסק במי ששומר על זיקתו לקב"ה וחטא חטא יחיד, כגון אכילת חלב. הקשר שלו עם הקב"ה נשמר, עליו לכפר על חטאו. חטאי ישראל גורמים טומאה מטאפיזית למקדש – החוטא מגרש את השכינה מחצרה, המקדש מזוהם, ולכן קרבן החטאת הוא בעיקרו חיטוי. החטאות הפנימיות אצל כהן משיח ואצל ציבור מחטאות את קדש הקדשים שחטאם טימא אותו; חטא היחיד מטמא את העזרה ולכן הוא מביא חטאת חיצונית. כל ויקרא ד׳ מתאר: יש שכינה ששורה למרות החטא, ולכן יש חיטוי לעשות.

מדובר בסיפור שונה לגמרי בבמדבר טו. הפרשה אינה עוסקת בחטא ובטומאה – היא עוסקת בנתק, בגירושין. "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה" – כאשר מישהו אינו מקיים אף מצווה, הוא "פורק עול, מפר ברית, מגלה פנים" המילים הללו שמובאות ברש"י אינן מתארות עבירה; הן מתארות מצב ניתוק יחסים – העדר קשר לריבונו של עולם. זהו גט. תפקיד הקרבנות הוא לשקם חזרה את מערכת היחסים. מכאן החזרה של התורה על האפשרות לכפר בשגגה, שכן זה לא מובן מאליו. התורה מנמקת שזה אפשרי משום שהשוגג לא ניתק לחלוטין את הקשר; מכאן ההתייחסות המפורשת למזיד שניפץ את היחסים ואין לו דרך חזרה. בהתאם, נבין מדוע יש עולה, שכן תפקיד העולה אינו חיטוי המקדש אלא מתנת פיוס, הבאת דורונות לשקם את הקשר. נסכם בשפה בריסקאית: ויקרא ד׳ עסוק בחפצא של הטומאה שפגע במקדש; במדבר טו עסוק ביחסים – ניתוק הקשר לקדוש ברוך הוא.

רש"י והרמב"ן: מהי "כל המצוות האלה"?

חז"ל, ובעקבותיהם רש"י, לא העלו בדעתם שיש מי שעובר ממש על כל תרי"ג המצוות. לכן פירשו: "כל המצוות האלה" מתייחס לעבודה זרה – מצווה אחת שהעובר עליה נחשב כמי שעושה כן לכולן, שכן העובד עבודה זרה הוא "פורק עול, מפר ברית, מגלה פנים."

הרמב"ן מצהיר מראש שברצונו לקרב את עומק הפשט לדברי המדרש. תחילה הוא דוחה את הפירוש שמדובר במי שלא קיים מצוות עשה – "ודבריהם דברי רוח." שכן כיצד ייחשב אי-עשייה לחטא המחייב קרבן? ועוד, הפרשה עצמה אומרת "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" – שגגה ב"מעשה שעשו", לא בהימנעות. לפיכך מציע הרמב"ן את פשוטו של מקרא: "תשגו ולא תעשו מה שציווה השם, אבל תעשו הפוכו." לעשות בדיוק הפוך ממה שצוית – זהו ניתוק קשר ממשי, הרבה יותר מאשר פשוט לא לעשות משהו.

ואז מקרב הרמב"ן את הפשט הזה למדרש חז"ל: הפרשה עוסקת ב"משומד לכל התורה בשוגג" הוא למשל תינוק שנשבה בין הגויים ושגדל ללא כל זיקה לתורה. – אף בציבור מדובר במצב דומה – הרמב"ן מציע מספר אפשרויות כיצד זה ייתכן: "ובקהל, כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא היתה לדורות עולם או שיאמרו, כמוזכר בסיפרי (ספרי במדבר ט"ו:מ"א): מפני מה אמר המקום, לא שנעשה ונטול שכר? לא עושין ולא נוטלין. כענין שהיו ישראל אומרים ושואלין את יחזקאל שנאמר: ויבואו אלי אנשים מזקני ישראל וישבו לפני (יחזקאל י"ד:א'). אמרו לו רבינו יחזקאל הרי עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו וכו'. או שישכחו את התורה, וכבר אירע לנו כן בעונותינו כי בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם שכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי, וכאשר בא בספר עזרא באנשי בית שני". חז"ל ייחדו מצווה אחת שעוברה שווה ערך לכל זה – עבודה זרה, שכן המודה בה מבטל כל מה שהשם ציווה.

בעוד שויקרא ד' עוסק באשמה ובתיקון חטא, במדבר טו מתאר ניתוק יחסים. ייתכן שזאת אף ללא כל אשמה; אין לבוא בטענות לתינוק שנשבה בין הגויים. ועדיין, עצם המצב של העדר קשר הוא מצב של ניתוק אף שהיא ללא אשמה. בדומה לכלל שר׳ אלחנן וסרמן מביא בשם ר' חיים: "אפיקורס בשוגג הוא עדיין אפיקורס." בענייני אמונות ודעות השאלה אינה אשמה אלא אמת – מי שאינו מאמין בשוגג נשפט על האמונה הלא-נכונה שבה, כשם שטעות רפואית אינה מתוקנת בכך שנעשתה בתמימות. לכן תפקיד הקרבנות בבמדבר טו הוא לכונן מחדש את הקשר שניתק.

הפרשה כתשובה לחטא המרגלים

הרמב"ן קושר את פרשת במדבר טו לחטא המרגלים שקדם לה. חטא המרגלים כלל שני ממדים: מיאוס בארץ ישראל, ומרד בקדוש ברוך הוא – "לא נוכל לעלות." כנגד שני אלה, כל המצוות שנמסרו לאחר חטא המרגלים בפרשת שלח מגיבות עליו. פרשת הנסכים – שמנחתם כוללת דגן, תירוש ויצהר, כלומר את שלושת שבחי הארץ – מבשרת שעם ישראל ייכנס לארץ ויביא ממנה מנחה לריבונו של עולם, ובכך מבטלת את מיאוסם בארץ. פרשת חלה אף היא קשורה בכך – החלה מן הלחם, פרי האדמה, מסמלת שאנחנו חיים מארץ שריבונו של עולם נותן. פרשת ציצית באה כנגד הנדידה אחר הלב – "ולא תתורו אחרי לבבכם" – כשמילת "תור" היא שורש חטא המרגלים. ופרשת עבודה זרה באה כנגד הניתוק עצמו.

הגדולה שבבשורות: "והנה בא הפרשה להודיעם כי אפילו בעבודה זרה יכפר על השוגגים." גם כשעם ישראל כמעט "התגרש" מריבונו של עולם כבחטא המרגלים שאמרו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" – לחזור להיות עבדי פרעה, לחיות בלא תורה ובלא מצוות – הקדוש ברוך הוא מותיר פתח: "ונסלח לכל עדת בני ישראל… כי לכל העם בשגגה." הפסוק הזה מהדהד את "ויאמר ה' סלחתי כדבריך". הדברים אמורים ביחס לעם ישראל. ברם, המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה מתו במגפה, ודומה שה"ונכרתה" שמורה למי שעובר ביד רמה מקביל למרגלים עצמם שמתו; אך עם ישראל ניצל.

על הביטוי "כי לכל העם בשגגה" שואל הנצי"ב: כיצד יתכן שכולם בשגגה? תשובתו: כשכל ציבור חוטא, בהכרח הייתה הנהגה שסחפה אחריה ולחץ חברתי שמנע מיחידים להבחין. יחיד יכול להיות מזיד; ציבור – לא. ברקע הדברים עמד עיקרון שסבא הרב ז"ל הסמיך לו את נוסח ברכת יום הכיפורים: "מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל, ומעביר אשמותינו" – ולא נאמר "אשמות עמו בית ישראל", שכן לציבור אין אשם. האשם מסמל נתק שאינו חל על עם ישראל כולו.

מכאן מובנת ההווא אמינא שדין שעיר עבודה זרה שונה מדין העלם דבר של ציבור וכהן משיח. שמא רק בהם נאמרו דינים ביחס להוראה, אך בהחלט היה מקום לומר שבשעיר עבודה זרה די להתחייב בשגגת מעשה, שהרי אף בשגגת מעשה לחוד יש נתק מהקב"ה, מעין מה שצוטט לעיל בשם ר' חיים. הגזירה השווה "עיני עיני" מלמדת שיש צורך בהוראה אף בשעיר עבודה זרה. ייתכן שיסוד הדין אינו כי החטא הוא בהוראה, אלא מושרש בהסבר רש"י על המשנה ז:: כאשר רבים טועים בטעות זהה, מה הופך אותם לציבור הזקוק לפר העלם דבר ולא לאוסף יחידים? ההוראה של בית הדין. כמו מנצח של תזמורת שהורה לנגנים נגינה שגויה – כולם ניגנו את אותה טעות לא מפני שכל אחד החליט לבד, אלא מפני שהמנצח הוביל אותם. כך בית הדין: ההוראה היא שמאספת את הטועים ומגדירה אותם כציבור. בלי הוראה, המון טעויות הן טעויות פרטיות. ולכן גם בעבודה זרה, כדי לחייב את הציבור בשעיר, נדרשת הוראה שתאסוף אותם.

מחלוקת רבי וחכמים: האם כהן משיח זקוק להוראה בעבודה זרה?

הגמרא מדייקת: "ואילו משיח בעבודת כוכבים לא קתני" – המשנה לא ציינה את דין כהן משיח בעבודה זרה. מכאן:

לשיטת רבי: בעבודה זרה כהן המשיח חייב רק על שגגת המעשה, ואין צורך בהוראה. הדרשה: "וכיפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה" – "חטאה בשגגה" מלמד שרק השגגה חשובה, לא ההוראה.

לשיטת חכמים: גם בעבודה זרה כהן משיח צריך הוראה, כמו בויקרא ד׳. "מי שחטאתו בשגגה, יצא משיח שאין חטאתו בשגגה אלא בהעלם דבר."

אבא ז"ל הסביר את שיטת רבי שכאשר הוא חוטא חטא אחד  [ויקרא ד'] נשארת עליו זהותו ככהן גדול שחטא. ברם, אם הוא עובד עבודה זרה, גם אם הוא לובש את כל הבגדים, אינו כהן משיח שהרי הוא ניתק את עצמו מקשר לקב"ה. לכן לדעת רבי, בעבודה זרה אין לו את הדינים המיוחדים כלל.

לחכמים, כהן משיח שעבד עבודה זרה עדיין כהן גדול הוא שהתעוור – ודיני ההוראה ממשיכים לחול עליו.

דיוק הנצי"ב: שתי המשניות כיחידה אחת; עדות הירושלמי

הבאר שבע התקשה: מדוע הגמרא מעירה את ההערה על כהן משיח דווקא על המשנה האמצעית ולא על הראשונה? הנצי"ב משיב שהמשנה הראשונה ("יורו מקצת לבטל מקצת") והשנייה ("העלם דבר עם שגגת המעשה") הולכות יחדיו, שכן שתיהן עוסקות בהגדרת הוראה. ההערה על המשנה השנייה נוגעת לשתיהן, שכן שניהן בעצם שואלות את אותה שאלה: האם כהן המשיח זקוק להוראה בעבודה זרה. המשנה השלישית לעומתן עוסקת בנושא אחר לגמרי – על איזה חטא חייבים – ומשם הביאה הגמרא ראייתה.

ברם בסוגית הירושלמי, עולה אחרת. אף הירושלמי מעיר אותה הערה על המשנה האמצעית, ותשובתו שהיות וברור שהמשיח בכלל הן במשנה הראשונה והן במשנה השלישית, כך ניתן לומר אף במשנה האמצעית. מתוך זה מתברר שלשיטת הירושלמי לדעת רבי, כהן משיח בעבודה זרה אין לו דין הוראה – אך יש לו דין של יורו מקצת לבטל מקצת. כלומר: שני הדינים הם שאלות נפרדות לגמרי. הנצי"ב מסביר שהסבר המחלוקת תלוי בדיון לעיל ד, ב באשר ליסוד דין "יורו לבטל מקצת ולקיין מקצת", האם הוא זהה ל"דבר שאין הצדוקין מודים בו". יש אמוראים בבבלי שמזהים, ולדידם מדובר בהגדרת הוראה, וממילא שבדין כהן משיח בעבודה זרה לדעת רבי שאין צורך בהעלם דבר, אף לא ייאמר הדין של "לבטל במקצת". ברם לשיטת רבי זירא והירושלמי, מדובר בדין עצמאי, ואינו דין בהגדרת הוראה, וממילא שאף רבי שאינו דרוש בכהן משיח בעבודה זרה העלם דבר, עדיין יכול לדרוש ביחס אליו "ויבטל במקצת".

אשם תלוי: מדוע כהן משיח אינו מביאו

שני הצדדים מודים שכהן משיח אינו מביא אשם תלוי. המקור: "וכיפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע" – אשם תלוי בא על ספק חטא בדבר שחייבים עליו חטאת. לדעת רבי: "כל חטאו בשגגה" מביא אשם תלוי – יצא כהן משיח, שבחלק מחטאיו אינו חייב על שגגה בלא הוראה, ולכן אינו נחשב כמי שכל חטאו בשגגה גרידא. לדעת חכמים: "מי שחטאו בשגגה, יצא משיח שאין חטאו בשגגה אלא בהעלם דבר" – לשיטת חכמים חיובו של כהן משיח תמיד תלוי בהוראה, בין בעבודה זרה בין בשאר המצוות, ולכן לעולם אינו מביא אשם תלוי.

חידושים ומסקנות

הגזירה השווה "מעיני" מצביעה על שיוויון בדינים תוך שמירת ההבדל היסודי: ויקרא ד׳ ובמדבר טו אינן אותה פרשה. הראשונה עוסקת בחפצא של החטא ופגיעתו במקדש; השנייה עוסקת בנתק היחסים עם ריבונו של עולם. מחלוקת רבי וחכמים נוגעת בשאלה יסודית: האם כהן המשיח שעבד עבודה זרה נשאר בגדר כהן משיח שויקרא ד׳ מדבר עליו, או שמא יצא מכלל מעמדו. לדעת רבי, דיניו כיחיד גרידא; לדעת חכמים, דיני ההוראה ממשיכים לחול עליו גם בעבודה זרה, ורק קרבן מיוחד אין לו.