סיכום

פתיחה

המשניות שבסוף הפרק (ח׳ ע״ב–ט׳ ע״א) פורסות את דיני הקורבנות של ויקרא ד׳–ה׳ ובוחנות אותם לאור ארבע הדמויות שבפרשה. דיני המשנה הם אלו: על שמיעת הקול, על ביטוי שפתיים ועל טומאת מקדש וקודשיו אין בית דין חייבים; בחיוב הנשיא נחלקו רבי יוסי הגלילי הפוטרו ורבי עקיבא המחייבו חוץ משמיעת הקול; באשם תלוי חייבים היחיד והנשיא ופטורים המשיח ובית דין; ובאשם ודאי חייבים היחיד, הנשיא והמשיח ופטור בית דין. כל המתח שבסוגיה נובע מהשלכת ארבע דמויותיו של פרק ד׳ על פרק ה׳, שכן יסודו של פרק ה׳ שונה מיסודו של פרק ד׳.

חטאת ואשם: תיקון המעשה או ריצוי החוטא?

פרק ד׳ הוא פרק החטאות, ופרק ה׳ הוא פרק האשמות, וההבחנה ביניהם מהותית ולא טכנית. אבא ז״ל, העמיד יסוד זה: החטאת באה לכפר על עבירה מסוימת ולמחות הן את החטא עצמו הן את נימת הטומאה הרוחנית הבאה בעקבותיו, ואילו האשם בא בעיקרו לא לתקן את החטא אלא את החוטא. בלשון בריסקאית, האשם אינו מתמודד עם מעשה העבירה כי אם עם הגברא. עיקרו של האשם, אם כן, הוא בגדר ריצוי לאדם.

ההוכחה ליסוד זה טמונה בכך שהאשם בא על השוגג כעל המזיד: חטא מזיד אינו מתכפר בקורבן, אך החוטא יכול להתכפר אף אם חטא במזיד, שכן מעשה העבירה במזיד אינו ניתן עוד לתיקון, ואילו האדם עצמו יכול לשוב בתשובה. ראיה זו נפרשת על פני כלל האשמות: במצורע ובנזיר טמא אין מקום כלל למושגי מזיד ושוגג; בשפחה חרופה ובגזל מפורש שהאשם בא אף על המזיד; ובאשם מעילות מדייק הרמב״ם בהקדמתו לסדר קודשים שמן הדין היה לחייב אף על המזיד, ולא נפטר אלא מטעם צדדי — שאין כאן הוצאה מרשות הקדש לחולין.

על דרך זו מתבארת אף חטאת עולה ויורד, שאף היא אינה באה ביסודה על החטא, שכן אין חומרתו מספקת כדי לחייב. דווקא משום שהחטא קל יותר, נע מרכז הכובד מן החטא אל החוטא ואל רשלנותו: כשאדם נמנע מלפעול אין כאן חטא, אך יש כאן אדם רשלן, והאשם בא על הרשלנות הזאת. אף ראיה זו נשענת על דין מזיד כשוגג. עם זאת מציב אבא ז״ל צריך עיון בשבועת ביטוי ובטומאת מקדש וקודשיו, שאין חייבים עליהן אלא בשוגג: לכאורה היה מקום לחייב בהן אף במזיד, אלא שגזירת הכתוב ד׳ונעלם׳ היא דין נפרד, ואין זה מדין שוגג של כל התורה כולה.

שני סוגי שוגג: שגגת פרק ד׳ לעומת ליקוי המאורות של טומאת מקדש

עיקר הראיה לחילוק זה נסמך על ההבחנה בין העלם חפץ להעלם מקדש או שבועה. בחילוק זה דנה הסוגיה אך ורק בשבועת ביטוי ובטומאת מקדש וקודשיו ולא בתחום אחר, והטעם הוא שבדיני שוגג של כל התורה כולה נחשבים שני המקרים שוגג גמור, וכל הקושי בא רק מצד גזירת הכתוב ד׳ונעלם׳. מכאן שהשוגג של טומאת מקדש וקודשיו הוא מושג נפרד לחלוטין מן השוגג של פרק ד׳. שוגג זה הוא BLACKOUT גמור: הוא מצריך העלם בתחילה והעלם בסוף — ידיעות הטומאה שתיים שהן ארבע — שהאדם לא ידע כלל בטומאתו, בהעלמה כפולה.

בפשוטו של מקרא מדובר באדם שנטמא ולא עשה דבר. חז״ל, שהיה פשוט להם כי אין איסור בעצם הטומאה והיא נאסרת רק במקדש, פירשו שעשה מעשה — שנכנס למקדש. [בעולמו של פשוטו של מקרא הטומאה היא שמונעת מן השכינה לשרות בקרב ישראל, ולכן אסור להיות טמא. חז״ל שמרו על פשט זה בדרכם: משהשליכו את הכתוב על אדם הפועל בפועל ומטמא את המקדש, שוב יצא מכלל הפסיביים שבפרק ה׳, וכדי להשיבו אל אותה קבוצה הצריכוהו להיות תמים לחלוטין, בהעלם כפול שאין בו שמץ מודעות.]

המכנה המשותף של עולה ויורד: פגיעה בשכינה כתוצאה ולא כמעשה

פרק ד׳ מתאר עבריין העושה מעשה חמור שחייבים עליו כרת, ואילו ראש פרק ה׳ אינו מתאר מעשה איסור חמור כלל: האדם לא פעל ולא היה מודע למעשהו. המכנה המשותף לשלוש עבירות עולה ויורד — שמיעת הקול (שבועת העדות), ביטוי שפתיים (שבועת ביטוי) וטומאת מקדש וקודשיו — הוא שהתוצאה היא הבעיה ולא המעשה. אין כאן מעשה עבירה, אך יש תוצאה הפוגעת בהשראת השכינה. שתי השבועות הן ׳בשם׳, וכנגדן נאמר ׳לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא׳: המפר שבועה לא עשה מעשה ברור — דיבור בלבד — ואף על פי כן פגע בהשראת השכינה; וכן הדבר בטומאה במקדש, שאף הנטמא בהעלם מוחלט פוגע בה, שכן הטומאה היא האנטיתזה של השכינה.

מכאן מתחדדת ההבחנה: דווקא עבירות פרק ד׳, החמורות, קושרות אותנו במושג הפגיעה במקדש דרך החטאת, ואילו דווקא במקום שהפגיעה בקודש ישירה — בפגיעה בשם ובטומאה — אומרת התורה שאין מחטאים את המקדש אלא מכפרים על האדם. שתי פגיעות בקודש לפנינו: האחת, טימוא המקדש במעשה איסור חמור, שבו האדם מגרש את השכינה בידיו; והשנייה, מעשים שאינם איסור חמור אך אינם מאפשרים את השראת השכינה, ותיקונם הוא תיקון מסוג אחר. ההבדל בין השניים הוא כהבדל שבין הפועל בידיים לבין מי שאך יוצר סביבה.

פן נוסף של עולה ויורד מתגלה בקורבנותיו עצמם. פרק ד׳ כולו בבהמות, ואילו פרק ה׳ יורד אל העוף — שחז״ל ראו בו יצור אחר, שנברא יום קודם לאדם — ואף אל המנחה. המנחה אינה מחטאת את המזבח ואינה DISINFECTION של פרק ד׳; היא מבטאת דבר אחר. שיעורה עשירית האיפה, כשיעור המן, והאדם המביאהּ מתואר ׳ונפש כי תקריב׳: זהו העני שאין בידו אף שני עופות, והוא מביא את לחם חוקו היומי — מביא את עצמו. כאן אין עוד עיסוק בחיטוי המזבח אלא בהבאת האדם לפני קונו.

אשם תלוי: מדוע אינו שייך בעולה ויורד ובמי שתלוי בהוראה?

אשם תלוי הוא הקורבן שמביא מי שאינו יודע אם עבר את העבירה שעליה מביאים חטאת בפרק ד׳, ולפיכך הוא מדבר בלשון פרק ד׳ דווקא. מכאן טוענת המשנה שהמסופק אם עבר עבירה שחיובה עולה ויורד אינו מביא אשם תלוי. הטעם פשוט: האשם בא על האישיות הזקוקה לכפרה, ומי שעשה בידיים מעשה המטמא את המקדש ומסופק אם אכן עשהו — אישיותו זקוקה לכפרה על הספק. ברם בעולה ויורד, שאין בו מעשה עבירה אלא תוצאה של רשלנות, אין מקום לומר שאתה מסופק אם אישיותך זקוקה לכפרה, ועל כן אינו שייך להביא עליו אשם תלוי

מכאן מתבארת אף הפטור של בית הדין ושל הכהן המשיח מאשם תלוי. תפקיד ההוראה כפול: מצד אחד היא מאגדת את הרבים לכדי ציבור, ומצד שני היא מסירה מהם את האחריות, שהרי בית הדין הוא שהורה. כשבית הדין הורה, אין אשמת גברא; גם אם מסופקים אם עברו, אין כאן רשלנות אישית הטעונה אשם תלוי, שכן בית הדין הוא שהתיר. מה שיש בהוראה הוא מעשה עבירה ודאי — שאם אכלו חֵלֶב שהותר להם בטעות חייבים חטאת — אך משאין יודעים אם אכלו, וגם המעשה נעשה מכוח בית הדין, אין יסוד לחייב אשם תלוי. [בכהן המשיח שב הפרדוקס שליווה את הפרק מתחילתו: מי נתן את ההוראה? הוא עצמו. הכהן המשיח מורה לעצמו — בכובע אחד הוא הרב ובשני הוא השומע בקול הרב — והכול אדם אחד.]

קריאת המשנה בח׳ ע״ב: מחלוקת הרא״ש והרמ״ה

המשפט ׳אין חייבין על שמיעת קול ועל ביטוי שפתיים ועל טומאת מקדש וקודשיו׳ נראה מיותר, שכן כבר נלמד במשנה הקודמת: על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתיים אין כרת, וטומאת מקדש וקודשיו אף היא עולה ויורד. רש״י מיישב שנשנה הדבר כמסגרת בלבד, כדי לדון בנושאה העיקרי של המשנה — דין הנשיא. ברם הרא״ש מביא מן הרמ״ה כיוון אחר: המשנה הקודמת קבעה שאין בית דין מביא פר העלם דבר של ציבור, ונותרה שאלה — מה דין היחידים במקרה זה, האם יביאו עולה ויורד?

לשיטת הרמ״ה: עצם ההוראה של בית הדין מפקיעה את חיוב היחידים בעולה ויורד, אף שאין כאן פר העלם דבר של ציבור. לשיטת הרא״ש: אין חלות הוראה כלל בתחומי עולה ויורד, ובהיעדר חלות הוראה אין דבר המאגד את הרבים לציבור — וממילא אין הם נפטרים מכוח מעשה ׳ציבורי׳ שלא היה ולא נברא. נמצא שלדעת הרא״ש, אילו אירעה כאן עבירת עולה ויורד, היו כל היחידים חייבים בה כיחידים, אף אם הורה להם בית הדין.

הטעם שאין ההוראה חלה כאן נטוע ביסודו של אבא ז״ל. ההוראה והדיון בשגגה שייכים בשוגג של פרק ד׳ בלבד; ואילו שוגג טומאת מקדש וקודשיו הוא בלקאאוט, נעלם גמור, שאין לו עניין כלל אם הורו לו אם לאו, שהרי שכח לחלוטין את דברי בית הדין. חלק מעבירות עולה ויורד אף חיובן במזיד, ושם אין ההוראה מעלה ומורידה כלל. לפיכך ׳אין חייבין׳ שבמשנה פירושו שבית הדין אינו מביא פר על העלם דבר, שכן הדבר אינו נוגע בו, אך כל יחיד ויחיד אכן חייב.

שלוש שיטות בנשיא ובמשיח בעולה ויורד

לשיטת רבי יוסי הגלילי: הנשיא והמשיח פטורים מעולה ויורד כדין בית דין. הסגוגיה מאמצת את טעם רבי ירמיה: נאמר בעולה ויורד ׳לא תגיע ידו׳ ו׳לא תשיג ידו׳ — מי שבא לידי עניות ועשירות, יצאו נשיא ומשיח שאינם באים לידי עניות. הפרשה פונה למי שעשוי לרדת אל הדלות ואל דלי הדלות, ונשיא ומשיח מופקעים ממנה. הנשיא — שנאמר בו ׳ועשה אחת מכל מצוות ה׳ אלוהיו׳, מי שאין על גביו אלא ה׳ אלוהיו, היינו המלך — לעולם עשיר. הכהן הגדול — שנאמר בו ׳והכהן הגדול מאחיו׳, שיהא גדול מאחיו בנוי, בכוח, בחכמה ובעושר. [׳אחרים׳ מוסיפים שאם אין לו, גדלהו משל אחיו, מן הכתוב ׳הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו׳.]

יסוד עשירותו של המלך נתבאר בשם סבא הרב ז״ל: מה שמעניק לרב את מעמדו היא חכמתו, ואף אם ימחל על כבודו עודנו חכם; אך המלך — כל מלכותו אינה אלא בכבוד שחולקים לו, ואם תיטול ממנו את הכבוד לא יישאר מלך. לפיכך המלך חייב להיות עשיר תמיד, שאחרת אין הוא מלך, וכן הכהן הגדול חייב להיות מכובד מכל אחיו.

לשיטת רבי עקיבא: הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול, שכן המלך לא דן ולא דנין אותו ולא מעיד ולא מעידין אותו, ואילו המשיח פטור מכולן. טעם פטורו של המשיח אינו מצד העושר אלא מצד הקורבן: ׳זה קרבן אהרן ובניו — זו בחובה לו ואין אחרת בחובה לו׳, שהמנחה היחידה שיכול הכהן המשיח להביא היא מנחת חביתין, וממילא הוא מופקע מדלי דלות, לא משום שאינו יכול להיות עני אלא משום שאינו יכול להביא מנחה. כאן עולה הווא אמינא: אולי הופקע רק מעשירית האיפה אך לא מקורבן העוף? קא משמע לן ׳וכיפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה — המתכפר באחת מתכפר בכולן ושאינו מתכפר באחת אינו מתכפר בכולן׳, שזו חבילה אחת.

מכאן יסוד ברור בעולה ויורד: אין זה שהתחייבת בקורבן עשיר ובהיעדר אמצעים אתה ממיר אותו בדל, אלא שלוש האפשרויות הן חבילה אחת שיש להיות בר־חיוב בכולה. [מסר הפרשה הוא שדלי הדלות אינו נופל כלל מן העשיר, ועל כן מי שאינו יכול בדלי דלות אינו כלול בפרשה כלל — והדבר בולט לאורך הסוגיה.]

לשיטת רבי שמעון: הנשיא והמשיח חייבים בעולה ויורד, שכן לא נאמר בפרק ה׳ שהם שונים, אלא שאין הנשיא חייב בשמיעת הקול ולא המשיח בטומאת מקדש וקודשיו. בברייתא שלו נראית סתירה: הרישא פוטרת את המשיח מטומאת מקדש בלבד ומחייבתו בשמיעת הקול ובביטוי שפתיים, ואילו הסיפא — ׳כל שהוא בעולה ויורד נשיא כיוצא בו, משיח ובית דין פטורים׳ — משמעה שהמשיח פטור מכולן כבית דין. רב הונא בריה דרב יהושע מיישב: כאן בדלות וכאן בדלי דלות — בדלות ובעשירות חייב המשיח (כבש או עוף), ובדלי דלות פטור, שכן הכהן הגדול אינו יכול להביא מנחה. [לפי תפיסה זו יכול הכהן הגדול להיות עני — שלא כרבי יוסי הגלילי שלא הניחו להעני — אך אין מניחים לו להתנהג כעני ולהביא קורבן של עני.]

נמצא שרבי שמעון סובר כרבי עקיבא בחדא ופליג עליה בחדא: מסכים שבדלי דלות פטור, וחולק בדלות. הדבר תולה מחלוקת תנאים בעצם גדר עולה ויורד: לשיטת רבי עקיבא הוא אופציה משולשת מתחילתו, שיש להיות בר־חיוב בכל שלוש האפשרויות; ולשיטת רבי שמעון מתחייבים מעיקרא בכבש, ובהיעדרו בעוף, ובהיעדרו בדלי דלות, ועל כן אין נפקא מינה אם יכול להביא את התחליף אם לאו.

טעמו של רבי שמעון בהפקעת הכהן הגדול: ׳מתוך הקהל׳

חזקיה מבאר את טעם רבי שמעון: ׳ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל׳ — מי שקורבנו שווה לקהל, יצא זה שאין קורבנו שווה לקהל. הכהן הגדול אינו חלק מן הקהל, ועל כן אין הוא בכלל כרת טומאת מקדש וקודשיו. השאלה היכן בדיוק אינו חלק מן הקהל מולידה בירור מדורג. תחילה הועלה שמדובר בויקרא ד׳, שבו מביא קורבן אחר; אך הוקשה: אף הנשיא מביא קורבן אחר בויקרא ד׳, ומדוע לא ייאמר בו אותו דבר?

על כן הוסב הדיון לויקרא ט״ז, שקורבנות יום הכיפורים מכפרים על טומאת מקדש וקודשיו, והנשיא כלול בהם ככלל העם — שווה בכפרת יום הכיפורים. הוקשה: אף הכהנים אינם שווים לקהל בכפרת יום הכיפורים, שהרי הם מתכפרים בפר הכהן הגדול, ומדוע יהיו בכלל כרת? נתיישב: הכהנים שווים לקהל בשאר מצוות השנה כולה. ייחודו של הכהן הגדול הוא ששונה הוא בשני המקומות גם יחד — בויקרא ד׳ ובויקרא ט״ז; הנשיא שונה בויקרא ד׳ בלבד, והכהנים בויקרא ט״ז בלבד.

עדיין הוקשה על המשיח: והלוא אף הוא שווה לקהל בשאר מצוות, שכן אם חטא עם בית הדין יוצא ידי חובתו בפר העלם דבר של ציבור, ובמובן זה אינו מופקע מן הקהל בויקרא ד׳. מסקנת רבא מיישבת את הכול: ׳מי שחטאתו שווה ליחידים — ומאי ניהו? הקהל׳. הקהל והנשיא מביאים על שגגת מעשה, ואילו הכהן המשיח מביא על הוראה; משום כך יוצא דופן הוא אף בויקרא ד׳, בקורבן המיוחד שהוא חייב כשהוא מורה. נמצא שלדעת רבי שמעון אין הכהן הגדול בטומאת מקדש וקודשיו נחשב חלק מן הקהל אלא מנהיגו, ולפיכך אין לו דין עולה ויורד בטומאת מקדש וקודשיו.

אשם ודאי: מדוע פטור הציבור?

באשם ודאי חייבים היחיד, הנשיא והמשיח ופטור בית הדין, ויסודו שונה. הרמב״ן מדגיש שהאשמה היא על הגברא, ואף מוסיף דברים חריפים — שהאדם היה ראוי לכרת והאשמה גדולה יותר. ובכל זאת אין אשמה שייכת בציבור, שכן לא ייתכן שכל הציבור יהיה אשם; וכפי שאומר הנצי״ב על הפסוק ׳ונסלח לכל עדת בני ישראל… כי לכל העם בשגגה׳ — אין מצב שכל עם ישראל יהיה מזיד, ועל כן אין אשמה שייכת בכלל הציבור. אך הכהן המשיח, משאין באשמות דין הוראה, נעשה ככל אדם וחייב באשם ודאי.

פן נוסף עולה מן הווידוי שבעולה ויורד. יוני גרוסמן עומד בספרו על השאלה מדוע בחרה התורה לכתוב את הווידוי דווקא כאן, אף שחז״ל הרחיבוהו לכל הקורבנות. הצעה אחת היא שמשאין מעשה עבירה ברור, צריך האדם להתוודות כדי ׳להיעשות אשם׳: מי שעשה מעשה איום אשם מכוח מעשהו, ואילו מי שלא עשה דבר ברור נזקק לווידוי כדי לעורר בעצמו את תחושת האשמה. [נרמז כאן בזהירות שהקורבן מדבר אל בעלי המצפון, אל אנשים רגילים — ואין הדבר מובן מאליו אצל מנהיגים, שאינם עניים ואינם אנשים רגילים.]

סיכום: ארבע הדמויות בין פרק ד׳ לפרק ה׳

כלל המהלך פשוט ביסודו: פרק ד׳ מבחין בין ארבע דמויות — קהל, כהן משיח, נשיא ויחיד — והמשניות בוחנות מה עולה בגורל כל אחת מהן בהשלכתה על פרק ה׳, כשקף על שקף, שהרי פרק ה׳ אינו יודע לומר דבר אל הציבור ואינו יודע להבחין בין נשיא ומשיח לשאר. ראשית, אין קהל בפרק ה׳ כלל: הקהל אינו מביא לא עולה ויורד, לא אשם ודאי ולא אשם תלוי, ומקומו אך בפרק ד׳. שנית, באשם תלוי אף הכהן המשיח פטור, שכן אשם תלוי מדבר בלשון פרק ד׳, ובפרק ד׳ הכהן המשיח מיוחד; וההוראה היא שמפקיעה את המחייב באשם תלוי. שלישית, באשם ודאי חייבים הנשיא והמשיח ופטור הציבור, כמבואר. ורביעית, בעולה ויורד — שהוא חטאת מזה וקשור בטומאת המקדש מזה — נחלקו רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא ורבי שמעון בדין הנשיא והמשיח, כמבואר לעיל.

חידושים ונפקא מינות

החידוש המרכזי הוא ההבחנה בין יסוד החטאת ליסוד האשם: החטאת מתקנת את החטא, והאשם מרצה את החוטא, ולפיכך עולה ויורד בא על תוצאת הרשלנות הפוגעת בשכינה ולא על מעשה עבירה. מכאן נגזרת ההבחנה בין שני סוגי שוגג — שגגת פרק ד׳ לעומת ההעלם הכפול של טומאת מקדש — ובעקבותיה ההכרעה שאין דין הוראה חל בעולה ויורד (הרא״ש). הנפקא מינה למעשה היא בדין היחידים: לרא״ש כל יחיד חייב בעולה ויורד אף כשהורה בית הדין, ולרמ״ה ההוראה מפקיעה. ולבסוף, גדר עולה ויורד כ׳חבילה אחת׳ (רבי עקיבא) לעומת חיוב מדורג בתחליפין (רבי שמעון) הוא ההבחנה שעליה נשענות שלוש שיטות התנאים בדין הנשיא והמשיח.