מראי מקומות

א. השלמת פרק שני

• נפתח את השיעור בהשלמת הסוגיה האחרונה בפרק שני, ט:, על דין הנשיא בקרבן עו"י

ב. משניות פרק שלישי

• אני מציע לכם לעיין במשניות הפרק, לעמוד על התוכן והמבנה. בקבץ המצורף מובא גם תוספתא פרק ב וטבלה משווה בין המשנה ובין התוספתא

ג. כהן משיח ונשיא שעברו

• ט: המשנה וסוגיית הגמרא שעליה, ראו את דרשת הספרא שבמוקד הסוגייה. מה מוקד הדרשות ודיוני הסוגיה על השוואה בין נשיא ובין כהן משיח?
• ירושלמי הוריות ג, א – מה מוקד הסוגייה כאן?

סיכום

חתימת פרק שני – שיטת רבי אלעזר: עולה ויורד מעוקר או חטאת קבועה?

לשיטת רבי אלעזר: הנשיא המתחייב בעולה ויורד מביא שעיר. רבי יוחנן מצמצם שיטה זו: לא אמר רבי אלעזר אלא בטומאת מקדש וקודשיו, הואיל ונאמר בה כרת כבקבועה. כאן נחצה עולה ויורד לשניים, שכן אף שיש מכנה משותף לשלוש העבירות — בכולן אדם שאי־עשייתו מחללת שם שמים — קיים הבדל מובהק בין טומאת מקדש וקודשיו לשתי השבועות: טומאת מקדש וקודשיו זדונה כרת, ומשום כך היא מועמדת להיות חטאת קבועה, מה שאין כן שבועת ביטוי ושבועת העדות.

מכאן עולה הספק היסודי: האם תורף שיטת רבי אלעזר הוא שהנשיא מתחייב עולה ויורד שהורדו לו הדלות ודלי הדלות ושודרג לקורבן עשירות בלבד, או שאינו מתחייב עולה ויורד כלל אלא חטאת קבועה? הנפקא מינה היא אשם תלוי, שכן אשם תלוי בא על חטאת קבועה ולא על עולה ויורד. לשיטת רבי יוחנן: מודה רבי אלעזר שאין מביא אשם תלוי על ספק טומאת מקדש וקודשיו — ומשמע שהבין את שעיר הנשיא מדין עולה ויורד. ברם תנא קמיה דרב ששת שנה שאשם תלוי בא על טומאת מקדש וקודשיו, ורב ששת העמיד ברייתא זו כרבי אלעזר, הואיל ונאמר בו כרת כבקבועה — ומשמע שהבין את חיובו מדין חטאת קבועה, שעליה בא אשם תלוי. שני המקורות קוראים את רבי אלעזר בהפך זה מזה, ובכך נחתם הפרק במילה ׳קשיא׳.

מבנה פרק שלישי ורקעו

פרק ראשון עסק כולו בפר העלם דבר של ציבור, ופרק שני פתח בכהן המשיח המורה ולאחריו השליך את ויקרא ד׳ על ויקרא ה׳. פרק שלישי עוזב את בית הדין ועורך השוואה בין הכהן המשיח לנשיא, ודווקא מתוך ההשוואה מתחדדת ההבחנה ביניהם. ארבע חטיבות לפרק: השלמת הקורבנות של ויקרא ד׳; הגדרת מיהו הנשיא ומיהו המשיח; דרגות הכהונה; וסדרי הקדימויות.

החטיבה הראשונה עוסקת בשלוש דמויות — כהן משיח, נשיא והדיוט — ובמעברים ביניהן, ויסודה: משנעשה אדם כהן משיח, לעולם הוא כהן משיח, מה שאין כן הנשיא. החטיבה השנייה מגדירה תחילה את הנשיא ורק אחריו את המשיח, ומדייקת את דמויות הכהנים: כהן משוח בשמן המשחה לעומת מרובה בגדים, וכהן משמש לעומת כהן שעבר, תוך בירור אם דיני הכהן הגדול תלויים במשיחה או במינוי ובתפקוד בפועל. [המילה ׳הדיוט׳ מופיעה בפרק בשתי משמעויות: יחיד שחטא, וכהן הדיוט.]

ברקע אפשרי של חטיבה זו עומדת מציאות בית שני. שמן המשחה נעלם בסוף בית ראשון, וכל כהני בית שני מרובי בגדים הם, עד שכמעט כל דיני הכהן המשיח שבמסכת אינם תופסים בהם. בבית שני אף נשאלת השאלה מי ממנה את הכהן הגדול, והרי היו קונים את הכהונה בכסף — כמסופר על מרתא שקנתה את הכהונה הגדולה ליהושע בן גמלא. החטיבה הרביעית עוסקת בקדימויות, וחותמת המסכת מסייגת שכל הקדימויות אמורות בזמן שכולם שווים בתורה, אך ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ — חתימה המעמידה את החכמה כערך העליון, אף כנגד הצגת הכהן המשיח כדמות מורה. [שתי משניות בפרק שאובות ממקומן: ׳אין בין כהן משוח למרובה בגדים׳ ממגילה, ו׳כל התדיר מחברו קודם׳ מזבחים.]

מי מעביר את הכהן ואת הנשיא? שיטת הרמבִ"ם

הרמב״ם, בפירוש המשנה ובהלכות שגגות פרק ט״ו, מתאר שאיש לא העביר את הכהן הגדול, ואפשר שאיש אינו ממונה עליו. הכהן הגדול חדל מתפקידו מחמת מום או זקנה וכיוצא בהם — לא משום שנמצא בו פגם ולא משום שהעבירוהו, אלא משום שחדל להיות כשיר, שכן כהן בעל מום פסול לעבודה. עיקר חידושו: הכהן נשאר בקדושתו, לפי ששמן המשחה שניתן עליו אין פעולו בטל, והוא ממשיך להיות כהן משיח.

היות הכהן כהן משיח הוא מעמד בגברא הבא מכוח שמן המשחה, ואינו בטל בהיעדר התפקוד — כדרגה צבאית הנשמרת אף במילואים. [דוגמה לדבר: הראשון לציון שסיים את כהונתו ממשיך להיקרא בשמו וללבוש את גלימתו, שכן הוא ממשיך להיות הראשון לציון אף שמכהן בו אחר; וכן ראש ישיבה — אבא ז״ל היה ראש ישיבה באישיותו ובמהותו, לא מכוח משכורת או שיעור כללי, ועל כן נשאר ראש הישיבה אף בלא תפקוד.] משום כך כהן משיח שעבר מחמת מום או זקנה וחטא מביא פר — שכן עודנו כהן משיח. הרמב״ם מוסיף שאין הבדל בינו לבין הכהן הגדול המשמש אלא בשירות בלבד, וייחודו של המשמש הוא בפר יום הכיפורים ובעשירית האיפה שמקריב בכל יום.

כהונה כמעמד בגברא לעומת נשיאות כתפקיד

מדוע אין הנשיא כן? הרמב״ם מעמיד יסוד פשוט: הנשיא אין גדולה לו אלא בקיום מצותו — התפקיד הוא ההופך אותו לנשיא, ובחדול התפקיד חדלה נשיאותו. הנשיא שחטא לאחר שעבר מגדולתו הוא באותה שעה אזרח הדיוט, ולכן מביא קורבן הדיוט; ואילו הכהן המשיח, שמעלתו נטועה בגברא, ממשיך להיות כהן משיח אף משאינו בתפקיד, ומביא פר. בהלכות שגגות מחבר הרמב״ם את משנת ׳אין בין׳ עם דיננו, ולעניין הנשיא מביא את נשיא שנצטרע, שאיש לא העבירו אלא שעליו להתבודד מחוץ למחנה ועל כן אינו יכול לתפקד כמלך.

ההבחנה הזאת — בין מעמד בגברא לבין שם המתאר יחס ותפקיד — היא לב הפרק. [גם בנשיא יש משיחה במלכי בית דוד, אך מלך בן מלך אינו נמשח, וסוגיות המלך עוד ידרשו בירור.] הירושלמי מחדד הבחנה זו אף יותר מן הבבלי, ושרטוטו של הרמב״ם עולה בו באופן בהיר.

האם ניתן לסלק כהן גדול? תוספות והחזון איש

לעומת הרמב״ם, יש בראשונים שמי שממנה את הכהן הגדול אף מסלקו. הדיון נסב על הברייתא ביומא (י״ב ע״ב), שבה אירע פסול בכהן הגדול ומינו אחר תחתיו: לדעת רבי מאיר שניהם כהנים גדולים, ולדעת רבי יוסי הראשון חוזר לעבודתו, והשני אינו ראוי לא לכהן גדול — משום איבה, שאי אפשר לשניים לשמש כאחד — ולא לכהן הדיוט, משום מעלין בקודש ואין מורידין.

תוספות מדייקים שטעם איבה מורה שהשני כהן גדול הוא, ועל כן אינו יכול לשמש כהן הדיוט — לא מטעם מעלין בקודש אלא משום שכהן גדול המשמש בארבעה בגדים חייב מיתה. על כן כותבים תוספות: כהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה — ניתן לסלקו וליטול ממנו את כהונתו הגדולה, וכדרשת הירושלמי. נמצא שלשיטת תוספות אפשר לסלק כהן גדול, אלא שלא נתבאר על איזה רקע.

החזון איש בחידושיו להוריות מחלק בין ׳עבר׳ לבין ׳נסתלק׳. לשיטתו: כהן שעבר מחמת מום או זקנה עודנו כהן משיח ומביא פר, ואילו כהן שנסתלק — שסולק על רקע התנהגות שאינה הולמת — שוב אינו כהן משיח ומביא קורבן הדיוט. [סברה זו עולה בקנה אחד עם דברי אבא ז״ל בפרק שני, שאין הכהן המשיח מביא קורבן מיוחד בעבודה זרה, שכן כהן משיח העובד עבודה זרה כבר אינו כהן משיח אלא כהן לעבודה זרה — מעמדו נפקע בעצם המעשה.] העולה מכל זה הוא הבדל תהומי בין יסוד הכהונה ליסוד הנשיאות: הכהונה אינה מינוי גרידא אלא מעלה בגברא.

הירושלמי: כפפה ליד

סוגיית הירושלמי (הוריות פרק ג׳) מנכיחה את הפרשנות הפשוטה. לשיטת רבי אלעזר בירושלמי: כהן גדול שחטא — מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו. רבי מאנא נותן את הנימוק: ׳כי נזר שמן משחת א-לוהיו עליו אני ה׳׳ — כביכול, מה אני בגדולתי אף אהרן בגדולתו; ורבי אבון מוסיף מן ׳קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה׳ מקדשכם׳ — אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו. [מעמדו של הכהן יונק מזיקתו לקדוש ברוך הוא, ולפיכך אף משטעה ממשיך הוא בתפקידו; וכאזהרת החזון איש, כל זה בכהן שלא סולק, אך מי שעשה מעשה שסילקו עליו — אף כהן גדול נפקע.]

רבי חנינא קטובא בשם ריש לקיש: כהן משיח שחטא מלקין אותו בבית דין של שלושה, ולא בעשרים ושלושה. הטעם: אילו דנוהו בעשרים ושלושה — שכבודו מחייב זאת — נמצא שעלייתו ירידה לו, שכן הלקאתו לפני דיינים מרובים מבזה אותו; על כן דנים אותו בשלושה, כסוג של נבצרות זמנית שלאחריה הוא שב לתפקידו, שהרי מעולם לא איבד את מעמדו ככהן משיח.

אך מה דין הנשיא? ריש לקיש אומר שאף נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלושה, והירושלמי שואל ׳מה מחזרין ליה׳ — האם משיבים אותו לתפקידו. הפני משה בוחר את נוסח סנהדרין ומפרש ׳משה אין מחזרין ליה די קטלון׳ כלשון שבועה: אם נשיב את הנשיא לתפקידו, הוא יתחשבן עם הדיינים שסילקוהו ויהרגם, ועל כן אין מחזירין מלך לתפקידו. נמצא שהמלך, שלא ככהן הגדול, אינו מוחזר — ואם חטא, מסלקין אותו.

סיפור ריש לקיש ורבי יהודה נשיאה ממחיש זאת. רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי, שמע את דברי ריש לקיש וכעס, ובכך עצמו הוכיח שלא טעה ריש לקיש; הוא שלח שוטרים לתפסו, וריש לקיש ברח למגדל. רבי יוחנן לא אמר שיעור בבית המדרש, ומשנשאל למה, טפח בכף יד אחת ואמר שאין לימוד בלא ריש לקיש. [אין לימוד תחת דעה יחידה כעריץ המשליט את דעתו; בית מדרש מצריך חיכוך וחופש דעות, ואין לימוד אם הכול מסכימים עם ראש הישיבה.]

רבי יוחנן ורבי יהודה נשיאה יצאו יחד לקבל את פני ריש לקיש ולהשיבו. ריש לקיש פתח: ׳דוגמא דידכון דמיא לברייכון׳ — יציאתכם לקראתי דומה למידת הבורא, שכשבא לפדות את ישראל ממצרים לא שלח שליח ולא מלאך אלא בכבודו, ׳ועברתי בארץ מצרים׳, ועוד עם כל פמלייתו, כדיוק ׳אשר הלכו אלוהים לפדות לו לעם׳. וכשנשאל מדוע זלזל בנשיא, השיב: ׳מה אתון סברין, מדחיל מנכון הוינא מנע אולפנא דרחמנא׳ — וכי מפחד מכם אמנע מללמד את תורת השם ולומר את הנכון בעיניי? הסוגיה חותמת בפסוק ׳אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנוכי שומע מעבירים עם השם׳ — שאף שהיו מעבירים את עם השם, את הנשיא אפשר להעביר.

הבבלי ודרשת הספרא: הקל וחומר שאיננו מובן

הבבלי (י׳ ע״א) פותח בקושיה: השתא יש לומר עבר ממשיחותו ואחר כך חטא מביא פר, חטא ואחר כך עבר ממשיחותו צריכא למימר? אם הוא מביא פר כשחטא לאחר שעבר, ודאי שיביא כשחטא בעודו בתפקיד. התשובה: לשון המשנה אינה מחמת המשיח אלא מחמת הנשיא — כדי להעמיד את ההקבלה שבה הנשיא שעבר ואחר כך חטא מביא כהדיוט, נשנה אף במשיח ׳חטא ואחר כך עבר׳, להורות שהוא מביא פר. מקור הדין נסמך על הלשון המיוחדת שבכהן המשיח: בעדה, בנשיא וביחיד נאמר ׳והביא׳, ורק בכהן המשיח נאמר ׳והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר׳. דתנו רבנן: ׳על חטאתו׳ מלמד שמביא חטאתו משעבר.

על כך נבנה הקל וחומר: ומה נשיא שמביא בשגגת מעשה אינו מביא חטאתו משעבר, משיח שאינו מביא בשגגת מעשה לבד אלא בהוראה — ויש פחות מקרים שבהם הוא מביא חטאת — לא כל שכן שלא יביא משעבר? תלמוד לומר ׳על חטאתו אשר חטא׳, מלמד שמביא משעבר. ברם כל האחרונים מקשים מהיכן ההווא אמינא של קל וחומר זה: הנשיא שעבר אינו מביא משום שכבר אינו נשיא, והכהן המשיח מביא משום שעודנו כהן משיח — ומה מקום לקל וחומר? השומע את הברייתא אינו שומע כלל את הסבר הרמב״ם והירושלמי, אלא סיפור אחר של היקף חיוב הקורבן, ולא של המשך מעמד הכהונה.

הקרן אורה מנסח את הקושיה: המשיח שעבר עדיין בקדושתו קאי לכל דיני כהונה גדולה ולכן מביא פר אף לאחר שעבר, ונשיא שעבר הרי הוא כהדיוט — והיאך אפשר ללמוד חד מחבריה? המלבי״ם מעמיד את ההבחנה: שם ׳משיח׳ הונח על הנמשח בשמן המשחה בין משמש בין שאינו משמש, שאף לאחר שעבר לא עבר שמן משחתו מעל ראשו; ואילו ׳נשיא׳ הוא שם מצטרף שאינו נקרא אלא בעת נשיאותו. [שם המשיח מתאר את זהות האדם, ושם הנשיא מתאר את יחסו לעם — וכלשון רב סעדיה גאון באיגרתו, ׳אם אין צבא אין מלך׳ ו׳באפס תלמידים אין הוד לחכמים׳.]

המלבי״ם מציע שטעם קורבן המשיח הוא מפני שהעם למדים ממנו, לאשמת העם, ולפי זה ההווא אמינא הייתה שדווקא בעודו בתפקיד יביא, שכן אז הוא משמש בהוראה. הקל וחומר מן הנשיא אינו על מספר הפעמים אלא על תוכן החיוב: הנשיא המביא בשגגת מעשה מביא על עצמו ולא על הטעאת הקהל, ומכאן קל וחומר שהמשיח, שחיובו בהוראה, לא יביא משעבר משאין העם למד ממנו. על כן באה הדרשה ללמד שאין הכהן המשיח מביא על הטעאת העם אלא על עצם היותו כהן משיח, ומשעודנו כהן משיח הוא מביא.

החזון איש מנסח אף הוא: כיוון דמשיח שנסתלק אינו מביא פר, דין הוא שגם נשיא שעבר אינו מביא, ואל יוכיח משיח שעבר. ותירוצו: קיימא לן לגמרא שהמשיח מביא פר לא מדין מצוות כהונה גדולה אלא משום שגדולתו והתמנותו על כל ישראל גרמה לו, כנשיאותו של נשיא; ואם תאמר שאם כן אף משיח שנסתלק יביא — אין ייחוס ה׳עבר׳ עומד למסתלק, ואילו נשיא אין לו אף ייחוס עבר, ואף על פי כן אינו מביא שעיר. [כהן משיח שעבר עודנו כהן משיח, וכהן שנסתלק מורידים אותו בדרגה, שכן איש דת שנסתלק שוב אינו איש דת — אך נשיא שחטא עדיין אפשר לומר שפעם היה נשיא.] ברם ברור שהאחרונים, אף בידעם שמדובר בדמויות שונות ביסודן, ביקשו לקרוא את הקל וחומר כתחנות בדרך שמסקנתן מתחברת אל ההסבר הפשוט של הרמב״ם והירושלמי. [וכן בקל וחומר ההפוך: ׳אשר נשיא יחטא — כשהוא נשיא אין, כשהוא הדיוט לא׳, שאף אותו אפשר לבאר שכבר אינו נשיא.]

חידושים ומסקנות

החידוש המרכזי הוא ההבחנה בין נשיאות לכהונה: הנשיאות שם מצטרף ותפקיד, ובחדול התפקיד חדלה; הכהונה מעמד בגברא הבא מכוח שמן המשחה, וקיים אף לאחר שעבר. הנפקא מינה היא דין הקורבן: כהן משיח שעבר וחטא מביא פר, ונשיא שעבר וחטא מביא כהדיוט. ההבחנה בין ׳עבר׳ ל׳נסתלק׳ (החזון איש) קובעת את גבול הכלל: המסתלק על רקע חטא נפקע ממעמדו, ואילו העובר מחמת מום או זקנה נשאר בקדושתו. ההסבר הפשוט עולה כפפה ליד בירושלמי, ובבבלי — אף שדרשת הספרא נשמעת בלשון אחרת של קל וחומר — לא הניחו האחרונים עד שחיברו את מסקנתה אל אותו יסוד עצמו.