מראי מקומות

א. מעם הארץ פרט למשיח ולנשיא

• הוריות יא. "תנו רבנן מעם הארץ… קמ"ל" [ספרא ויקרא ד, כז].
• נוסח הסוגיה – תוספות רא"ש ד"ה הכא במאי עסקינן
• רמב"ם שגגות טו, א; פירוש המשנה הוריות ב,א, שימו לב למהדורא קמא של פירוש המשנה; רבינו ברוך הספרדי הוריות ו: "והוא הדין… ולאו מופלא". כיצד רבנו ברוך והרמב"ם במהדורה קמא פירשו את סוגייתנו? כיצד הם הבינו את דין מופלא?

ב. נשיאות מהי שתפסיק

• בעא  מיניה רבא… אשם תלוי".
• מה יסוד האיבעיות – מהן בוחנות? מה טיב מעמד נשיא?
• ההשוואה למומר – מהרש"א ד"ה תפשוט, רש"ש ומרומי שדה.

ג. מעם הארץ פרט למשומד

• "תנו רבנן… טעם דאיסורא"
• ראו את נוסח כ"י פריס לאורך הסוגיה.
• חולין ה: תד"ה מעם הארץ
• אוכל נבילה וטריפה – רש"י הוריות ד"ה אוכל נבלה; עבודה זרה כו: תד"ה וחד אמר [תוספות רא"ש הוריות יא ד"ה ואיזהו משומד]

סיכום

הפקעה מוחלטת מול שאלת המעברים: כהן משיח ונשיא

הברייתא דורשת ״מעם הארץ״ למעט כהן משיח ונשיא. הברייתא פותחת בקושיא על עצם הדרשה: כהן משיח ונשיא כבר יצאו לידון בפר ובשעיר, ואין צורך במיעוט מיוחד כדי להוציאם מפרשת היחיד. תשובת הברייתא חלקית, ונוגעת לכהן משיח בלבד. כהן משיח מתחייב פר רק בצירוף של העלם דבר עם שגגת מעשה; בשגגת מעשה לבדה אין הוא מביא פר. מכאן ההווא אמינא — שמא בשגגת מעשה בלא העלם דבר יביא כשבה או שעירה כיחיד; קא משמע לן ״מעם הארץ״ שאף קרבן יחיד אינו מביא.

הקושי המרכזי הוא שהברייתא מבארת את הצורך בדרשה אצל כהן משיח, אך אינה מבארת אותו אצל נשיא; ויתרה מזו, הטעם שניתן לכהן משיח אינו תופס בנשיא כלל, שכן הנשיא מתחייב בשגגת מעשה לבדה — הוא מביא שעיר. אם כן, אין מקרה שבו היינו מעלים על הדעת שהנשיא יביא כשבה או שעירה של יחיד, והדרשה ״פרט לנשיא״ נותרת ללא הסבר.

שורש ההבדל נעוץ במבנה פרשת ויקרא ד׳. כהן משיח פותח את הפרשה והוא בן זוגו של הציבור, של הקהל; חטיבה חדשה נפתחת ב״אשר נשיא יחטא״, ושם עוברים לזוג אחר. כהן משיח אינו בן זוגו של ההדיוט כלל — התורה מציבה אותו בחטיבה נפרדת, ולכן כאשר אין מתקיימים תנאי חיובו אין הוא נכנס כלל לפרשת היחיד. הנשיא, לעומתו, נמצא ביסודו באותה חטיבה של היחיד; הוא דומה ליחיד, ואף קרבנו דומה — כשבה ושעיר, אף שיש הבדל בין זכר לנקבה. על כן השאלה אצל הנשיא אינה שאלה של הפקעה אלא של המעברים: היכן עובר הקו בין היותו נשיא לבין היותו יחיד.

המשנה הראשונה בפרק שלישי מחדדת זאת: כהן משיח, מן הרגע שנעשה כהן משיח, לעולם אינו חוזר להיות הדיוט, שכן זו חלות שם בגברא לכל ימי חייו. הנשיא לעומתו אינו אלא מינוי; כשם שהנשיא יכול לחזור להיות הדיוט, כך בתוך אישיותו מסתתר תמיד הדיוט. ר' חיים, שלא נהג ללבוש לבוש רבני, לא זוהה פעם ברכבת בידי אדם שנהג בו שלא כשורה; משהתברר לאותו אדם במי פגע וביקש סליחה בטענה שאילו ידע כי לפניו הרב מבריסק לא היה נוהג כך, השיב לו ר' חיים שלא את הרב מבריסק עלב אלא יהודי פשוט, ועליו לבקש את סליחתו. הנמשל: בכהן משיח האיש הפשוט נעלם ואינו שב; בנשיא הוא נוכח תמיד מתחת לפני השטח.

חיוב במעבר מעמד וצירוף אכילות אצל הנשיא

רב זביד משמיה דרבא משיב על הקושי בנשיא: הכא במאי עסקינן, כגון שאכל כזית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה, ורק לאחר שנתמנה לנשיא נודע לו. ההווא אמינא היא שלא יביא קרבן נשיא — שהרי חטא כהדיוט — אך יביא לכל הפחות קרבן הדיוט על חובו הקודם, כתשלום החובות שקדמו למינויו; קא משמע לן ״מעם הארץ״ שאינו מביא אף קרבן הדיוט.

ברם, הסבר זה עומד רק לשיטת רבי שמעון דאזיל בתר ידיעה: לדידו החיוב נקבע לפי שעת הידיעה, וכיוון שנודע לו כשהוא נשיא שוב אינו בגדר יחיד. אלא לרבנן דאזלי בתר חטאה, החיוב חל כבר משעת האכילה — בעוד היה הדיוט — והוא מתחייב חטאת יחיד ועומד; ואם כן אין צורך בדרשה למעטו, שהרי ממילא חייב.

תוספות רא"ש מביא שתי גרסאות בגמרא. הגרסה שלפנינו: שאכל כשהוא הדיוט, נתמנה, ואחר כך נודע לו. הגרסה האחרת, שהוא מעיד עליה: שאכל כזית חלב כשהוא נשיא, עבר ממעמדו, ואחר כך נודע לו — היפוך כיוון המקרה. לשיטת הרא"ש: המקרה הראשון, שבו חטא כהדיוט ונודע לו לאחר שנתמנה, אינו צריך דרשה אלא נלמד מסברה. על כן עדיף להעמיד את הדרשה ״מעם הארץ ולא נשיא״ דווקא על מי שחטא כשהוא נשיא: דרשה זו מלמדת שמי שחטא בעודו נשיא אינו יכול להביא על חטא זה קרבן הדיוט, אף לאחר שירד ממעמדו. [מתחת לדיון מסתתרת השאלה אם הנשיאות מפקיעה את האדם לגמרי מגדר הדיוט בעת היותו נשיא, או שמא ההדיוט נותר כל העת בכוח, ורק הדרישה לחטאה ולידיעה כאחת לרבי שמעון מונעת ממנו להתחייב.]

כדי ליישב את הברייתא אף לרבנן, מעמיד רב זביד משמיה דרבא מקרה אחר: שאכל חצי כזית חלב כשהוא הדיוט, נתמנה, והשלים את הכזית כנשיא. [בכתב יד פריז המעבר אירע תוך כדי אכילת פרס.] ההווא אמינא: יצטרף החצי הראשון אל השני ויביא כשבה או שעירה; קא משמע לן שאינם מצטרפים. עיקר הדיון נסב על שאלה אחת: האם נשיא והדיוט הם ביסודם דמות אחת שנשתנה לה הקרבן בלבד, או שתי דמויות נפרדות. אם דמות אחת — מצטרף; אם שתי דמויות — אינו מצטרף.

נשיאות מהו שתפסיק: ההשוואה למומר וקושיית המהרש״א

הגמרא מקצינה את השאלה: בעי רבא מרב נחמן, נשיאות מהו שתפסיק. המקרה: אכל חצי כזית חלב כשהוא הדיוט, נתמנה, עבר, והשלים את הכזית — אף הוא כהדיוט. כל הכזית נאכל אפוא כהדיוט, אלא שבתווך, בין שני חצאי הזיתים, היה האיש נשיא לרגע. השאלה: האם הנשיאות שבאמצע ״חותכת״, כסכין הנכנסת בתווך, והופכת אותו באותה שעה לאדם אחר עד שהאכילות אינן מצטרפות.

הגמרא מבקשת לפשוט מדברי עולא אמר רבי יוחנן: אכל חלב, הפריש קרבן, המיר דתו וחזר בו — הואיל ונדחה הקרבן בעת היותו מומר, שוב אינו חוזר ומוקרב. ההשוואה לכאורה: כשם שהמרת הדת דחתה את הקרבן, כך מעבר המעמד בין שני חצאי הזיתים. ברם, קושיית המהרש״א חריפה: כיצד עולה על הדעת לפשוט מן המומר? גם אם מומר אכל כזית שלם, הוא דוחה את הקרבן וההשוואה רחוקה; ועיקר הדחייה ברורה מאליה — ״הכי השתא, מומר לאו בר אתויי קרבן הוא, האי בר אתויי קרבן הוא״. המומר מופקע לגמרי מהבאת קרבן, ואילו ההדיוט והנשיא כאחד בני הבאת קרבן הם. אם כן, לשיטת המהרש״א, הדבר פשוט עד שאין מקום לכל הדיון.

הרש״ש, ובעקבותיו הנצי״ב — המרבה לצטטו בהוריות — מיישבים את הגמרא בקריאה אחרת. כל קושיית המהרש״א נבנתה על ההנחה שההשוואה היא בגברא: אדם שעבר מהדיוט לנשיא כאדם שנעשה מומר, ולפי זה אין לדמותם, שכן הנשיא בר הבאת קרבן הוא. אך לשיטתם הנדחה אינו הגברא אלא היכולת לצרף את חצאי הזיתים: הדיחוי חל על החצי הראשון, שנאכל כהדיוט, מחמת פרק הביניים שבו היה האיש נשיא — שאילו אכל אז, לא היה אותו חצי מצטרף. נמצא שפרק הזמן שבתווך מפקיע את אפשרות הצירוף, כשם שאכילה החורגת מכדי שיעור אכילה אינה מצטרפת.

ועדיין נראה שאין בכך כדי לדחות את הקו העובר בכל הסוגיה — שכולה עוסקת בשאלה מה דינו של אדם בעת היותו נשיא. אם הנשיאות עושה אותו לאדם אחר, מובן שהיא אף חוצצת בין האכילות. ברם, אם נאמר שביסוד אישיותו של כל נשיא מסתתר אזרח שומר חוק — המחויב בחוק לא מפני שהוא נשיא אלא מפני שהוא אחד מן הציבור, מפני שהוא יהודי — אזי עצם החיוב בקרבן אחר אינו מהווה הפקעה של היכולת לצרף שני חצאי זיתים שנאכלו שניהם כהדיוט. אכילת ההדיוט ואכילת הנשיא אכן אינן מצטרפות זו לזו, אך אין בכך חציצה.

אשם תלוי: כשהקרבן זהה, האם עדיין שתי דמויות?

הגמרא מרחיקה לכת בבעיה: בעי רבי זירא מרב ששת, אכל ספק חלב כשהוא הדיוט, נתמנה, ונודע לו על ספקו, מהו. כאן החידוש: בין הדיוט בין נשיא חייב באותו קרבן עצמו — אשם תלוי. (נשיא מביא אשם תלוי; מי שאינו מביא אשם תלוי הוא כהן משיח וציבור.) עד כה עמדנו במקום שבו הנשיא חייב קרבן שונה — שעיר כנגד כשבה או שעירה — והשוני שבקרבן הוא שהדגיש כי משהו שובר את הרצף, שכן בחטא הנשיא מתייחסים אל החוטא אחרת, והתורה נתנה לו דין אחר. אך כאשר הקרבן זהה, לכאורה אין נפקא מינה במעבר המעמד.

אליבא דרבנן דאזלי בתר חטאה, לא תיבעי לך — שכבר נתחייב כהדיוט ומביא אשם תלוי. כי תיבעי לך אליבא דרבי שמעון: מדאישתני לוודאי — שבחטא ודאי משתנה קרבנו — ישתני אף לספק? או דילמא, דווקא בוודאי משתנה משום שנשתנה קרבנו, אבל הכא דלא אישתני קרבנו אימא לייתי אשם תלוי. ומסקנת הגמרא: תיקו.

עצם העמדת האיבעיה דוחפת להבנה שאין הדבר תלוי בשוני שבקרבן בלבד. עצם העובדה שנשיא מביא בחטא ודאי קרבן שונה מלמדת שאף כשהקרבן זהה — באשם תלוי — עדיין ייתכן לטעון שאין זה אותו אדם. אין זה עניין טכני של ״הואיל ואין הקרבן זהה״; אלא אף בקרבן זהה שמא אין זה אותו גברא.

יסוד הספק תלוי בהבנת אופי אשם תלוי. אם אשם תלוי אינו אלא תחליף לקרבן הוודאי — הרי הוא קשור למעשה העבירה ולקרבנו, וממילא ייתכן שדינו כדין הוודאי. אך מה שכבר נאמר כאן בשם אבא ז״ל: אשם תלוי אינו בא לכפר על מעשה העבירה כלל, אלא לכפר על הגברא, על רשות הגברא, ולהגן עליו מן הייסורים. לפי זה אין הספק בדינו של נשיא אלא בהבנת אופי אשם תלוי גופו — האם הנשיא מביאו בתורת הדיוט או בתורת נשיא — והוא מנותק מן הספקות הקודמים.

מופלא כהגדרה בגברא: רבנו ברוך הספרדי והרמב״ם במהדורא קמא

הרמב״ם פוסק בכהן משיח, בהלכות שגגות ובפירוש המשנה במהדורא בתרא, את מסקנת הסוגיה: כהן משיח לעולם אינו מתחייב חטאת יחיד; כשאינו מתחייב בפר כהן משיח, אינו מתחייב כלל. בהלכות שגגות פרק ט״ו מונה הרמב״ם את התנאים החסרים — שלא תלה בהוראתו אלא שגג, שלא היה חכם מופלא, שעקר את כל הגוף בהוראתו, שהיה מזיד בהוראה ושוגג במעשה — ובכולם ״הרי זה פטור מקרבן כלל, שדינו להוראת עצמו כדין הקהל להוראת בית דין לכל דבר״. וכן בפירוש המשנה: כהן משיח שאינו מופלא, או שהשתתף עם בית דין בהוראה, דינו כדין האיש האחד משאר בני אדם; אם היו עושים רוב הקהל יתכפר לו עם הציבור, ואם היה מן המיעוט — פטור.

אולם במהדורא קמא של פירוש המשנה כתב הרמב״ם תחילה אחרת. במקום ״הרי הוא פטור״ היה כתוב בכתב היד: ״יביא קרבן כשבה ושעירה כמו שיביא כל מי שעשה לפי מה שקדם בפרק שלפני זה״, ואחר כך תוקן. הרמב״ם בצעירותו סבר אפוא שכהן משיח שאינו מתחייב בקרבנו המיוחד מביא כשבה ושעירה כיחיד.

דעה זו מופיעה כעמדה גמורה אצל בן דורו, רבי ברוך בר שמואל הספרדי, חכם מן המאה השתים עשרה. רבי ברוך כותב במפורש: ״והוא הדין אם אין זה כהן משיח מופלא ראוי להוראה — שדינו כהדיוט בעלמא״. כהן משיח שאינו מופלא מביא קרבן יחיד; אך הכהן המשיח המופלא ״אינו חייב על שגגת המעשה בלא העלם דבר שום קרבן כלל״. לשיטתו, הברייתא שלנו אמורה בכהן משיח מופלא בלבד: בו, אם לא עלה בידו להתחייב בפרו, פטור הוא מכול; אך באין מופלא, חוזר דין הדיוט. [יש להבחין: בהיעדר חלק מן התנאים — כגון שעקר את כל הגוף, או שהיה מזיד בהוראה ושוגג במעשה — אף לרבי ברוך אין הוא מביא לא פר כהן משיח ולא קרבן הדיוט; ההיתר להביא קרבן הדיוט הוא דווקא כשאינו מופלא מעיקרו.]

מהו מופלא? במשנה בדף ד׳ ע״ב נדון הדבר בהרחבה — האם מופלא הוא נשיא הסנהדרין, או כל הראוי להורות בכל התורה כולה. הבן זוג היחיד כמעט שאליו צירף הרמב״ם במהדורא קמא את דין מופלא הוא ״השתתף עם בית דין בהוראה״, ובו נחלקו רש״י והרמב״ם. לשיטת רש״י: היות והכהן חוטא במקביל לבית הדין, ובית הדין מביאים קרבן על אותו חטא, הרי הוא חלק מכלל ישראל וקרבנם מכפר אף עליו. לשיטת הרמב״ם: כיוון שהיה חלק מהרכב בית הדין, לא הורה כלל ככהן משיח — לא תפקד כגורם של הוראה.

הרמב״ם בצעירותו השווה על דרך זו את דין מופלא: כשם שהמשתתף עם בית דין לא נתן הוראה כלל, כך מי שאינו מופלא אינו מתפקד כמורה. מופלא הוא הגדרה בגברא — גברא שיש לו רישיון להורות. כהן משיח כשהוא מופלא בגברא, כל פסקיו שהוא פוסק לעצמו ופועל מכוחם דינם כהוראת בית הדין הגדול שעם ישראל פועל מכוחה, וזה מפקיעו מגדר הדיוט. אך זאת בתנאי שהוא מופלא; באין מופלא, אין הוא נכנס כלל לגדר ונשאר כהן משיח שהוא יהודי הדיוט, וההדיוט מביא בשגגת מעשה. [הבנה זו עומדת לכאורה כנגד התורות שהביא כאן סבא ז״ל לאורך כל הפרק הראשון בהוריות: לשיטתו, הוראה בטעות אינה הוראה, וברוב המקרים שנלמדו, כשאין מתקיימים התנאים, אין כאן חלות שם הוראה כלל. הספק הוא עד כמה שונה דין מופלא מכך — אלא אם נאמר שבמופלא עסקינן בגברא, ולא בעצם חלות שם ההוראה.]

מכל מקום הרמב״ם חזר בו, תיקן את דבריו בפירוש המשנה, והעמיד שכהן משיח — בין מופלא בין שאינו מופלא — כל תנאי שאינו מתקיים אינו מעכב: עצם היותו כהן משיח הפקיעתו מגדר הדיוט. הביטוי החזק לכך: אף שאינו מתפקד עוד ככהן משיח, לעולם אינו חוזר להיות הדיוט. ובזה חוזרות כל תורות סבא ז״ל. לעומת זאת המלך אינו כן: במלך חוזרים תמיד לנקודה שתפקידו עשוי להסתיים יום אחד, ואין זו חלות לכל החיים.

הרמב״ם סובר שהאיבעיה ״נשיאות מהו שתפסיק״ לא נפשטה. הוא כותב: ״אכל חצי זית כשהוא הדיוט, נתמנה ועבר ואכל חצי זית כשהוא הדיוט — הרי זה ספק אם מצטרף או כבר הפסיקה הנשיאות״, ומשאיר את השאלה המרכזית בספק. [התיקו שבגמרא נאמר על אשם תלוי; הרמב״ם מעמידו על שאלת ההפסקה שבין חצי לחצי, וכבר העיר המאירי שאין התיקו כתוב על כך.]

פרט למומר: האם הגברא בר הבאת קרבן

הדרשה השלישית, ״מעם הארץ פרט למומר״ (ובכתבי היד: משומד), מעבירה את הדיון מעולם הנשיא והכהן אל פרדוקס יסודי שבכל עולם החטאות. עולם החטאות נושא בקרבו בשורה: אף שאדם חטא ושבר את הכלים, אין מובן מאליו שיוכל להביא קרבן ולהתרצות. הדרשה מסייגת בשורה זו בתנאי אחד — שאינך מומר. זו מלחמה בתפיסה הפגאנית של הקרבן כמתנה או כשוחד לאלים: אין המומר יכול לבוא לפני הקדוש ברוך הוא בפר יקר ובשעיר יקר ולהתכפר; העיקר הוא אופן החיים וטהרת הלב.

[בכתבי היד הנוסח ״משומד״, ואין משמעו כבימינו — מי שהמיר דת — אלא מי שעובר עבירה. הבחנה זו עומדת בלב מאמרו של אבא ז״ל בפרשת האח דניאל, שם הבדיל בין העובר עבירות לבין המשתמד והעובר דת; אף סוגייתנו מבחינה בין מי שעובר עבירה לבין מין, שיצא לגמרי מן הכלל.]

רבי שמעון בר יוסי דורש בשם רבי שמעון מן הפסוק ״אשר לא תעשינה בשגגה ואשם״: השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא. [בספרא הנוסח ״היושב מידיעתה״, ולא ״השב״.] רש״י בחולין ה׳ ע״ב מבאר את הביטוי בשני אופנים הקרובים זה לזה: האחד — אילו ידע שזה חלב היה יושב ונמנע מן העבירה; השני — ״שב״ מלשון חזרה, שהיה חוזר בו. רש״י אף מעיר שבתורת כהנים הגרסה ״היושב״.

שני התנאים שוללים קבלת קרבן מעבריין מועד — מי שאף אילו אמרו לו ״זה חלב״ היה אוכל. ההבחנה היא בין שני מישורים. בשב מידיעתו עסוקים בהגדרת המעשה, האם ייחשב שוגג או מזיד: אף שלא ידע שזה חלב, כיוון שאילו ידע היה אוכל, אין הוא זוכה למעמד שוגג. במומר, לעומת זאת, עסוקים בהגדרת הגברא, האם גברא זה בר הבאת קרבן הוא כלל — כדרך שנשאלת השאלה אם מומר יכול להביא נדר.

רב המנונא מעמיד נפקא מינה בין שני המישורים: מומר לאכול חלב המביא קרבן על הדם. אדם זה אינו אוכל דם ומקפיד עליו, אך לחלב הוא מומר. לשיטת מאן דאמר אחד: כיוון שמומר לחלב, אף לדם מומר הוא — נבדק טיב הגברא, ואין מקבלים קרבנו של רשע אף שהוא שוגג בדם. לשיטת מאן דאמר אחר: לדם מיהא שב מידיעתו הוא — דין שגגה הוא, וכיוון שבדם לא היה אוכל אילו ידע, נחשב שוגג לגביו. [תוספות מעיר שאין הסוגיה נוקטת בהכרח שמומר לחלב מומר לעבירה אחרת; שמא חלב ודם נחשבים איסור אחד, היות ושניהם כרוכים בעבודת המזבח — מקטירים את החלבים וזורקים את הדם — ולכן אף למאן דאמר שמומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה, ייתכן שמומר לחלב מומר אף לדם.]

ורבא חולק: לדכולי עלמא מומר לאכול חלב אינו מומר לדם. [הנצי״ב שיער שהמילה ״והא״ אינה בלשון הגמרא, ואין זו קושיה על רב המנונא — שהרי אמוראים חולקים זה על זה; ואכן בכתבי יד פריז ומינכן אין היא מצויה.] משום כך נצרך רבא לבאר את הנפקא מינה אחרת: באוכל נבלה לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו. לשיטת מאן דאמר אחד: כיוון שלתיאבון אכל אף במזיד, משומד הוא. לשיטת מאן דאמר אחר: כיוון שאילו מצא היתר לא היה אוכל את האיסור, שב מידיעתו קרינא ביה. מצד אחד הוא עבריין, ומצד שני העדפתו את ההיתר די בה להחשיבו שוגג כשאכל בלא ידיעה.

לתיאבון, להכעיס וכלאיים: מן המעשה אל הגדרת הגברא

הברייתא מגדירה את המומר, ויש בה לכאורה סתירה פנימית: ״אכל חלב — זהו מומר; איזהו מומר — אכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים, שתה יין נסך; רבי יהודה אומר אף הלובש כלאיים״. רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מיישב: אכל חלב לתיאבון — הרי זה משומד; להכעיס — הרי זה מין (ובדפוס: צדוקי). מי שאוכל לתיאבון אינו מורד בקדוש ברוך הוא אלא חלש אופי המבקש שלא להפסיד; המכעיס הוא המורד. [שינוי ״מין״ ל״צדוקי״ הוא מעשה הצנזורה בדפוס באזל, שכן חשדו ש״מין״ רומז ליהודים הנוצרים; הצנזורה צמחה בבתי הדפוס שבאיטליה הסמוכים לכס האפיפיור, ובמעבר הדפסת התלמוד לבאזל נעשו בו שמות.]

איזהו משומד שבסתמא הוי מין? אכל נבלות, טרפות, שקצים, רמשים, ושתה יין נסך. הסימן, לשיטת רש״י: ״הואיל והני אוכלין הוו דברים שהנפש קצה בהם, ודאי להכעיס הוא עושה״ — האוכל דבר שאינו נהנה ממנו, על כורחו כוונתו להכעיס. [ברש״י היה כתוב ״מין הוא״, והצנזורה השמיטה.] קושי: נבלה עשויה להיות בשר משובח, ויין נסך יין מעולה — ומדוע ייחשבו להכעיס. תוספות בעבודה זרה כו׳ ע״ב מצמצם: נבלה — שמתה מחמת חולי, בשר שבני אדם נרתעים ממנו; טרפה — שנשברה מפרקתה והולכת למות, ולא טרפה שנשחטה כראוי; שכן בנשחטה בסכין שמא אכלה לתיאבון ואין הוא מין בסתמא.

תוספות רא"ש מביא שמדובר בנבלה מסרחת, ולעניין יין נסך מעמידו ביין שנתנסך ממש לפני עבודה זרה — ״ולא משום דאין הגוף תאב לו, אלא כיוון דפקר כולי האי לשתות יין שנתנסך לפני עבודה זרה, ודאי מין הוא״. דודי פרופ׳ חיים סולוביצ׳יק הראה במחקרו על יין נסך כי בעלי ההלכה החזיקו בכל התשתית להתיר סתם יינם — כדרך שבסוגיית הריבית פיתחו מנגנוני היתר לאיסורים שנצרכו להתפרנס מהם — ואף על פי כן נמנעו מלהתיר. הסבר הדבר נעוץ בסלידה, בטאבו: יין שנגע בו גוי, ובוודאי יין שהיה בכנסייה, עורר בחילה ממשית, ולא נמנעו ממנו רק מפני האיסור אלא מפני שנגעלו ממנו ממש. השותה יין שנתנסך למזבח שבר את כל הכלים, ואין לו אלא הסבר אחד — מין הוא.

תנא קמא ורבי יוסי ברבי יהודה נחלקו בכלאיים, ונפקא מינה ביניהם בכלאיים דרבנן. לשיטת מאן דאמר אחד: רק העובר על איסור דאורייתא מומר, ובדרבנן אינו מומר. לשיטת מאן דאמר אחר: בכלאיים, כיוון דמפרסמי איסורייהו, אף בדרבנן מומר. שני הסברים לדבר. האחד: אין הנאה בלבישת שעטנז, ומי שלובשו על כורחו כוונתו אחרת. השני, והוא העיקר: הלובש כלאיים הולך כל היום בבגד איסור, כמכריז על מצחו שהוא מצפצף על ההלכה — אין זה מעשה עבירה חולף אלא הכרזה על הגברא, על האישיות המתגלה בהתנהגות. [משל לדבר מן הסוגיה בסוטה בסוף פרק שמיני, בחוזרי עורכי המלחמה: הנושא אישה שאסור לו לישאנה — כגון כהן הנושא חלוצה — אינו חוטא מעשה חולף אלא חי חיים של חטא, וזהו מעמדו התמידי; כך הלובש בגד איסור כל היום מכריז על זהותו.]

ההכרעה: פליגי בה רב אחא ורבינא — חד אמר לתיאבון מומר, להכעיס צדוקי או מין; וחד אמר אף להכעיס משומד. ואיזהו מין — כל העובד עבודה זרה. על הדעה שלהכעיס הוא מין מקשה הגמרא: ״אכל פרעוש אחד או יתוש אחד — הרי זה משומד״, והרי זה ודאי להכעיס (מי אוכל פרעושים), וקרי ליה משומד ולא מין. ומתרצת: התם דקאכיל למיטעם טעמא דאיסורא — יש בני אדם שאינם עבריינים אלא מסוקרנים לטעום מהו האיסור. [כדמות שבמנחות מ״ד, שאינו השקוע בחטא אלא בן בית המדרש ההולך בציצית ובתכלת, המבקש ״לראות מה זה״.] מכאן עניין גדול בחינוך: כיצד מעבירים לדור שאינו מסתפק ב״אסור — אסור״ אלא מבקש להתנסות בכל איסור כדי לראות מדוע נאסר, את עומק המחויבות שמה שאסור אינו נעשה.

חידושים ומסקנות

ההבחנה המרכזית: כהן משיח מופקע כליל מגדר הדיוט — חלות שם בגברא לכל ימי חייו שאינה פוקעת — ולכן באין תנאי חיובו אין הוא נכנס כלל לפרשת היחיד; הנשיא, לעומתו, כל הדיון בו נסב על המעברים, ונותר בספק (תיקו אצל אשם תלוי, ולרמב״ם אף ״נשיאות מהו שתפסיק״ לא נפשטה) אם הנשיאות מפקיעה את האדם מגדר הדיוט או רק משנה את קרבנו. בפרשת המומר עובר הדיון מהגדרת המעשה (שוגג או מזיד) להגדרת הגברא (בר הבאת קרבן), ובו המניע — לתיאבון או להכעיס — ואף הלבוש (כלאיים) מסמנים את זהות החוטא ואת היחס בין מי שעובר עבירה לבין מי שיצא מן הכלל.