מראי מקומות

• יא: "ת"ר שמן המשחה" עד יב. "למלך על ישראל".
• מי טעון משיחה – מה הסבר הדין שכהן גדול בן כהן גדול חייב משיחה משא"כ במלך בן מלך? [להרחבה – רשימות שיעורים להוריות יב. ד"ה והנה לגבי משיחת מלך]
• משיחת מלך בן מלך כשאר יש מחלוקת  – רש"י כריתות ה: ד"ה בזמן ששלום; פירוש המשנה לרמב"ם כריתות א, א; רמב"ם כלי המקדש א, יא [להרחבה – גרי"ז כריתות ה: ד"ה שם בגמ' מפני מה]
• מלכי בית דוד ומלכי ישראל – רמב"ן בראשית מט, י; רמב"ם מלכים א, ז-יב; חנוכה ג, א.
• רמב"ם כלי המקדש ד, כ; יורה דעה רמה, כב בהג"ה; גרי"ז כריתות ה: ד"ה שם בגמ' מלכי

סיכום

יסוד המשיחה בכהונה: חלות שם בגברא

הכהן הגדול הנמנה מבניו חייב במשיחה בפני עצמו, ואין די בכך שהוא בנו של כהן גדול. הפסוק "והכהן המשיח תחתיו מבניו" (ויקרא ו', ט"ו) נדרש על כפילותו, שהרי "והכהן תחתיו מבניו" היה בו די; מכאן שדין המשיחה מוטל על כל מי שמתמנה לכהונה גדולה, ואפילו הוא בנו של כהן גדול. משיחה זו אינה אפוא חלק ממנגנון המינוי בלבד, אלא יוצרת מעמד אישי הנפרד מן התפקיד עצמו — קיום בגברא.

מכאן נובע שאדם יכול להיות כהן משיח מבלי לשמש בפועל בכהונה הגדולה, שכן המשיחה מחוללת מציאות אישית ולא רק מעמד מוסדי. מה שעובר מדור לדור בכהונה מטבעו הוא כהונת הדיוט בלבד; ההפיכה לכהן משיח, לכהן מיוחד, מצריכה בכל דור מחדש את פעולת המשיחה, שהיא הקובעת את המעמד האישי המיוחד.

משיחת המלך: מינוי או חלות שם?

המלך, בניגוד לכהן, נמשח רק במעמד ייסוד השושלת: דוד ושאול נמשחו הלכה למעשה, ברם ממשיכיהם — שלמה, יואש ויהואחז — עלו למלוכה מכוח ירושה בלבד, ללא צורך במשיחה חוזרת.

סבי הרב ז"ל עמד על שני הביטויים "יציקה" ו"משיחה". ביטוי היציקה מופיע פעם אחת ביחס לכהן המשיח, ברם ביחס למלכים הוא חוזר במקורות רבים יותר. הרב הציע שהיציקה מבטאת את המינוי והמשיחה מבטאת את הקידוש בגברא, נמצא שאצל המלך יש רק מינוי, ואילו אצל הכהן הגדול מתואר שיוצקים ומושחים ויש שני דינים נפרדים — מינוי ומשיחה. מכאן גם מחלוקת האמוראים בשאלת סדר קדימותם, האם יציקה וקדמת למשיחה, כלומר האם קודם למנות ואז למשוח או האם ההפך. מבחינה מהותית, משיחת המלך מבטאת בעיקרה את יצירת השושלת: היא בחירה אלוקית באדם הנבחר, ובאמצעותה הוא מקים ממלכה העוברת לזרעו. הסיבה שמלוכה היא שושלת קשורה במהות המעבר משופטים למלכים. בספר שופטים, כל שופט עומד ב]ני עצמו ואין מנגנון ירושה. המעבר למלך בעצם ההגדרה הוא מעבר לשושלת שיוצרת יציבות שלטונית. בשמואל ב פרק ז, הנימוק שדוד לא בונה את בית המקדש הוא משום שהשושלת נוסדת רק אצל בנו שיורש אותו, ורק מלך שמסמל שלטון לאומי על כל עם ישראל יבנה את בית המקדש.

מלך בן מלך אינו טעון משיחה: מחלוקת רש"י והרמב"ם בהבנת "מחלוקת"

הגמרא לומדת מן הפסוק "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים י"ז, כ') שבזמן ששלום בישראל עוברת המלכות בירושה ללא צורך במשיחה, ברם במקום מחלוקת יש צורך במשיחה מחודשת. נחלקו הראשונים בהבנת מהות המחלוקת הזו.

לשיטת רש"י, כפי שהוא כותב במסכת כריתות: בזמן שיש מחלוקת על המלוכה אין המלכות נחשבת ירושה, אלא נגדעת השושלת הקודמת ומתחילה שושלת חדשה הטעונה משיחה מבראשית. אליבא דרש"י נמצא שכל אימת שהיה ערעור על מלך מסוים, זו למעשה שושלת נפרדת מזו שקדמה לה: שושלת דוד, ולאחריה שושלת שלמה, ולאחריה שושלת יואש, וכן הלאה. הבנה זו יוצרת קושי מול הכתוב בשמואל ב' פרק ז', שם מתואר שלמה כהמשך ישיר לדוד ולא כמייסד שושלת נפרדת.

לשיטת הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת כריתות: מחלוקת אינה פוגעת ברצף השושלת עצמו, אלא היא מחלוקת פנימית בין בני המלך המועמדים למלוכה. כאשר מתעוררת קטטה בזרע דוד באשר לזהות היורש, נוצרת בסופו של דבר הסכמה — מכוח הרוב, מכוח מינוי סנהדרין, נביא או כהן גדול — ומשיחת הנבחר נועדה להפסיק את הקטטה, לסלק את המחלוקת, ולהודיע לכול שזהו משיח ה'. לפי הבנה זו אין המשיחה יוצרת שושלת חדשה, אלא מכריעה בין מועמדים לגיטימיים בתוך שושלת אחת קיימת. האדלה המתעוררת היא כיצד זה מצדיק משיחה בשמן המשחה, והרי אסור למעול בו.

הרב מבריסק, בחידושיו לכריתות, מיישב את שיטת הרמב"ם באופן המקרב אותה במידת מה לכיוונו של רש"י. לדבריו, גם לרמב"ם דין המשיחה נובע מכך שהפסוק "בקרב ישראל" מלמד שבזמן שאין שלום בישראל חסרה עצם המלוכה: מלכות המבוססת על הגדרת רב סעדיה גאון — "אם אין צבא אין מלך" — זקוקה להסכמת נתינים, ומשעה שיש מחלוקת, נפגעת המלכות עצמה, ולפיכך יש צורך במשיחה מחודשת. יישוב זה אמנם אינו מגיע עד תפיסת רש"י, שלפיה השושלת ממש נגדעת ומתחילה מחדש, אולם הוא מסביר מדוע גם לפי הרמב"ם משיחה בעת מחלוקת אינה טקס דקלרטיבי גרידא, אלא נובעת מפגם של ממש במלכות.

מלכי בית דוד מול מלכי ישראל: בחירה מוחלטת מול ראויות

הגמרא ממשיכה ומביאה שיהוא בן נמשי לא נמשח בשמן המשחה אלא מפני מחלוקתו של יורם, ושמלכי ישראל בכלל אינם נמשחים בשמן המשחה אלא לכל היותר בשמן האפרסמון. הגמרא לומדת מן הפסוק "קום משחהו כי זה הוא" (שמואל א', ט"ז) שמשיחת דוד היא הבחירה השוללת מכל אחר טעינת משיחה. מכאן נפתחת מחלוקת בין הרמב"ן והרמב"ם באשר למעמדם ההלכתי של מלכי ישראל.

הרמב"ן בפירושו לתורה, על הפסוק "לא יסור שבט מיהודה", מצהיר מראש שהוא מפרש את הפסוק כפונה לבני יעקב, שהמלוכה לא תסור משבט יהודה לאחד השבטים האחרים. לשיטתו: המלוכה הלגיטימית היחידה היא מלכות בית דוד, ומלכי ישראל אינם אלא שופטים ושוטרים הממונים לפי צורך השעה, נעדרי הוד מלכות של ממש. הרמב"ן דן גם במעמדו של שאול, וכותב שבקשת המלוכה מעם ישראל בימי שמואל הייתה מתועבת בעיני הקדוש ברוך הוא, שכן שמואל היה שופט ראוי; לפיכך לא ניתנה להם מלוכה של ממש, אלא סוג של שופט משבט שאינו שבט המלוכה. חטאו של שאול במלחמת עמלק גרם, לשיטת הרמב"ן, לכך שגם הפוטנציאל שהיה בזרעו למלוך על חלק מן השבטים אבד. הרמב"ן מרחיב עמדה זו גם על מלכות בית חשמונאי, וכותב שמלכי חשמונאי, אף שהיו חסידי עליון, נענשו במיתה לא טבעית על תפיסת המלוכה, שכן היו כהנים, ואסור לכהנים לתפוס מלוכה מחמת הצורך להפריד בין אנשי דת לאנשי מדינה.

הרמב"ם, לעומת זאת, כותב שהפסוק "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו" נאמר על שאול, ומכאן ששאול נמשח כדין למלוכה, ולא נשללה ממנו מלכות מעיקרא. שאול נכשל בתפקידו, ומשום כך עברה המלכות לדוד, ברם אין ברמב"ם רמז לכך ששאול נועד מראש שלא למלוך. הרמב"ם אף כותב ביחס למלכי בית דוד עצמם שהזכות אינה ניתנת אלא לכשרים: "אף על פי שלא זכה אלא לכשרים, לא תיכרת המלוכה מזרע דוד לעולם, שנאמר אם ישמרו בניך בריתי… הבטיחו הקדוש ברוך הוא בכך, שנאמר אם יעזבו בניו תורתי… וחסדי לא אסיר מעימו". הרמב"ם מוסיף שאם יעמוד מלך משאר שבטי ישראל וילך בדרכי התורה והמצווה, הרי הוא מלך של ממש, וכל מצוות המלכות נוהגות בו, אלא ששלשלתו תיפסק אם לא ילכו בניו בדרך התורה, שלא כמלכות בית דוד.

בלשון ההבטחה שברמב"ם יש דיוק לשוני הראוי לציון: הרמב"ם משתמש במילה הבטיח במשמעות של ערב. משמעות הדבר שהקדוש ברוך הוא אינו רק מבטיח לבית דוד שהמלוכה לא תיכרת מהם, אלא ערב לכך ממש, כשם שכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה.

יסוד המחלוקת: בחירה מוחלטת מול ראויות מעשית

מחלוקת הרמב"ן והרמב"ם בעניין מלכי ישראל אינה מקרית, אלא ביטוי למחלוקת שיטתית רחבה יותר, כפי שהראה יעקב לוינגר במאמרו שנדפס בספרו הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק. הרמב"ן תופס תפיסות יסוד כמעשה בחירה אלוקית שאין עליו עוררין: כך ארץ ישראל, שהיא נחלת ה' במובן מטאפיזי, וכך לשון הקודש, שקדושתה נובעת מכך שבה ברא הקדוש ברוך הוא את העולם. הרמב"ם, לעומתו, תופס יסודות אלה כתלויים בראויות מעשית: ארץ ישראל היא מקום מגורי עם ישראל שומרי התורה, ולשון הקודש קדושתה משום שאין בה מילים גסות ואין בה שמות לאיברים. אותו הבדל עצמו חוזר בשאלת המלוכה: לשיטת הרמב"ן המלכות תלויה בבחירה חד־פעמית שאינה ניתנת לביטול, ואילו לשיטת הרמב"ם המלכות תלויה בהתנהגות, במידת הראויות של המלך ושל זרעו.

ירושלים ומלכות בית דוד: שירות ולא אינטרס עצמי

הרמב"ם כותב שהמלך היחיד שיתמנה בירושלים הוא מבית דוד. זאת משום שבחירת ירושלים כבירת המלוכה קשורה ביסודה למלכות בית דוד. דוד ניגש לראשונה להעלאת ארון הברית לירושלים באמצעות עגלה, ונכשל, שכן דרך זו הולמת הובלת חפצים ולא את כבוד הארון; בפעם השנייה הוא נושא את הארון בכתף, כדין, ומצליח. במחלוקתו עם מיכל בת שאול, כשהיא נוזפת בו על ריקודו לפני הארון, משיב לה דוד שאין הוא פועל להון פוליטי אישי, אלא לכבוד ה'. גם במרד אבשלום, כשמביאים לו את הארון, משיבו דוד לירושלים ומכריז שאם ירצה הקדוש ברוך הוא, ישיבו אליה. וכן בפרשת גורן ארוונה, דוד רואה במגפה עונש על חטאו, ומבקש שהעונש יחול עליו ולא על העם, בבחינת "אנכי חטאתי ואלה הצאן מה עשו".

רצף מעשים זה מלמד שהיסוד המונח בבסיס מלכות בית דוד ובבסיס בחירת ירושלים הוא אחד: מלך אמיתי הוא רועה ומשרת, הפועל למען הציבור ולא למען עצמו, ומסוגל להודות ולתקן — בניגוד לשאול, שנתפס לתפקיד וסירב להודות בחטאו כשעימת אותו שמואל.

ירושת שררה ונפוטיזם

הרמב"ם מרחיב את דין ירושת המלוכה לכל שררה בישראל. הוא כותב בהלכות כלי המקדש ובהלכות מלכים שכל שררה ומינוי שבישראל עוברים בירושה לבן ולבן הבן עד עולם, ובתנאי שהבן ממלא מקום אביו ביראה, אף אם אינו ממלא מקומו בחוכמה במלואה. יראת שמים היא תנאי הכרחי: מי שאין בו יראת שמים אינו ממונה לשום שררה, אף אם חוכמתו מרובה. הרמ"א ביורה דעה מוסיף לדין זה סייג משמעותי: היכן שיש מנהג למנות רב לזמן קצוב, או מנהג לבחור במי שהציבור ירצה, הרשות בידי הציבור, ואין דין הירושה חל. הבחנה זו מבדילה בין שררה שהיא מעצם הגדרתה תפקיד לכל החיים, שבה חל דין הירושה, לבין תפקיד הנתון מדעיקרא לבחירה מחזורית.

הרב הרצוג, בעבודתו לקראת הקמת המדינה, וכן הרב ישראלי בספרו עמוד הימיני, קבעו שבחברה דמוקרטית, שבה הציבור בוחר את הממונים לתפקידיהם והם יונקים את סמכותם מן הציבור, אין התפקיד נחשב שררה במובן ההלכתי, ומשום כך אין בו דין ירושה. עם זאת, הלכה למעשה נוהג נפוטיזם רב גם בתפקידים העומדים לבחירה ציבורית, ותופעה זו מעוררת קושי אף כשמניחים שהמינוי אינו כפוף מבחינה הלכתית לדין ירושה.

חידושים ומסקנות

הסוגיה מלמדת שהמשיחה בכהונה יוצרת קיום בגברא נפרד מן המינוי, ואילו במלכות היא מבטאת בעיקרה בחירה אלוקית המכוננת שושלת. רש"י והרמב"ם נחלקו בהבנת דין "מלך בן מלך אינו טעון משיחה": לשיטת רש"י מחלוקת גודעת את השושלת מיסודה, ואילו לשיטת הרמב"ם היא מחלוקת פנימית שהמשיחה מכריעה בה בין מועמדים לגיטימיים. הרמב"ן והרמב"ם נחלקו גם בשאלת לגיטימיות מלכי ישראל, מחלוקת המשקפת הבדל שיטתי רחב יותר בין תפיסת בחירה אלוקית בלתי מותנית לתפיסת ראויות מעשית. הנפקא מינה המעשית הנוגעת לימינו עולה מדיני ירושת שררה ומגבולותיהם בחברה דמוקרטית, בשאלת מעמדם ההלכתי של תפקידים העומדים לבחירה ציבורית.