גדר בשר בחלב – בין דאורייתא לדרבנן בשיטת הרמב"ם וסוגיית המהדורות

מבוא: גדרי המעמדות במאכלות אסורות

בבואנו לבחון את יסודות איסור בשר בחלב, עלינו להקדים את התמונה העולה מספרות חז"ל בנוגע למעמדות השונים של המאכלים. ברמת דאורייתא, המוקד הוא דינים באכילת בשר. התורה אסרה "גדי בחלב אמו", ומכאן עולה השאלה מהו הטווח הכלול באיסור זה מן התורה. ניתן להרחיב את האיסור עד העוף, שהרי גם הוא בכלל בשר, או לצמצמו לבהמה בלבד.

הדעה הגורסת כי עוף בחלב אסור מן התורה נראית, על פניו, משונה ביותר. במשניות הדבר כמעט ואינו מופיע, ולפי רב אשי אין לכך מקור משנתי ברור. אמנם במכילתא הדברים מופיעים, אך התלמוד הבבלי, היודע לצטט ברייתות, אינו מביא דעה זו. דעה זו עולה בדברי רבי יוסי הגלילי, וייתכן שהיא הועלתה דווקא כדי לחלוק על המשנה ולטעון שאין להחמיר בעוף, כעין מניע למדני מסוים.

לעומת זאת, הכללת בהמה וחיה מובנת יותר על רקע היותן יונקים. צמצום האיסור לבהמה בלבד עשוי לנבוע מעולם הקורבנות, כפי שניתן לראות בהשוואה בין ספר שמות לספר דברים. לצד השאלה מה כלול מדאורייתא, עומדת שאלת המדיניות של חכמים – הממד דרבנן. לפי הבבלי, לדעת חכמים החולקים על רבי יוסי הגלילי, הם לא שינו את ההגדרות היסודיות אלא השאירו את המבנה על כנו.

שיטת רבי יוסי הגלילי ומדיניות הפסיקה

רבי יוסי הגלילי, כפי שהרמב"ם מבאר בהקדמה לפירוש המשנה, נקט בשיקול דעת שאינו חושש להרחקות יתר. הרמב"ם מחלק את התורה שבעל פה לחלקים: מה שנמסר בסיני ואין בו מחלוקת, והחלק האנושי שבו יש מחלוקות הנובעות משיקול דעת שונה ולא משיבוש במסירה. דעת רבי יוסי הגלילי היא דוגמה למדיניות שאינה "חששנית".

ניתן לאפיין זאת כעניין של אופי ומדיניות פסיקתית. יש פוסקים המבקשים לייצר הגנות והרחקות ("לנעול את הדלת ולחזור לוודא שהיא סגורה"), ויש הסוברים שאין לגזור גזירות במקום שאין לכך רציונל פנימי מובהק. גזירה דרבנן צריכה להכיר את טבע האדם ולהיות מבוססת על דבר שיש לו רגליים במציאות. כפי שמתבאר בדיון בין רב יוסף לאביי, אין גוזרים גזירה לגזירה בלא צורך מובנה.

הרציונל של חכמים בהרחבת האיסור לעוף, לפי הרמב"ם, נועד לייצר "שפה קטגורית" ברורה לעם. העם אינו מכיר תמיד את החילוקים הדקים שבין המינים השונים. מבחינת ההמון, בשר הוא בשר. כדי למנוע בלבול ושחרור הציבור מפלפולים מסובכים, יצרו חכמים הגדרה אחידה הכוללת גם עוף. מדיניות זו של יצירת "פק"לים" (הנחיות קבועות) קיימת במקומות רבים בהלכה, כמו בחומרא דרבי זירא או בדיני חמץ. ככל שהמערכת גדולה יותר והעוסקים בה אינם מומחים בפרטים, יש צורך בהרחקות גורפות יותר, בדומה למטבח צבאי המעדיף לא לבשל חלבי כלל כדי למנוע טעויות.

הסתירה המרכזית בשיטת הרמב"ם

הקושי המרכזי בשיטת הרמב"ם עולה מהשוואה בין דבריו בהלכות מאכלות אסורות לבין דבריו בהלכות ממרים. בהלכות מאכלות אסורות (פרק ט') פוסק הרמב"ם שבשר בהמה בחלב אסור מן התורה, ואילו בשר חיה ועוף אסור מדברי סופרים. יתרה מזאת, הוא מחלק שם בין איסור אכילה לאיסור בישול והנאה בדרבנן.

אולם, בהלכות ממרים (פרק ב', הלכה ט'), בבואו להדגים את איסורי "בל תוסיף" ו"בל תגרע", כותב הרמב"ם: "מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה… ואם יבוא בית דין ויתיר בשר החיה בחלב הרי זה גורע… ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף".

כאן הרמב"ם מגדיר את בשר החיה כאיסור דאורייתא, בניגוד מוחלט לפסקו במאכלות אסורות. מעבר לסתירה ההלכתית, יש כאן קושי לוגי: אם בהלכות ממרים הוא טוען שמי שמתיר חיה גורע מן התורה, הרי שהרמב"ם עצמו בהלכות מאכלות אסורות עובר לכאורה על "בל תגרע".

תירוצי הפרשנים הקלאסיים: הגישה הדידקטית

הכסף משנה (רבי יוסף קארו) והרדב"ז, חכמי המאה ה-16, מציעים כיוון אחד לפתרון. נקודת המוצא היא שהלכה למעשה יש לפסוק כפי שכתב הרמב"ם במקומו המרכזי – הלכות מאכלות אסורות. שם דן הרמב"ם בלב הסוגיה, ושם נפסק כרבי עקיבא שחיה היא דרבנן.

ההסבר לדבריו בהלכות ממרים הוא דידקטי. הרמב"ם לא ביקש לקבוע שם הלכה בבשר וחלב, אלא להדגים את גדרי "לא תסור". כדי להדגים בצורה מיטבית את שני הלאווים – בל תוסיף ובל תגרע – על אותו נושא, בחר הרמב"ם להשתמש במודל המאפשר זאת. המודל של "בהמה וחיה דאורייתא, עוף דרבנן" משרת מטרה זו: ניתן לגרוע ממנו (חיה) וניתן להוסיף עליו (עוף). לו היה נוקט בשיטתו האמיתית (רק בהמה דאורייתא), היה מתקשה להדגים את ה"גורע" באותה בהירות. לכן, לצרכים לימודיים, השתמש הרמב"ם בדעה המובאת בגמרא (לוי בבי יוסף בר אבא), אף שאינה להלכה.

גישה זו מאפיינת את הפרשנות המסורתית המבקשת ליישב סתירות נקודתיות. חוקרי הרמב"ם המודרניים, כדוגמת יעקב לוינגר והרב בנדיקט, הרחיבו כיוון זה וניסו לעמוד על "דרכו של הרמב"ם בהדגמה". לטענתם, הרמב"ם כמורה ודידקטן אינו מקפיד בדוגמאותיו על דיוק הלכתי לפי פסקיו במקומות אחרים, אלא על הבהרת הרעיון המתודי.

ביקורת הנוסח וסוגיית המהדורות

אל מול התירוץ הדידקטי, קיימת גישה אחרת המתמקדת בביקורת הנוסח. בשו"ת "אבקת רוכל" מובאת עדות מרבנו יהושע הנגיד, מצאצאי הרמב"ם, הטוען כי הנוסח המקובל בהלכות ממרים משובש. לפי גרסתו, הרמב"ם כתב: "בין בשר השור בין בשר השה", והחליף את המונחים "בהמה וחיה" בחלוקה פנימית של הבהמה עצמה. גרסה זו מיישבת את הסתירה, שכן גם שור וגם שה הם דאורייתא לכל הדעות.

הרדב"ז מעיד כי בדק בספרים מדויקים, ובכללם עותק שהוגה מהספר שהיה בכתב ידו של הרמב"ם ("ספרי") שהיה שמור בחלב. שם מצא נוסח הדומה לעדותו של רבנו יהושע, אך עם שינויים נוספים לאורך כל ההלכה, שבהם המילה "חיה" מוחלפת בעקביות.

כאן אנו נחשפים לתופעה מרתקת של מהדורות בכתבי הרמב"ם. ידוע כי בפירוש המשנה הרמב"ם הגיה ותיקן את דבריו לאורך כל חייו. בכתב היד האוטוגרפי (בכתב ידו) של פירוש המשנה ניתן לראות מאות הגהות. הרב קאפח זיהה בתימן ארבע מהדורות שונות של העתקות, המשקפות שלבים שונים של תיקוני הרמב"ם.

בנוגע לסוגייתנו, שמשון רוזנטל הצביע על שינוי משמעותי בהקדמה לפירוש המשנה. במהדורה המקורית כתב הרמב"ם שרק בהמה וחיה אסורות מן התורה, ובהמשך מחק את המילה "חיה" ותיקן ל"בהמה טהורה". הדבר מעיד שבצעירותו נטה הרמב"ם לסבור כרבי יוסי הגלילי (או כשיטת הביניים שחיה דאורייתא), ורק בשלב מאוחר יותר אימץ באופן מוחלט את שיטת רבי עקיבא שחיה היא דרבנן.

מכאן עולה הצעה חדשה: הסתירה אינה טעות סופר ואף לא דוגמה דידקטית בלבד, אלא עדות לשני שלבי כתיבה. הלכות ממרים נכתבו במהדורה קמא על בסיס התפיסה המוקדמת של הרמב"ם, וייתכן שבהמשך הוא תיקן את הנוסח ל"שור ושה" כדי להתאימו לשיטתו הסופית, כפי שמעידים רבנו יהושע והרדב"ז.

קושיית הר"נ רבינוביץ: גדרי בל תוסיף במדרש הלכה

הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בחיבורו "יד פשוטה" מעלה שאלה מהותית שאינה טקסטואלית גרידא אלא למדנית-עקרונית. אם נגרוס בהלכות ממרים "בהמה וחיה", נמצא שהרמב"ם מגדיר מחלוקת בין תנאים במדרש הלכה כעבירה על "בל תוסיף" או "בל תגרע". האם יעלה על הדעת שחכם הדורש את המילה "גדי" ככוללת חיה, נחשב כמי שמוסיף על התורה בדרך האסורה?

לפי הרב רבינוביץ', גבול האיסור של "בל תוסיף" עובר במקום שבו הפרשנות אינה יכולה להתיישב כלל עם לשון הכתוב. המונח "גדי" יכול לסבול פרשנות של יונקים (בהמה וחיה), ולכן מחלוקת כזו היא לגיטימית ואינה בגדר "הוספה". לעומת זאת, הכללת עוף במילה "גדי" היא כה רחוקה, שמי שיאמר שהיא מן התורה אכן נחשב כ"מוסיף".

באופן דומה, המונח "גדי" כולל לפי הרמב"ם גם ולד שור ושה. לכן, מי שיבוא ויאמר שרק עז אסור ושה מותר – הרי הוא "גורע" מהמשמעות הבסיסית של המילה בכתוב. לפיכך, הרב רבינוביץ' טוען שסברתית לא ייתכן שהרמב"ם הביא את הדוגמה של חיה כ"גורע", שכן זו מחלוקת לגיטימית בפרשנות הכתוב. לשיטתו, הנוסח "שור ושה" הוא המקורי והיחיד שיכול היה לצאת מתחת ידי הרמב"ם, שכן הוא מדגים גריעה ממשמעות המילה עצמה.

ניסיון להכרעה בין השיקולים

אנו עומדים בפני מתח בין שיקולים טקסטואליים לשיקולים סברתיים. טקסטואלית, העובדה ששיירי המילה "חיה" מופיעים גם בנוסחאות המתוקנות (כפי שהעיר הרדב"ז), והעובדה שבפירוש המשנה יש עדות למחיקה כזו, תומכות מאוד בהנחה שהיה כאן שינוי מהדורה. הרמב"ם כנראה השתמש בדוגמה של בהמה וחיה, אולי כי היא הייתה "מונחת אצלו" מתקופת לימודו המוקדמת, או משיקולים דידקטיים, ורק מאוחר יותר חש שהדוגמה אינה מדויקת הלכתית או מתודית ותיקנהּ.

השאלה של הרב רבינוביץ' נותרת כקושי על המהדורה הראשונה – כיצד יכול היה הרמב"ם מלכתחילה להגדיר מחלוקת בחיה כ"בל תגרע"? ייתכן שהרמב"ם סבר שברגע שישנה מסורת פרשנית ברורה ("מפי השמועה"), כל חריגה ממנה, גם אם היא נשענת על מדרש כזה או אחר, נחשבת כפגיעה בשלמות התורה.

סיכום ונפקא מינות להלכה

להלכה פסקו השולחן ערוך והאחרונים כדעת הרמב"ם במאכלות אסורות, שהיא דעת רבי עקיבא:

1. בשר בהמה בחלב – אסור מן התורה בבישול, באכילה ובהנאה.
2. בשר חיה ועוף בחלב – אסור מדברי סופרים באכילה בלבד.

ההכרה בתהליך הכתיבה של הרמב"ם, בין טיוטות, מהדורות קמא ומהדורות בתרא, אינה רק עניין לחוקרים אלא כלי משמעותי בהבנת דבריו. לעיתים סתירה ברמב"ם אינה זקוקה ל"אוקימתא" דחוקה, אלא להבנה שהמחבר חזר בו או שיפר את דבריו.

עוד יש ללמוד מהפרשה את חשיבות ההבחנה בין הדין העצמי לבין האופן שבו הוא מונגש לעם. חכמים גזרו על העוף כדי לייצר מערכת ברורה ומובנת, אך הרמב"ם הקפיד שאנו נדע את האמת ההלכתית – מהו הגרעין האלוהי ומהי ההוספה האנושית-חכמית. הידיעה שמדובר בדרבנן אין בה כדי להחליש את המחויבות, אלא להפך – היא מעצימה את ההזדהות עם המערכת ההלכתית השומרת עלינו מטעות.

מבוא לנושא הבא: גדרי "בישול" בבשר וחלב

לאחר בירור המינים האסורים, עלינו להיכנס לשאלת הפעולה האסורה – מהו "בישול". במסכת חולין אין סוגיה מסודרת המגדירה זאת, אך קיימים רסיסי מקורות בנוגע לכלי ראשון ושני, שיעור מאכל בן דרוסאי, והכלל ש"דרך בישול אסרה תורה".

בשלב הבא עלינו לבחון האם גדרי בישול בבשר וחלב זהים לגדרי בישול בשבת או בפסח. במידה ונמצא הבדלים (למשל בדין טיגון או צלייה), הדבר יחייב אותנו לחדד את המהות המיוחדת של איסור בישול בבשר וחלב – האם זו יצירת מאכל חדש ואסור ("חרישה"), או שמא זהו גדר אחר המייחד איסור זה משאר איסורי תורה. בכך נדון בהרחבה במקורות מהירושלמי ומדברי האחרונים.