א. מצות מרור מן התורה
וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃ [שמות י"ב:ח]
אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים [רמב"ם חמץ ומצה ז, יב]
בתורה אין מצווה עצמאית לאכול מרור; 'יאכלהו' מוסב על הפסח, והתורה מצווה לאכול את הפסח יחד עם מרור. אכילת המרור מהווה פרט בדיני אכילת הפסח, בדומה לדרישה לאכלו 'צלי אש' ו'בבית אחד' שהינם פרטים בדיני אכילת הפסח ואינם עומדים בזכות עצמם. לכן הרמב"ם בספר המצוות מ"ע נו נמנע מלמנות מצוות מרור כמצווה נפרדת מן התורה וכלל אותו כפרט בדיני אכילת הפסח, תוך שהוא מציין שמי שאוכל 'מרור מבלי בשר לא עשה כלום'. הרמב"ם מסתמך על סוגית פסחים קכ, א שם האמוראים מסכימים שמרור בזמן הזה מדרבנן, משום שבהעדר פסח אין מצות מרור מן התורה [במאמר מוסגר – ר' דניאל הבבלי חלק על הרמב"ם וסבר שיש למנות את אכילת מרור כמצווה עצמאית במניין המצוות. הוא הוכיח את שיטתו מהסוגייה שם בפסחים ממנה עולה לדעתו שבזמן הבית גם מי שלא מקריב קרבן פסח חייב לאכול מצה ומרור. הרמב"ם פירש את הסוגיה שם שערל ובן נכר שלא מקריבים קרבן פסח באמת לא חייבים לאכול מרור (אף בזמן הבית) אלא שמותר להם לאכול מרור].
ראיית המרור כפרט בדיני אכילת הפסח צועדת יחד עם תיאור אכילת 'כורך' על ידי הלל הזקן בזמן הבית, בכל שדרות ספרות חז"ל – במדרשי הלכה, בתוספתא, בשני התלמודים – 'הלל הזקן היה כורכן שלשתן זה בזה ואוכלן' (תוספתא פסחים ב, כב). אכילת שלשתן יחד היא קיום מעשי של לשון הפסוק – הפסח נאכל יחד עם מצה ומרור. נדייק שאין כאן מימרה הלכתית של הלל אלא תיאור של האופן בו הלל היה אוכל את קרבן הפסח (סגנון אופייני ללימוד הלכות פסח – גם משנת פסחים פרק י' מתארת את ליל הסדר), ולמיטב ידיעתי אין בספרות התנאים שום דעה חולקת על התיאור הזה של הלל. אנחנו שומעים לראשונה על האפשרות שיש מי שחלק על הלל בשני התלמודים. בירושלמי חלה א, א מופיע שר' יוחנן סבר שחכמים חלקו על הלל. מימרה דומה בשם ר' יוחנן מופיע בבבלי פסחים קטו, א, ורב אשי פקפק בה, והראשונים נחלקו האם לדעת רב אשי חכמים חלקו לגמרי על דין כורך האם אף לשיטתם יש לכרוך לכתחילה, ונחלקו עם הלל האם הכריכה יחד מעכבת.
נציין שמשני התלמודים ומהגדות עתיקות עולה שבשאלת אכילת מרור בזמן הזה, נוצר הבדל בין מנהג א"י ובין מנהג בבל. ממקורות א"י, תלמוד ירושלמי ומקורות מתקפות הגאונים, עולה שנהגו לאכול יחד בכריכה את המצה והמרור ולכן יש בהגדות א"י מתקופת הגניזה ברכה משותפת על שניהם; ואילו מנהג בבל הוא לאכול מצה לחוד ומרור לחוד, ולברך על כל אחת מהאכילות במטבע ברכה עצמאית. הסוגיה בפסחים קטו אף מסבירה את הרקע לכך. היות ומצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, הרי שלא ניתן לאכלם יחד. לכן, נוצר המצב הבא – אוכלים מצה לחוד לקיים מצות 'בערב תאכלו מצות'; אוכלים מרור לחוד כמצווה דרבנן לקיים את שיטת חכמים שאף בזמן הבית מרור נאכל לבד; לאחר מכן כורכים אותם יחד זכר למקדש כהלל הזקן שאכל את המרור כרוך יחד עם פסח ומצה [לדעת הרמב"ם – הלל כרך יחד מצה ומרור]. השאלה המרכזית שעולה היא כיצד נוצרה מצווה מדרבן לאכול מרור לחוד. אם מדובר בפרט מדיני הפסח, הרי שכאשר אין פסח, הדבר המתבקש יותר היה שאין קיום עצמאי למרור, צ"ע על מה ולמה נתקנה מצות מרור עצמאית מדרבנן. על כרחינו שיש למרור איזה שהוא קיום עצמאי שמצדיק להמשיך אותו כמצווה מדרבנן אף בהעדר קרבן פסח. ייתכן שהטענה של האמוראים אודות שיטה חולקת של חכמים על הלל נועדה בדיוק לשם כך – תיאור מרור הנאכל בפני עצמו בזמן הבית מהווה בסיס למרור כמצווה דרבנן לאחר החורבן בהעדר קרבן פסח.
מעתה, שאלת 'מרור זה שאנו אוכלים על שום מה', תישאל פעמיים:
- תחילה נשאל על הדאורייתא – מה משמעות המרור הנאכל כפרט בדיני הפסח?
- מה משמעות המרור הנאכל בפני עצמו כמצווה מדרבנן?
ב. משמעות ה'מרורים' יחד עם הפסח
רבן גמליאל מקשר את אכילת המרורים עם זכר השעבוד – 'מרורים' מזכירים את השעבוד – 'וימררו את חייהם בעבודה קשה'. נשים לב לנוסח דברי רבן גמליאל בכתבי היד של המשנה ובהגדות עתיקות – 'מרורים' (ולא 'מרור' השגור בפינו). רבן גמליאל משתמש במילה המקראית 'מרורים', והצליל הברור שלו הוא הסבר של 'מרורים' המתואר במקראות הנאכל יחד עם הפסח. והנה על אף שהקישור הזה מאד מסתבר, כבר האבן עזרא הביא הסבר שמנתק את ה'מרורים' מ'וימררו': 'היה נראה פירושו שיאכלו אותו על מנהג אנשי מצרים, שיש להם תמיד על שולחנם מרורים. אולם האבן עזרא עצמו מסיים: 'ואחר שהעתיקו לנו הקדמונים פירוש מרורים, נשענו עליהם, כאשר עשינו בכל המצות'. אף מחכמי דורנו יש שלא ראו בהסבר רבן גמליאל 'פשט' להסבר טעם המרור יחד עם הפסח. הרב מרדכי ברויאר, בספרו פרקי מועדות, טוען שקשה לקבל שהתורה דרשה לזכור את מרירות השעבוד בליל הגאולה, והרי כל מצוות הלילה האחרות באות להזכיר את הגאולה. לכן, הרב ברויאר ואחריו אחיינו הרב פרופ' דוד הנשקה בספרו 'מה נשתנה' מאמצים את הסבר 'אור החיים' הקדוש ש'המרור נאכל יחד עם הפסח 'כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו. גם בזה יוכר גודל העריבות כשיקדים לפיו מרורים'. לשיטתם, המרור היווה בזמן הבית אחד מתבליני קרבן הפסח, והסבר רבן גמליאל נוסח כהסבר למצוות מרור מדרבנן לאחר חורבן הבית.
אני מוצא הרבה קשיים בעמדה זאת, וסבור שאדרבא, ניתוח המקורות מעלה שהסבר רבן גמליאל הוא ההסבר הראשוני הפשוט יותר במקראות, ומה שאור החיים מציין דווקא תואם יותר את מציאות 'מרורים' בשולחנם של חז"ל לאחר החורבן.
נפתח בכך שההופעה היחידה של 'מרורים בתורה הוא בשני הפסוקים של קרבן פסח – בפסח ראשון ובפסח שני. המקום הנוסף בכל התנ"ך הוא באיכה ג, טו – 'הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה'. אף כי ייתכן שפירוש 'מרורים' באיכה שונה מפירוש המילה ביחס למרורים הנאכלים עם הפסח, אבל עדיין הוא מלמד שבלשון המקרא 'מרורים' מציין לסמל של צער וסבל. גם שעה שבני ישראל מציינים את הירקות שהם אכלו במצרים, 'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים' (במדבר יא, ה), הם לא מזכירים 'מרורים'. מבירור פילולוגי שערכתי עם פרופ' דנאל קאהן, מומחה למצרית עתיקה, עולה שאין מילה במצרית עם צליל דומה, ומדובר ככל הנראה במילה שמית (מצויה גם בסורית ובאכדית) שפירושה עלים מרים. בנוסף, יש חומר רב במחקר ההיסטורי על חסה במצרים העתיקה, ממנה עולה שמדובר בשיח גבוה (כמטר) שעליו מרים, ויש הסבורים שהוא לא שימש למאכל אלא לייצור שמן. כך שאכילת מרורים אינה מייצגת כדברי האבן עזרא את תפריט המאכל המצרי באותה עת (ייתכן שהתפריט בימי האבן עזרא היה שונה – ראה להלן על המרור בימי חז"ל). אמנם, ה'מרורים' הנאכלים יחד עם הפסח והמצה אכן מסמלים ארוחה פולחנית מוכרת ממצרים העתיקה. בתמונות מקברים במצרים העתיקה יש תיאור של הגשה של מאכלים משלושה בתי גידול – דגן, ירקות ובשר יחד. ועם זאת, באותן תמונות קיר, אף שנראה שחסה מופיעה בהם, מופיעים ירקות נוספים. בכולן בולט סל של בצלים שהוא ירק דומיננטי במצרים באותה עת, ולא ידוע לי על הבאה של חסה לבדה. סופו של דבר, ראיית 'מרורים' כקשורים ב'וימררו' נראית בעיניי ממש 'פשט' הכתובים, תביעה לאכול יחד עם הפסח 'מרורים' שתפקידם להזכיר את השעבוד.
ובאשר לטענה, כיצד יעלה על הדעת שהתורה תצווה לזכור את השעבוד בליל הגאולה, דווקא מסתבר ממש ההפך. היא הנותנת; זיכרון הגאולה מחייב לזכור גם את השעבוד, בחינת 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. דווקא ההנחה שהזהות היא 'שטוחה' ושבליל הגאולה מזכירים רק את הגאולה, מחמיצה את הרעיון המהותי של ה'מרורים'. התורה דרשה לאכול 'מרורים' יחד עם הפסח כדי ליצור סיפור שלם – בכדי שציון הגאולה תהיה שלימה, יש להזכיר את תקופת השעבוד כדי לחוות מחדש מדי שנה את הגאולה ממנה. כך שהיחס בין הפסח והמרור אינו יחס בין עיקר ותבלין אלא יחס דיאלקטי בין שני תכנים שונים שצירופם יחד יוצר את המסר המלא של סיפור יציאת מצרים. אמנם כן, התורה לא ציוותה לאכול 'מרורים' לבד. אנחנו בליל הגאולה, ואין עניין להזכיר 'מרורים' לבד. אולם באותה מידה, אף שאכילת ה'מרורים' אינה מעכבת את אכילת הפסח, אולם מי שיאכל פסח ללא מרור, יחמיץ את עומק חווית החירות, ו'מרורים' הנאכלים יחד עם הפסח משבצים את המרירות בתוך תהליך הגאולה.
מעתה, לאחר שעמדנו על כך שתפקיד ה'מרורים' אינו להוות תבלין לקרבן אלא מהווה סמל עצמאי המסמל את השעבוד שחובה לשלבו יחד עם הפסח שמסמל את הגאולה, נבין היטב מדוע מצוות מרור נשתמרה לדורות והפכה לאחר החורבן למצווה מדרבנן. לחז"ל היה ברור שלא ניתן לוותר על תוכן זה בליל הסדר, ולכן הוא נשאר לדורות. אלא שיש לשאול, באם התורה לא הורתה לאכול 'מרורים' לבד, כיצד חז"ל יצרו חובת מרור לבדו. נענה על כך מתוך עיון במשנה פסחים פרק י'.
ג. מצות מרור מדרבנן – חזרת המוסברת כ'מרורים'
משנה פסחים ב, ה מציינת חמישה מיני ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – 'בחזרת ובעולשים ובתמכה ובחרחבינה ובמרור'. והנה על אף ששני התלמודים מצביעים על כך שחזרת אינה מרה כל כך (בשונה מהחסה המצרית), ממשנה פסחים פרק י' ברור שדווקא החזרת היא המובאת לשולחן לקיום מצות מרור. היא הנותנת; החזרת נבחרה דווקא משום שהיא ראויה למאכל. העיון באותו פרק מגלה נתון נוסף משמעותי – החזרת מובאת פעמיים לשולחן הסדר: 'הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת הפת; הביאו לפניו מצה וחזרת…' (משנה פסחים י, ג). החזרת מובאת תחילה כחלק משלב הפרפראות כמתאבן והיא מובאת שוב לטיבול שני לקיום מצות מרור. נעמוד תחילה על משמעות הטיבול הראשון בחזרת – עמדנו בדרשת שבת הגדול קודמת על כך שסעודת ליל הסדר בנויה על המתווה של סעודות המעמד הגבוה באותה עת. באמצעות אכילת סעודה במתווה זה יש ביטוי לרעיון ש'הלילה הזה כולנו בני חורין'. והנה חזרת היתה אחד המתאבנים שרווחו בסעודות אלו באותה עת. נסתפק בציון דברי הגמרא בברכות נז, ב על עושרם של אנטונינוס ורבי 'שלא פסק משולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים'. מקורות קלאסיים שונים דנים בחסה, ויש בהם מודעות ליתרונות שבאכילתה וגם לסכנות שבדבר. החסה נאכלה כמתאבן מחמת היתרונות שלה; כדי לפצות על הסכנות, היא לא נאכלה לבד אלא יחד עם רוטב – חרוסת. כך שהטיבול הראשון הוא הבעה של חירות. ובאשר לטיבול השני – כבר עמדנו באחת הדרשות הקודמות על כך שנוסח 'מה נשתנה' בכתבי היד של המשנה כולל 3 שאלות, שהן לאמתו של דבר שאלות על מצוות הלילה – פסח מצה ומרור. נוסח השאלה הקדומה על המרור היה – 'שבכל הלילות אנו מטבלין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים'. נשים לב שהשאלה אינה על הטיבול הראשון אלא על השני בלבד. משמעות הדבר שהתהייה אודות החזרת המובאת לקיום מצות 'מרורים' אינה על עצם אכילת החזרת אלא על הכפילות של אכילתה. היושב ליד שולחן הסדר אינו רואה לנגד עיניו בשלב ה'מרורים' אכילת מאכל שאין דרך לאכלו; אדרבה הוא רואה מאכל מוכר, ורק תוהה על הבאתה הכפולה.
מעתה נבין את משמעות דברי רבן גמליאל במסגרת משנה פסחים פרק י'. כפי שציינו באותה דרשה על 'מה נשתנה', דברי רבן גמליאל הינם מענה על השאלות של 'מה נשתנה'. נוסח דבריו בכל כתבי היד של המשנה הוא 'מרורים'. משמעות התשובה שלו לשאלה על הטיבול השני היא שינוי מוחלט של הסימבוליות שלו. התשובה לשאלה אודות הטיבול השני הוא – החזרת היא 'מרורים'. אמנם החזרת בטיבול השני, דומה לטיבול הראשון ובעצם נראית כמאכל ממאכלי הסעודה, אולם לאמתו של דבר היא 'מרורים' שהתורה ציוותה לאכלם עם הפסח. כיוון הדברים הוא הפוך מדברי הרב ברויאר – ה'מרורים' המקראי הוא מאכל שמסמל את מרירות השעבוד, ודווקא אכילת החזרת היא ממנהגי סעודה. רבן גמליאל לא יצר משמעות חדשה של מאכל זכר לשעבוד אלא התעקש להמשיך את התוכן המקראי ולהחיל אותו אף לאחר החורבן על החזרת. סיכומו של דבר, 'מרורים' ללא קרבן פסח הגיעו לשולחן הסדר לאחר החורבן לא כ'מרור' (מילה שלא נזכרת כלל בתיאור ליל הסדר המשנה פסחים פרק י') אלא כחזרת השונה מה'מרורים' המקראי (החסה המרה של מצרים). צירוף החזרת לסעודת בני החורין, יוצר מרקם דומה למרקם של צירוף הפסח וה'מרורים' – שילוב 'מרורים' יחד עם אכילה המבטאת חירות.
ד. בבלי – מחזרת ל'מרור'
בסוגיות הבבלי יש מהלכים שמניעים את החזרת למצות 'מרור', שעיקרה אכילת מאכל שמסמל מרירות, שאינו אחד ממאכלי הסעודה.
משנת פסחים מדברת כאמור על חזרת ועל טיבולים, אולם אין בה הזכרה של מצווה בשם 'מרור', למעט בדברי רבן גמליאל. לעומת זאת, בסוגיות בבלי פסחים, מצות 'מרור' נזכרת מספר פעמים. הופעתה של מצות 'מרור' כרוכה בשינוי משמעותו של הטיבול הראשון – כפל הטיבולים יצר בלבול באשר למשמעות הטיבול השני כ'מרורים'. והנה סוגיית בבלי פסחים קיד, ב, ממליצה להימנע משימוש בחזרת לטיבול ראשון, ולטבל בירק אחר. מעתה אין הבאה כפולה של חזרת ויש מעתה סימבוליות בעצם הבאת החזרת לשולחן. באותה סוגיה רב חסדא מכריע שמי שבכל זאת יטבל בחזרת בטיבול הראשון, יברך עליה את ברכת 'על אכילת מרור'. כלומר, הבאת חזרת לשולחן מתפרשת כ'מרור'.
דברים אלו הולכים יחד עם שינו נוסח השאלה אודות הטיבולים ב'מה נשתנה'. משאלה על הטיבול השני היא מנוסחת מחדש כשאלה על עצם העובדה שמטבלים – 'שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים'. הסבר השינוי הוא טענת רבא שאין טיבול ראשון בסעודות כל השנה כולה. כנראה שהטיבול בחזרת נהג במרחב התרבות הרומית במסגרתה חיו התנאים בא"י, ואילו רבא שחי בבבל הסאסאנית לא הכיר מנהג סעודה של חזרת כמתאבן. בכך, איבד הטיבול הראשון את הסמליות שלו כמבטא חירות. הדרמה עבורנו היא שיש בכך שינוי גם במשמעות הטיבול השני, ומעתה עצם הבאת חזרת לשולחן מסמלת 'מרור'. מאוחר יותר, בתקופת הגאונים, תנוסח שאלה חדשה במסגרת מה נשתנה עבור המרור – 'שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות הלילה הזה מרור'.
במספר סוגיות בבלי יש עיקרון הלכתי שצריך לחוש את טעם המרור. בגמרא ברכות לח, נקבע שלא יוצאים ידי חובה בחזרת שהתבשלה, גם אם ברכתו ממשיכה להיות 'בורא פרי האדמה', משום שהבישול מקהה את המרירות, ובעינן 'טעם מרור וליכא'. בסוגיה פסחים קטו: נקבע שאסור להשהות החזרת זמן רב בתוך החרוסת, כדי שטעם המרירות לא יפוג על ידי הטיבול הממושך. שיאו של התהליך הוא בסוגית פסחים לט, א שם מובא שרב אחא בריה דרבא רצה לאכול בליל הסדר את 'מרור' – המין החמישי שברשימת הירקות שיוצאים בהם ידי חובה, משום שהוא מר יותר מהחזרת. רבינא בלם אותו בטענה שמספרות התנאים ומסורות הלכתיות של אמוראים ברור שמקיימים את המצווה בחזרת.
סיכומו של דבר, המהלך שעקבנו אחריו הוא – 'מרורים' הנאכל יחד עם הפסח הופך לאחר החורבן לחזרת הנאכלת בסעודת בני חורין ומוסברת על ידי רבן גמליאל כ'מרורים', והמשכו בסוגיות הבבלי ההופכות את החזרת ל'מרור'.
ה. מקום ה'מרורים' בחוויה האנושית
דומני שהתורה כל כך הקפידה לציין את ה'מרורים' כחלק בלתי נפרד של סיפור יציאת מצרים משום שזיכרון תקופת השעבוד הוא חלק מהלקח שעלינו לקחת איתנו ממצרים. גלות מצרים, העינוי והשעבוד הם חלק מתוכנית אלוקית בברית בין הבתרים 'יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה' (בראשית טו, יג). רבונו של עולם ביקש שעמו יחווה חוויה של שעבוד וסבל כדי להעניק לנו פרספקטיבה לשינוי התרבות האנושית. הציוויליזציה המוצגת בספר בראשית השחיתה את דרכה בניצול הכוח שלה לרדיפת חלשים. בכל מהלך ספר בראשית, בכל התרבויות המוזכרות בה יש פגיעה בחלשים – החרדה של אבותינו מהפגיעה בהם ובנשותיהם במצרים ובגרר; סדום המבקשת להתעלל באורחים; הרמאות כלפי יעקב בחרן. שיא ההשחתה היא במצרים הפרעונית המשעבדת את בני ישראל. מטרת היציאה ממצרים אינה רק לשחרר אותנו מהשעבוד אלא ליצור תרבות עירונית חדשה בה יש חסד ועזרה הדדית (ספר דברים). הרעיון הזה מתומצת בשמות כג, ט, 'וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם'. רק מי שהיה גר יידע את נפש הגר, ויקבל על עצמו שלא לפגוע בגרים. לכן הכרחי לכלול בליל הסדר את זכר המרירות של השעבוד; בלעדיה יקשה עלינו לצאת מן הערב עם המסר הנחוש שנילחם בתרבות השעבוד.
מהדברים הנ"ל משתקף לקח רעיוני אודות היחס הראוי ל'מרורים' בחיינו בכלל. חיי האדם אינם דבש בלבד; יש רגעים קשים שאנחנו חווים אותם כחוויית 'מרורים'. מצות 'מרורים' הנאכלת יחד עם הפסח באה כנגד מי שמטייח את מרירות אותם חוויות, ומעבירה לנו את המסר ש'מרורים' הם חלק מהחוויה האנושית ועלינו לכלול אותם ברצף של החוויות שלנו. התורה לא הורתה לנו לאכול 'מרורים' לבד. סכנת ייאוש ודיכאון רובצת לפתחו של מי שחווה רק את חווית ה'מרורים'. התורה מורה לנו לא לשקוע בתוך חווית 'מרורים', וגם כשזו מגיעה, לנשום עמוק, להתאזר בסבלנות, לדעת שה'מרורים' יכולים להתחבר לפסח ולחירות.
כמה נאה הסיפור 'מעשה ממרור' המסופר על ידי ר' נחמן מברסלב:
מעשה ממרור שסיפר רבנו ז"ל. שפעם אחת הלכו יהודי וגרמני יחד נדוד, ולימד היהודי את הגרמני שיעשה את עצמו כמו יהודי (כיוון שהלשון הוא אחד) והיהודים רחמנים וירחמו עליו כמו שמרחמים עליו. וכיוון שבא סמוך לפסח לימדו איך שיתנהג (שיקרא אותו בעל בית לבית על הסדר) בכל הסדר שעושין קידוש ורוחצים ידיים, רק שכח לאמור לו שאוכלים מרור. וכיוון שבא להסדר רעב מכל היום, ומצפה שיאכל הדברים טובים שאמר לו היהודי. אבל נותנים לו חתיכת כרפס במי מלח, ושאר הדברים הנוהגים בסדר, ואומרים ההגדה. וכבר הוא בעיניים צופיות להאכילה, והוא שמח כבר שאוכלים כבר המצה. פתאום נותנים לו מרור ונעשה לו מר בפיו, והוא חשב שזהו הסעודה, שרק זה יאכלו. ברח תכף במרירות ורעבון וחשב אל עצמו יהודים ארורים, אחר כל הצערמניא נותנים זה לאכול. ובא לבית המדרש וישן. ואחר כך בא היהודי בפנים שמחות שבע מאכילה ושתיה ושאלו: איך היה לך הסדר. סיפר לו בכעס. אמר לו: הוי גרמני שוטה, אם היית מחכה עוד מעט היית אוכל כל טוב כמוני.
מוסיף המספר:
כך הוא בעניין עבודת ד', שאחר כל היגיעות והטרחות עד שבאים ומתקרבים לעבודת ד' לזכך הגוף נותנים מעט מרור מרירות כי זיכוך הגוף בא במרירות אבל האיש חושב שתמיד יהיה רק המרירות אך זהו הכל רק המרירות וכו' על כן בורח תיכף אבל כיון שמחכה מעט וסובל זה המרירות מעט מזיכוך הגוף אז מרגיש אח"כ כל מיני חיות ותענוג (ואלו המשלים יכולים ללמוד מהם עצות לכל עניני עבודת ד')
מאחל לנו שנדע לא לטייח את המרירות שבחיינו אלא אדרבא להפיק ממנה תועלת ולדעת שדרכה תגיע הגאולה העתידה
