מראי מקומות

א. מימרות רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא

יחידת הלימוד: מגילה ב: (3 שורות מלמטה) 'ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא מנצפ"ך… שמינא מינאי'

ב. מנצפ"ך

1. מגילה ב: 'ואמר רבי ירמיה.. שכחום וחזרו וייסדום'.
2. שבת קג: 'א"ר יהודה מצינו… חזרו וייסודם'.
3. רש"י קד. ד"ה עלויי קר מעלי; רש"י מגילה ג. ד"ה בנס היו עומדין; מגילה ב: תד"ה ועוד
4. ירושלמי מגילה א:ט, 'כל האותות… תימנה'
5. להרחבה – המעבר מכתב עברי קדום לכתב אשורית:
   • סנהדרין כא: 'אמר מר זוטרא… ולשון ארמי'
   • מגילה ב: רשב"א ד"ה הא דאקשינן הכא והא אין נביא; ריטב"א ד"ה ותסברא והא כתיב

ג. תרגום של תורה

1. ג. 'וא"ר ירמיה ואיתימא… שמינא מינאי'
2. מי המתורגמן ולמה חשוב לציין שהוא ניתן במסורת? מה פשר הפער בין תרגום תורה ובין תרגום נביאים?

ד. משפחה ומשפחה – מבטלים עבודה ותלמוד תורה ובאים לשמוע מגילה

1. מגילה ג. "והשתא דאמרת מדינה ומדינה… לא תעשה שבתורה" (ג:).
2. ערכין ד. שו' 4, "הכל חייבים במקרא מגילה… לשמוע מקרא מגילה".
3. ג. תד"ה מבטלין; ריטב"א ד"ה והשתא
4. רמב"ם מגילה א:א, ב:יח
5. ויהי בהיות יהושע ביריחו – רד"ק יהושע ה:יד

תקציר השיעור

• 3 מימרות רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא משורשרות על ידי שם בעלי המימרה, ויחד עם זאת נראה שיש להן מכנה משותף תמטי שבחר להציבן בראש מסכת מגילה – שלושת המימרות עוסקות בחידוש אנושי וביכולת לפעול ללא נבואה. המימרה הראשונה עוסקת ביכולת לחדש דבר בהלכה; המימרה השניה עוסקת בתרגום, המאמץ האנושי לפרש ולהעביר את התורה; המימרה השלישית עוסקת במעלת אדם בעל השראה על הנביא. כל אלו מהוים פתיחה נאה למסכת מגילה שניצבת על הצומת של העדר נבואה ועיקרה יוזמה אנושית ששורה עליה השגחה אלוקית.
• מנצפ"ך – הסוגייה כאן מניחה שחידוש צורת אות דינה כשינוי הלכה. דומה שההנחה שעומדת מאחוריה היא שלא מדובר בשתי צורות כתיבה של אותה אות אלא שמדובר באות אחרת, ולכן היא נחשבת כחידוש. כך עולה בבירור מהסוגייה שבת קג: שסברה שיש להבחין בין עילוי צורת האות ובין פגימתה. הו"א זו בנויה על הנחה שרק אחת מהצורות הכתיבה היא האות התקנית והאחרת היא 'צל' שלה. באופן דומה מוסברת גם עמדת התוספות שדברי הגמרא בסנהדרין כא: על המעבר מכתב עברי קדום (דעץ או רעץ) לאשורית לא זקוק לאישור נביא כי החלפת כל מערך הא"ב אפשרי אך יציתר אותיות כפולות אינה בסמכות הנביא. ההסבר הוא שזפה היא דבר חי ובמעבר מדעץ לאשורית אנחנו רואים את שתי המערכות כבעלות אותן אותיות. משא"כ במנצפ"ך, הרי יש צורת כתיבה תקנית לאותיות האלו, ויצירת כפיל נתפסת כאות אחרת שזקוקה לאישור.
• רש"י העיר על סתירה בין הגמרא בשבת לגמרא במגילה. בגמרא בשבת מבואר שהצורה הקדומה היא מ"ם סתומה ומנצפ"ך חידוש את המ"ם הפתוחה, ואילו בגמרא במגילה משמע שהצורה הקדומה היא הפתוחה ולכן הגמרא רואה בזה סתירה למירת רב חסדא על מ"ם בלוחות. רש"י מסביר שהגמרא לא קובעת מה קדום ומה מאוחר. עיקרה דיון באפשרויות השונות, וכל סוגיה אוחזת בנקודת מוצא שונה כדי לברר עד תום אך אין נקיטת עמדה היסטורית.
• לדברים האלו יש חשיבות גדולה להבנת אופי השו"ט בש"ס, ויש חשיבות גם למפגש בין דברי הגמרא ובין ממצא הארכיאולוגי והמחקר ההיסטורי בהן עולה שהצורה הקדומה של נצפ"ך היא הסופית עם הרגיל הישרה, והצורה הכפופה נוצרה על המעבר לכתיבה על פפירוסים שיצרה אפשרות לכתיבה מהירה על ידי חיבור אותיות [למ"ם יש סיפור עצמאי ושונה]. לאור דברי רש"י נאמר שהגמרא לאוחזת בבירור היסטורי אלא נוקטת עמדה רוחנית כלפי יכולת האדם לחדש גם בצורת האותיות. הקביעה 'שכחום חזרו וייסדום' מדגיש גם את תקופת ה'שכחום' בו נדרשת יוזמה אנושית; 'חזרו וייסדום' עיקרה שיש השראה אלוקית למה שהם מייסדים.
• בהקשר הזה נזכיר שהגאונים מיעטו להכיר ביוזמה אנושית במסירת תשובע"פ ואילו הרמב"ם צמצם את ההתגלות בסיני למה שאין בו מחלוקת והרחיב מאד את  היזומה האנשוית במסירת תשובע"פ.
• תרגום – אונקלוס הגר לפני ר' אליעזר ור' יהושע: המתרוגן הוא סוכן תרבות שצריך להיות בן בית בשתי תרבויות ולכן גר מתאים לתפקיד, ודווקא משום כך הוא זקוק ל'הסכמה' של חכמים. תרגום אינו רק ממעבר שפה אלא פרשנות, עיקר שנים מקרא ואחד תרגום הוא קריאה בתרוה שבכתב יחד עם פרשנות תושבע"פ.
• מבטלים תלמוד תורה למקרא מגילה – מגילה נקראת כפרסומי ניסא ולכן אינה מוגדרת בתלמוד תורה, ומכאן התיאור 'מבטלים'.
• 'עתה באתי' – הדברים נכתבים בעיצומה של מלחמה, ויש בדברי הגמרא אמירה ברורה על יציאה מבית המדרש להילחם, והתביעה היא בשעה שלא נלחמים. זהו מחנה צבא ישראל אידיאלי – ספרא וסייפא.