פתיחה: משמעותה של הלכה למשה מסיני בתפילין
בבואנו לדון בסוגיית התפילין בפרק הקומץ רבה (מנחות ל"ד-ל"ה), עלינו להגדיר ראשית את נושא הסוגיה. אף שהסוגיה מביאה סדרה ארוכה של "הלכה למשה מסיני", אין היא עוסקת רק במקורן של ההלכות. הרמב"ם (פרק ג' מהלכות תפילין) אמנם מרכז את כל ההלכות הללו יחד, אך בסוגיית הגמרא ניכר סדר אחר, המלמד כי נושא הדיון המרכזי הוא ה"בתים והרצועות". הגמרא פותחת בהלכות הנוגעות ליצירת הבית והרצועות, ממשיכה בדיני "גרדומי" תפילין, ורק לאחר מכן עוברת להלכות הקשורות לקשר התפילין ולהנחתן.
יש לשאול: מהי המשמעות העמוקה של קביעת פרטים אלו כ"הלכה למשה מסיני"? נראה כי אין זו רק קביעה היסטורית של מקור המצווה, אלא אמירה מהותית על מעמדם של התפילין כ"חפץ אלוקי". התפילין אינם חפץ אנושי רגיל; הם מלאים במשמעויות נסתרות ובסימבוליקה שאינה גלויה תמיד לעין האנושית. הדבר מתקשר למדרשי חז"ל המתארים את הקדוש ברוך הוא כקושר כתרים לאותיות או כמניח תפילין בעצמו. הידיעה שפרטים אלו – צורת הריבוע, הצבע השחור, התגין – הם הלכה למשה מסיני, מחייבת אותנו לשמרם בדקדוק, שכן הם מביעים רעיונות נשגבים שאסור לנו לאבדם, גם אם טעמם הכמוס נשגב מאיתנו.
שתי תורות ושני תפילין
בהעמקת הסימבוליקה של התפילין, ראוי להביא את דברי הנצי"ב מוולוז'ין (העמק דבר, שמות י"ג, ט"ז). הנצי"ב מציע הסבר לשאלה מדוע נצטווינו על שתי מצוות תפילין – של יד ושל ראש. לדבריו, שתי המצוות הן כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תורה שבכתב היא בחינת "שמותיו של הקדוש ברוך הוא", היא התגלות אלוקית שכל העולם יכול לראותה, ולכן בתפילין של ראש נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך". לעומתה, תורה שבעל פה היא "הסוד הפנימי" של עם ישראל, ברית כרותה שהיא בחינת "חמוקי ירכייך בסתר". לכן תפילין של יד מונחים במקום מכוסה.
ניתן להרחיב רעיון זה גם למבנה הבית עצמו. הפרשיות שבתוך התפילין הן תורה שבכתב. אולם ה"בית" – המעטפת המכילה את הפרשיות – כולו בנוי על פי הלכה למשה מסיני, דהיינו על פי תורה שבעל פה. ישנן לפחות שמונה הלכות למשה מסיני הנוגעות למבנה הבית והרצועות, בעוד הסוגיה כאן כמעט ואינה מביאה הלכות כאלו ביחס לפרשיות עצמן. הבית אינו רק נרתיק פונקציונלי לשמירה על הקלף, אלא הוא מייצג את התורה שבעל פה העוטפת את התורה שבכתב. אדם המניח תפילין, מנכיח על גופו את השילוב של שתי התורות גם יחד.
גדר ה"תיתורא" וה"מעברתא"
הגמרא (מנחות ל"ה ע"א) פותחת בשתי הלכות: "תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני" ו"מעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני". רש"י מפרש שהתיתורא היא העור התחתון של הבית, הנראה כעין דף של גשר (ומכאן שמה, מלשון "תיתורא" – גשר בארמית). המעברתא היא החלק האחורי שבו עוברת הרצועה. רש"י מדגיש במעברתא שהרצועה חייבת להיות חופשית בתוכה ולא קבועה, כדי שניתן יהיה למשוך אותה אילך ואילך.
יש לשים לב לשימוש בלשון "גשר" (תיתורא ומעברתא שתיהן מילים המציינות גשר או מעבר). ייתכן שיש כאן רמז לתפקידם של התפילין כמקשרים בין עולמות. התיתורא סוגרת את הבית מלמטה, והמעברתא מאפשרת את חיבור הבית אל האדם דרך הרצועות. ההלכה למשה מסיני קובעת כי אין די בהנחת הפרשיות בתוך קופסה, אלא יש לייצר מבנה שיש בו פוטנציאל של חיבור וקשר ("מעברתא").
בשיטת הרמב"ם (פרק ג' הלכה א') אנו מוצאים שאין הוא מונה את התיתורא והמעברתא כשתי הלכות נפרדות. הוא מזכיר רק את המעברת שבה עוברת הרצועה. ייתכן שלשיטתו, כיוון שמדובר באותו מושג ארמי, אין אלו שתי הלכות שונות אלא גדר אחד של יצירת אפשרות המעבר לרצועה בתוך גוף הבית. מכל מקום, רש"י והתוספות עומדים על כך שאלו שתי הלכות, והן מבטאות את הצורך ביצירת חפץ שהוא "בר-חיבור" לאדם המניח.
שי"ן של תפילין: הכתב שבגוף הבית
הלכה למשה מסיני נוספת היא "שי"ן של תפילין". אביי קובע כי האות שי"ן המוטבעת בעור הבית היא הלכה למשה מסיני. הלכה זו מכניסה את מושג ה"כתב" לתוך ה"בית". אם הבית היה נתפס רק ככלי קיבול פונקציונלי, לא היה מקום לאותיות עליו. הטבעת השי"ן הופכת את הבית עצמו לחלק מהטקסט המקודש.
השי"ן הזו, יחד עם ה"דלת" שבקשר של ראש וה"יוד" שבקשר של יד, יוצרת את שם "ש-די". ישנן מסורות (כפי שמובא בערוגות הבושם) הקושרות את סדר ההנחה – יד לפני ראש – לצורך להקדים את ה'יוד' ל'שין' ו'דלת', כדי ששם שמיים יגן על האדם. מעבר לפולקלור או לתפיסות של קמיעות, המהות היא שהבית עצמו נושא את שם ה'. הכתב החיצוני (השי"ן) והכתב הפנימי (הפרשיות) מתמזגים לישות אחת. כפי שדרש רבי אליעזר על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" – אלו תפילין שבראש. השם אינו רק בתוך הבית, אלא הוא נקרא על האדם כלפי חוץ דרך אותה שי"ן של הלכה למשה מסיני.
הגמרא מוסיפה שצריך שהחריץ של השי"ן יגיע עד מקום התפר. יש בכך דרישה ל"כתיבה תמה" גם בבתים. אביי אף מציין שיש לבדוק אם יש נקב בבית ("כילפא"), שמא תתבטל ה"כתיבה התמה" הנדרשת. מכאן שהבית אינו רק עור, אלא הוא בחינת "ספר" שנכתב בצורה תלת-ממדית.
צבע הרצועות: שחור מול תכלת וזהב
אחת ההלכות המרכזיות בדיון היא "רצועות שחורות הלכה למשה מסיני". הגמרא מקשה מברייתא המתירה רצועות ירוקות או לבנות, ומשיבה שיש לחלק בין הצד הפנימי (שיכול להיות בצבעים אחרים, למעט אדום) לצד החיצוני שחייב להיות שחור.
יש להתבונן באלטרנטיבות שהוצעו בברייתות: תכלת, ארגמן וזהב. תלמידו של רבי עקיבא קשר תפיליו בתכלת, ובנו של רבי אליעזר קשרן בארגמן. צבעים אלו – תכלת, ארגמן וזהב – הם צבעי בגדי הכהונה והמלכות. הציץ, המונח במקום התפילין, עשוי זהב וקשור בפתיל תכלת. אם היינו תופסים את התפילין כ"תכשיט" או כ"כתר" בלבד, היה ראוי לעשותם מחומרים יקרים ובצבעים מלכותיים.
אולם ההלכה קבעה דווקא "שחור". מדוע? נראה כי הבחירה בשחור נועדה להשוות את הרצועות והבתים לחומרי הכתיבה של הפרשיות – הדיו. הרמב"ם (פרק א' מהלכות תפילין) מונה בין ההלכות למשה מסיני את הכתיבה ב"דיו", ומסביר שהדיו מופק מפיח ועשן וצבעו שחור, כדי למעט צבעים אחרים. כאשר ההלכה דורשת שהרצועות (ולכתחילה גם הבתים, כדעת הרמב"ם והמשכנות יעקב) יהיו שחורות, היא מגדירה את התפילין לא כ"תכשיט" אלא כ"חומר כתיבה". התפילין הם טקסט חי העוטף את האדם. השחור של הרצועות הוא המשכו של השחור של האותיות שבתוך הבית.
ההתנגדות ל"ציפויה זהב" (שמובאת במשנה במגילה כ"דרך החיצונים") נובעת מאותו שורש. החיצונים רואים בתפילין אקט של החצנה ויופי חיצוני, בעוד התורה דורשת שהן יהיו עשויות מחומרי תקשורת וכתיבה – קלף ודיו (עור ושחור). הבחירה בשחור מסמלת את הכפיפות של החומר לתוכן, של הבית לפרשיות.
תפילין מרובעות: הסימטריה של הקודש
הלכה למשה מסיני נוספת היא "תפילין מרובעות". רב פפא מבהיר שהריבוע נדרש גם ב"תפרן" (בבסיס) וגם ב"אלכסונן". דהיינו, שהאלכסונים יהיו שווים, מה שמבטיח ריבוע מדויק ולא מלבן.
היכן אנו מוצאים צורת ריבוע בקודש? במזבח ובחושן. על המזבח נאמר "רבוע יהיה", ועל החושן נאמר "רבוע יהיה כפול". הקישור לחושן ולציץ הוא עמוק ביותר. הציץ מונח על המצח והחושן על הלב – בדיוק כפי שהתפילין מונחות על הראש ועל היד (כנגד הלב). הציץ והחושן הם הבגדים היחידים שנאמר עליהם שהם נמצאים שם "תמיד" – לזיכרון לפני ה'. התפילין הן בבואה של בגדי הכהן הגדול עבור כל יהודי. כל אדם מישראל הופך להיות כעין כהן גדול הנושא את שם ה' לזיכרון תמיד.
צורת הריבוע מבטאת סימטריה וסדר. בניגוד לעיגול, שנתפס בעיני הקדמונים כצורה השלמה והטבעית ביותר (כפי שחשבו על מסלול הכוכבים), הריבוע הוא צורה "מושכלת", אנושית-אלוקית המבטאת יציבות וגבול. הריבוע של המזבח והריבוע של התפילין יוצרים "צינור" של התקשרות בין עליונים לתחתונים. אם העיגול מסמל את האינסוף, הריבוע מסמל את היכולת של האינסוף להתלבש בתוך גבולות התורה והמצוות.
הגמרא מציינת כי "העושה תפילתו עגולה – סכנה ואין בה מצווה". מלבד הטעם המעשי (שמא תחלחל לתוך ראשו), יש כאן אמירה סימבולית נגד "עיגול" הקדושה. הקדושה אינה חוויה אמורפית וזורמת (כפי שמסמל העיגול), אלא היא מחויבת למסגרת, להלכה ולדיוק של "ריבוע".
