יסוד הלכה למשה מסיני בקשר של תפילין
שנינו במסכת מנחות (לה, ב): "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: קשר של תפילין הלכה למשה מסיני". גדר הלכה זו טעון בירור, הן מצד מהות הקשר והן מצד צורתו. בפירוש רש"י שם מבואר כי מהות הקשר היא יצירת האותיות המרכיבות את שם שד"י. לפי דבריו, האות ש' נראית בקמטי הבית החיצוני, האות ד' נראית בקשר של ראש, והאות י' נראית בקשר של יד, בצורת רצועה קטנה שראשה כפוף מעט. נמצא לפי שיטה זו, שכללות השם שד"י נכלל בהלכה למשה מסיני דרך שלוש האותיות הללו, כאשר הקשרים הם המשלימים את כתיבת השם על גבי התפילין.
אולם, בשיטת הרמב"ם (הלכות תפילין פרק ג) עולה תמונה שונה. הרמב"ם מונה שמונה הלכות במעשה התפילין שהן הלכה למשה מסיני, וביניהן הוא מזכיר: "ויהיה קשר שלהן קשר ידוע כצורת ד'". ניכר מדבריו שהלכה למשה מסיני נאמרה רק על הקשר של ראש, שהוא כצורת ד'. את הקשר של יד מזכיר הרמב"ם בהמשך הפרק (הלכה יג) כמעשה טכני-פונקציונלי: "וקושר כמין י' ותהיה הרצועה של יד עולה ויורדת בתוך הקשר כדי שירחיב ויקצר בעת שירצה". משמעות הדבר היא שלפי הרמב"ם, עיקר עניינה של הלכה למשה מסיני בקשר הוא הממד הסמלי שבאות ד' שבשל ראש, בעוד הקשר בשל יד נועד בעיקרו ליצירת לולאה המאפשרת את הידוק התפילין על הזרוע.
סמליות הקשר ומיקומו
מעבר לעצם הצורה, קבעו חכמים גדרים במיקומו של הקשר ובהופעתו החיצונית. נאמר בגמרא: "ונויהן לבר". פירוש הדבר, כפי שמבאר רש"י, שהחלק המושחר של הרצועות צריך להיות כלפי חוץ, וכן האותיות (הד' והי') צריכות להיראות כלפי חוץ. יש בכך הדגשה על הממד הראייתי של התפילין, כפי שנאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". רבי אליעזר הגדול דורש פסוק זה על תפילין שבראש, ורש"י מבאר שהסיבה לכך היא שבתפילין של ראש כתוב רוב השם – האותיות ש' ו-ד'.
בעניין מיקום הקשר, נאמר בגמרא שצריך שיהיה "למעלה" ו"כלפי פנים". "למעלה" – כדי שיהיו ישראל למעלה ולא למטה, ומשמעו שהקשר יהיה מונח במקום הגבוה שבעורף ולא על הצוואר. "כלפי פנים" – כנגד העורף ובאמצע הראש, כדי שיהיו ישראל לפנים ולא לאחור. לשון הגמרא בזה היא לשון סמלית מובהקת, המלמדת שהמיקום הגיאומטרי של הקשר על גוף האדם אינו רק עניין טכני של אחיזה, אלא הוא נועד לבטא את מעמדם של ישראל ואת זיקתם לקדוש ברוך הוא. הדברים קשורים למה שנאמר במשה רבינו: "והסירותי את כפי וראית את אחורי", ודרשו חכמים שהראה לו הקדוש ברוך הוא קשר של תפילין. ראיית "אחוריו" של הקב"ה מתפרשת כהשגת הקשר, המבטא את החיבור שבין האינסוף לבין העולם הזה דרך מצוות התפילין.
מחלוקת הראשונים: האם הקשרים הם אותיות גמורות?
כאן יש לעורר את חקירת התוספות (מנחות לה, ב; שבת כח, ב), המערערת על תפיסת רש"י שהד' והי' הן אותיות כחלק משם שד"י. התוספות מקשים מכמה מקומות:
ראשית, הגמרא במסכת מגילה מונה את הרצועות כ"תשמישי קדושה" ולא כ"גופה של קדושה". אילו היו האותיות שברצועות חלק משמו של הקדוש ברוך הוא, הרי שהן עצמן היו צריכות להיות קדושות בקדושת הגוף, ולא רק "תשמיש" לבתים ולפרשיות.
שנית, הגמרא במסכת שבת (כח, ב) דנה בדין "למען תהיה תורת ה' בפיך", המלמד שתפילין צריכות להיעשות מעור בהמה טהורה. הגמרא מחלקת שם בין הפרשיות והבתים, שנלמדים מהפסוק, לבין הרצועות שנלמדות מהלכה למשה מסיני ("רצועות שחורות"). מכאן מדייקים התוספות שאילו הד' והי' היו בגדר "אותיות" ותורת ה' עליהן, לא היה צורך בהלכה למשה מסיני מיוחדת לרצועות כדי לחייב בהן עור בהמה טהורה, שכן הן היו נכללות בדין הכללי של "תורת ה' בפיך" כמו השי"ן שבבתים.
מכוח קושיות אלו מסיקים התוספות שהד' והי' אינן "אותיות גמורות". לפי שיטתם, הלכה למשה מסיני נאמרה על עצם הצורך בקשר, אך לא על היותו אות המצטרפת לשם שמים. לעומת זאת, האות ש' שעל הבית היא אכן "אות" וחלק מגוף התפילין, ולכן עליה חלים דיני כתיבה וקדושה חמורים יותר.
שיטת הרמב"ם וביאור האחרונים בחילוק שבין ש' ל-ד'
בשיטת הרמב"ם מצינו דרך ממוצעת. מצד אחד הוא מונה את צורת ה-ד' כהלכה למשה מסיני, אך מצד שני הוא מחלק בין הש' לבין הד' לעניין זהות העושה אותן. בהלכה טז כותב הרמב"ם שאין עושה תפילין אלא ישראל, "מפני הש' שעושים בעור", ומשמיט את הד' והי'.
בביאור הדברים נאמרו שתי דרכים מרכזיות בשיטת בריסק:
א. שיטת הגרי"ד סולובייצ'יק: יש לחלק בין "חפצא של כתב" לבין "צורת קשר". האות ש' שבבתים היא חפצא של כתב ואות, ולכן חלים עליה כל הכשרי הכתיבה. הד' והי', לעומת זאת, אף שצורתן נאמרה למשה מסיני, לא נאמרו בתורת "כתיבה" אלא בתורת "קשר". כלומר, ההלכה מחייבת לקשור את הרצועה באופן שתתקבל צורה מסוימת, אך פעולה זו מוגדרת כ"קשירה" ולא כ"כתיבה".
ב. שיטת הגרי"ז מבריסק: היסוד הוא במה שהראה הקדוש ברוך הוא למשה. משה ראה "קשר", דהיינו תבנית מסוימת של קשירה. אין הכוונה שמשה ראה את האות ד' הכתובה, אלא הוא ראה את המראה של אחורי התפילין. לכן, עיקר ההלכה הוא הצורה הוויזואלית ולא המהות האותיותית.
נמצא לפי זה, שגם אם אנו יוצרים צורת ד' וצורת י', אין אלו אותיות במובן ההלכתי של "כתב", אלא "קשרים מעוצבים". חילוק זה מיישב מדוע הרצועות נחשבות רק כתשמישי קדושה, שכן אין עליהן שם "כתב" המקנה קדושת הגוף.
ביאור ה'אור שמח': גדר "כתב" לעומת "צורה"
ה'אור שמח' (הלכות תפילין) מעמיק בחילוק זה ומביא ראיה מהלכות שבת. אדם הקושר חבל בצורת אות בשבת, אינו חייב משום "כותב" אלא משום "קושר", שכן אין דרך כתיבה בכך. כתיבה הלכתית מחייבת שני תנאים שאינם מתקיימים בקשר: ראשית, "כתב על גבי רקע" – האות חייבת להיות מונחת על מצע, ואילו הקשר הוא צורה "פורחת באוויר". שנית, "חיבור האותיות" – כדי ליצור שם, האותיות צריכות להיות סמוכות וניכרות כחיבור אחד, מה שאין כן בש' שבבית, בד' שבעורף ובי' שביד, המרוחקות זו מזו.
על פי זה מבאר ה'אור שמח' את תפקיד הקשרים לפי רש"י: האות ש' היא האות היחידה שיש לה דין "כתב" גמור, כיוון שהיא בולטת על גבי רקע הבית. אלא שש' לבדה אינה שם. תפקיד הקשרים בצורת ד' ו-י' הוא לשמש כעין "נקודות" או "רמזים" המאפשרים לקרוא את הש' כקיצור של שם שד"י. הקשרים עצמם אינם אותיות, אלא הם המגדירים את משמעותה של האות ש'. זהו הסבר המשלב את הצורך הוויזואלי באותיות יחד עם ההגדרה ההלכתית שהן אינן בגדר "כתיבה".
מהות הרצועות – חיבור התפילין לאדם
מתוך הדיון בגדרי הקדושה של הרצועות, מתברר תפקידן המהותי. הרצועות אינן חלק מעצמיות התפילין (שהם הבתים והפרשיות), אלא הן האמצעי המחבר את התפילין לאדם. כל זמן שהרצועות מחוברות לבית, הן נחשבות כחלק מהתפילין לעניין קדושת הגוף (כדברי הגרי"ז), שכן הן הופכות את התפילין לחפץ שניתן להשתמש בו למצווה ("חפצא של תפילין"). ברגע שהן ניתקות מהבית, פוקע מהן שם "תפילין" והן חוזרות להיות "תשמישי קדושה".
יש בכך מסר רוחני עמוק: הקשר של תפילין הוא המפגש שבין הקדושה האובייקטיבית (הפרשיות והבתים) לבין האדם הסובייקטיבי. חכמים לא רצו שהחיבור הזה יהיה טכני בלבד, ולכן קבעו בו צורות של אותיות ומיקומים מדויקים. החיבור צריך להיות "למעלה" ו"לפנים", והוא צריך להיעשות בתבנית של שם שמים. אף שהרצועות עצמן אינן הקדושה, הן אלו שמכניסות את האדם לתוך המערכת הסימבולית של המצווה.
נפקא מינות להלכה בצורת הקשר
בצד המעשי של עיצוב הקשר, מצינו מחלוקת לגבי צורת ה-ד'. הרמב"ם כותב שהקשר צריך להיות "מרובע כמין ד'". רבים תמהו על לשון זו, שכן האות ד' (בין בעברית ובין בערבית) אינה מרובעת.
מכאן צמחו שני מנהגים:
א. מנהג הקשר המרובע (המקובל אצל חלק מהספרדים והתימנים): קשר הנראה כריבוע (כעין מ' סתומה), כאשר האות ד' נוצרת מהשילוב של הריבוע עם הרצועות היוצאות ממנו.
ב. מנהג ה-ד' הפשוטה (המקובל אצל האשכנזים): קשר המעוצב בבירור בצורת האות ד'.
רבנו הגרי"ד סולובייצ'יק הקפיד מאוד על צורת ה-ד' הניכרת, ופירש את דברי הרמב"ם "מרובע" – ששני קווי ה-ד' (הגג והרגל) יהיו שווים באורכם, ולא שהקשר עצמו יהיה ריבוע. מנגד, בעלי המסורת של הקשר המרובע, ובראשם הרב קאפח, עמדו על כך שזוהי המסורת העתיקה ובה מתקיימת צורת ה-ד' באופן עמוק יותר.
