שיעור 18 – גרדומין ורצועות

פתיחה: שאלת הבלאי בחפצי מצווה וקדושה

התפילין, כחפץ המלווה את האדם לאורך שנים רבות, נתונות לתהליכי בלאי טבעיים. שאלת היסוד היא מהו הגבול שמעבר לו אין החפץ נחשב עוד כ"תפילין". האם המדד הוא פונקציונלי – כל עוד החפץ ממלא את תפקידו הטכני כבית לפרשיות – או שמא המדד הוא מהותי-צורני, הדורש שלמות מסוימת בחפצא של התפילין כדי שיוכלו לשאת את שם הקדושה.

הגמרא במסכת מנחות (לה, א) מביאה רצף של מימרות העוסקות בדיוק בנקודה זו: מהו שיעור הפסול בבלאי הבתים, ומהו החילוק בין תפילין "חדשות" ל"ישנות". כפי שאבאר, הפרשנות לסוגיה זו אינה אחידה, והיא חושפת מחלוקת עמוקה בין רש"י לבין הרמב"ם והרי"ף בהבנת מהות הבית והתפרים.

גדר בלאי בבתי התפילין: שיטת רש"י

הגמרא פותחת בדברי רב הונא: "תפילין, כל זמן שפני טבלה קיימת – כשרות". רב חסדא מוסיף וקובע כי אם נפסקו שתיים – כשרות, אך אם נפסקו שלוש – פסולות. רבא מסייג זאת וקובע כי שתיים כשרות רק כשאינן "זה כנגד זה", ואף "זה כנגד זה" כשר בתפילין "עתיקתא" (ישנות).

בפירושי לרש"י, אני מוצא כי הוא מזהה את הבלאי בנקבים או קרעים בעור של הבתים עצמם. לפי רש"י, מדובר בתפילין של ראש שבהן ארבעה בתים. כאשר מדובר על "נפסקו", הכוונה היא לקרע בדפנות הבתים.

כאן יש לחקור את מושג ה"זה כנגד זה" בבתים. רש"י מציע שני פירושים:

1. פירוש המחיצות: אם נפסקו דפנות של שני בתים שאינם סמוכים (כגון בית ראשון ובית שלישי), התפילין כשרות כי ישנה מחיצה שלמה המפרידה ביניהם. אך אם נפסקו בתים סמוכים, נפגעה ההפרדה המהותית ביניהם.
2. פירוש הסתימה: "זה כנגד זה" פירושו חור בדופן אחת הנמצא בדיוק מול חור בדופן השנייה באותו חריץ. במקרה כזה, אין דופן שלמה ש"תסתום" את הנקב. אם הנקבים אינם מכוונים זה מול זה, הדופן השלמה הסמוכה מחפה על הנקב.

מכאן עולה שאלה למדנית יסודית: האם תפילין של ראש הן "בית אחד המחולק לארבע" או "ארבעה בתים הצמודים זה לזה"? אם מדובר בארבעה בתים, הרי שבין כל פרשה לפרשה ישנה דופן כפולה. בגרדומי תפילין (תפילין שבלו), אני מוכן להסתפק בדופן אחת בלבד, ובלבד שתהיה מחיצה. אך כששתי הדפנות הסמוכות נקרעו זו כנגד זו, פקעה ההפרדה ופקע שם "ארבעה בתים".

חילוק חדתא ועתיקתא ברש"י: פגם בייצור מול בלאי השימוש

רבא מחלק בין תפילין חדשות לישנות. לשיטת רש"י, בתפילין ישנות אנו מקילים יותר. ההיגיון העומד מאחורי זה הוא שתפילין שעברו תהליך של "חלות שם תפילין" והיו כשרות לחלוטין, שומרות על זהותן גם אם נוצרו בהן נקבים עם הזמן. לעומת זאת, תפילין חדשות שיש בהן נקבים נחשבות כמי שיוצרו מלכתחילה מעור פגום ("עור מקולקל").

הגמרא נותנת סימנים להבחנה זו: האם העור גמיש וחוזר לכמות שהיה כשמותחים אותו ("חלים"), או שמא הוא נקרע או נמתח ללא חזרה. זהו מבחן האיכות של העור. אם העור איכותי אך בלה מהשימוש – זהו "עתיקתא" וכשר. אם העור מראש נקרע במתיחה – זהו "חדתא" ופסול.

שיטת הרמב"ם והרי"ף: בלאי בתפרים

בניגוד מוחלט לרש"י, הרמב"ם (הלכות תפילין ג, יח) והרי"ף מפרשים את הסוגיה כעוסקת בתפרים של התפילין, ולא בנקבים בעור הבתים. התפילין נתפרות בגיד ב-12 תפרים (כנגד שבטי ישראל). כאשר הגמרא מדברת על "נפסקו", הכוונה היא שהתפרים נפרמו.

כאן משתנה כל התמונה ההלכתית:

1. השיעור: אם נפסקו שני תפרים סמוכים, או שלושה תפרים אפילו אינם סמוכים – התפילין פסולות.
2. הפוך בגרסה: לשיטת הרמב"ם (כגרסת הרי"ף), ב"חדשות" אנו מקילים וב"ישנות" אנו מחמירים. "חדשות" הן תפילין שהעור שלהן עדיין חזק מספיק כדי שנוכל לאחוז בתפר שנפסק ולתלות בו את התפילין בלי שהעור ייקרע.
3. ההיגיון: הרמב"ם בוחן את הפונקציונליות והעמידות. אם התפילין חדשות וחזקות, גם אם נפרמו תפרים, המבנה הכללי מחזיק מעמד ("פני טבלה קיימת"). אך בישנות, שבהן העור כבר חלש, פרימת התפרים מהווה סכנה ממשית להתפרקות הבית, ולכן הן נפסלות מיד.

ניתן לראות כאן מחלוקת תפיסתית: רש"י עוסק ב"זהות" החפץ (האם זה עדיין נחשב בית למרות הנקב), בעוד הרמב"ם עוסק ב"תפקוד" החפץ (האם הוא מחזיק מעמד או עומד להתפרק).

רצועות שנפסקו: גדר "קשירה תמה"

הסוגיה הבאה עוסקת ברצועות שנפסקו. אביי שואל את רב יוסף האם מותר לקשור רצועה שנפסקה. התשובה היא שלילית, מהפסוק "וקשרתם" – שתהא קשירה תמה.

בביאור המושג "קשירה תמה", מציע רש"י שני כיוונים:

1. נוי התפילין: קשר נוסף ברצועה, מלבד הקשר המקורי (של ה-ד' או ה-י'), הוא פגם אסתטי. תפילין צריכות להיות נאות, וקשר גס באמצע הרצועה פוגם בזה.
2. שלמות הרצועה: מדובר בדין בחפצא של הרצועה. הרצועה צריכה להיות חתיכה אחת שלמה. קשר המחבר שני חלקי רצועה אינו יוצר רצועה אחת אלא שתיים המחוברות זו לזו.

כאן עולה השאלה לגבי תיקון על ידי תפירה. הגמרא מספרת שרב אחא הציע לתפור את הרצועה ולהפוך את התפר כלפי פנים (לגו), כך שלא ייראה. רב אשי עונה לו: "פוק חזי מאי עמא דבר" (צא וראה מה העם נוהג). רש"י מפרש זאת לחומרה – מכיוון שהעם לא נוהג כך, אל תעשה זאת. רבנו תם, לעומת זאת, מפרש זאת כהיתר – צא וראה שאנשים עושים זאת, ולכן זה מותר. רבנו תם קובע כלל טרמינולוגי: "פוק חזי" נאמר תמיד כדי ללמוד מהמנהג המקל.

יש להדגיש, כפי שמציין הראש (סימן י"א), שכל הדיון על איסור קשירה או תפירה ברצועה אמור רק בחלק הרצועה המקיף את הראש או הזרוע, שם הקשירה היא חלק מגוף המצווה. ברצועות המשתלשלות (הסרכים), ייתכן שאין הקפדה כזו על "קשירה תמה".

גרדומי רצועות: קדושה מול מצווה

שאלה נוספת היא מה הדין אם הרצועה נקרעה ולא קשרנו אותה, אלא השארנו אותה קצרה. האם יש "גרדומין" ברצועות (מלשון גרדום – שארית), כפי שיש בציצית?

רב פפא סבר שגרדומי רצועות כשרים, אך הגמרא דוחה זאת. החילוק הוא יסודי: בציצית ובאזוב מדובר ב"תשמישי מצווה", ושם אנו מכשירים את השארית כל עוד היא בת שיעור. תפילין, לעומת זאת, הן "תשמישי קדושה". בעולם הקדושה, אין אנו מקבלים חפץ חסר או בלה. לפני הקדוש ברוך הוא, החפץ צריך להיות בשלמותו המקורית. הגרדומין מבטאים סוג של פשרה עם המציאות, ובחפצי קדושה המהות דורשת שלמות שאינה מתפשרת.

שיעור הרצועות: אצבע צרדה והשתלשלותן

מכיוון שאין "גרדומין" ברצועות, עלינו להגדיר מהו השיעור המינימלי שמתחתיו הרצועה פסולה. הגמרא מביאה את שיטת ריש לקיש: "עד אצבע צרדה".

מהי "אצבע צרדה"?

• רש"י מפרש שמדובר בשיעור קטן של כמה סנטימטרים המשתלשלים מעבר לקשר של תפילין של ראש. הוא מתאר שיטות מדידה שונות בין האצבעות (כפוף, פשוט).
• הרמב"ם מפרש את הסוגיה כעוסקת בתפילין של יד. לשיטתו, הרצועה של יד צריכה להגיע עד האצבע האמצעית (היא אצבע צרדה), ולכרוך עליה שלוש כריכות.

שיעור הרצועות של ראש, לפי הרמב"ם והתוספות, הוא ארוך בהרבה. הרצועות צריכות להגיע עד הטיבור (או המילה) מימין, ועד הלב משמאל. התוספות מציינים ש"שמא שום מדרש יש", כלומר יש כאן משמעות סימבולית עמוקה.

משמעותן של הרצועות: פונקציה או סמל?

כאן אני מגיע לבירור המהותי של תפקיד הרצועות. האם הן נועדו רק כדי להדק את התפילין לגוף (תפקיד פונקציונלי), או שהן חלק בלתי נפרד מהמערכת הסמלית של התפילין?

מהעובדה שישנם שיעורים קבועים לרצועות המשתלשלות, ושחובה שהן יגיעו למקומות ספציפיים בגוף (לב, טיבור, אצבע), מוכח שאין זה רק אמצעי הידוק. הרצועות יוצרות חיבור בין המוח (ראש), הלב (זרוע) ושאר איברי הגוף (מילה/טיבור). הן מהוות מעין "הקרנה" של קדושת התפילין על הגוף כולו.

ניתן לראות זאת בחקירתו של המשכנות יעקב (סימן כ"ט) ובשיעורי הגרי"ד: האם יש "דין הנחה" ברצועות? כלומר, האם פעולת הכריכה על היד והאצבע היא חלק מעצם מצוות ההנחה, או שהיא רק הכשר מצווה לחיבור הבית? מהדיון בגרדומין ובשיעור אצבע צרדה נראה שהרצועות הן חפץ של קדושה בפני עצמו, ויש להן דרישות שלמות ושיעור שאינן נובעות רק מהצורך הטכני בחיבור.