מהות מצוות תפילין: בין לשון המקרא ללשון חכמים
בבואנו לדון בהלכות ברכות התפילין, עלינו להקדים את הבירור היסודי בנוגע להגדרת המצווה עצמה. קיימת הבחנה בולטת בין הטרמינולוגיה המקראית לבין זו שנקטו בה חכמים. בתורה, ביחס לתפילין של יד, מופיעים שני ביטויים: בספר שמות נאמר "והיה לאות על ידך", ואילו בספר דברים נאמר "וקשרתם". ביחס לתפילין של ראש, התורה משתמשת בלשון "והיו לטוטפת בין עיניך".
חכמים, בבואם לקבוע את מטבע הברכה ואת תיאור המצווה, נטשו את הלשון המקראית של "קשירה" והחליפוה בלשון "הנחה" (בבבל) או "נתינה" ו"שימה" (בארץ ישראל). שינוי זה אינו מקרי, אלא הוא מבטא את פרשנותה של תורה שבעל פה למצווה.
ניתן לראות במקומות נוספים שחכמים העדיפו להשתמש במטבע לשון חז"לית בברכות כדי להדגיש את ההלכה הפסוקה, גם כשהיא חורגת מפשוטו של מקרא. כך למשל בברכת הפירות, שם מברכים "בורא פרי העץ" בלשון מקראית למרות שבדיבור חז"ל השתמשו במילה "אילן", כדי לשמר זיקה למקרא; אך מאידך, בברכת "על נטילת לולב", בחרו חכמים בלשון "נטילה" במקום "לקיחה" המקראית, כדי לכלול בברכה את פרשנות חכמים ללקיחה (שאינה אלא הרמה).
כך גם בתפילין: לו היינו מברכים "לקשור", היה הדבר מחייב מעשה קשירה גמור בכל יום. חכמים ביקשו להגדיר את המצווה לא כמעשה קשירה פיזי המתרחש בכל בוקר, אלא כהנחה של חפץ שכבר קשור עליו. הקשר עצמו הועבר ממעשה המצווה היומי אל ה"חפצא" של התפילין – "קשר של תפילין", שהוא קשר של קיימא שאינו מותר ונקשר בכל יום.
גדר ה"קשירה" בתפילין של יד
אף שחכמים השתמשו בלשון "הנחה", עדיין עולה השאלה מהו תפקיד הקשירה המוזכרת בתורה. בשיטת הרמב"ם (הלכות תפילין פרק ד') ניכרת הקפדה על חילוק הלשונות: לגבי תפילין של ראש הוא כותב "מניחין", ולגבי תפילין של יד הוא כותב "קושרים".
נראה כי לשיטת הרמב"ם, מעשה המצווה ביד כולל בתוכו רכיב של קשירה. המשכנות יעקב (סימן כ"ט) מדייק ברמב"ם, בניגוד לשיטת הרא"ש, כי הכריכות על הזרוע והאצבע אינן רק מנהג או "שירי מצווה", אלא הן חלק בלתי נפרד ממעשה ה"וקשרתם". לשיטתו, עד שאין האדם כורך את הרצועות, לא נשלם מעשה הקשירה.
מנגד, רש"י ותוספות נוקטים שהמצווה היא ביסודה "הנחה", והקשירה המוזכרת בסוגיה ("משעת הנחה ועד שעת קשירה") אינה אלא ההידוק של התפילין על היד. לפי זה, הקשירה היא פעולה טכנית של הצמדה, ולא יצירת קשר הלכתי.
"משעת הנחה ועד שעת קשירה" – הגדרת זמן הברכה
הגמרא במנחות (לה ע"ב) מביאה את דברי אביי ורבא: "משעת הנחה ועד שעת קשירה". ביטוי זה מעורר קושי, שהרי הכלל בהלכות ברכות הוא שיש לברך "עובר לעשייתן", כלומר לפני תחילת המעשה. אם מברכים משעת ההנחה, נמצא שהברכה היא תוך כדי המעשה.
רש"י מפרש שהנחה לבדה אינה נחשבת למצווה כלל ("לאו כלום היא"), ועיקר המצווה הוא הקשירה (ההידוק). לכן, כל זמן שלא הידק, הברכה נחשבת "עובר לעשייה". אולם קשה לפי זה מדוע מטבע הברכה הוא "להניח", אם ההנחה עצמה אינה המצווה.
פירוש חלופי ניתן למצוא בבעל העיטור. לשיטתו, אביי ורבא סוברים ש"עובר לעשייתן" אינו מחייב דווקא לפני המעשה, אלא העיקר שהברכה לא תהיה לאחר גמר המצווה. לכן ניתן לברך בשעת העשייה ממש, בין תחילת ההנחה לבין גמר הקשירה.
שיטה שלישית ומרחיקה לכת היא שיטתו של רבנו אליהו (המובאת בתוספות ובספר הישר לרבנו תם). רבנו אליהו גרס בגמרא "משעת קשירה ועד שעת הנחה". לשיטתו, יש חובה הלכתית להתיר את הקשר של התפילין ולקשור אותו מחדש בכל יום, כדי לקיים "וקשרתם". הברכה נאמרת לאחר מעשה הקשירה של החפץ, אך לפני הנחתו על הגוף. רבנו תם חלק עליו בחריפות, וטען שאין שום צורך להתיר ולקשור בכל יום, וכי הקשר הוא חלק מהחפצא של התפילין ולא ממעשה המצווה היומי.
בביאור שיטת רבנו אליהו, הציע הגרי"ד סולובייצ'יק שאין הכוונה לקשירת הקשר המרובע (היו"ד או הדל"ת), אלא לקשירה על גבי היד ממש, באופן שיהיה ניכר מעשה קשירה בכל יום, ובכך הוא מתקרב להבנת המשכנות יעקב ברמב"ם.
דין ה"סח בין תפילה לתפילה"
במציאות שבה האדם מניח תפילין של יד ושל ראש בזה אחר זה, עולה שאלת ההפסק. רב חסדא קובע: "סח בין תפילה לתפילה – חוזר ומברך".
יש לבאר מהי הברכה שעליה חוזר האדם. לפי פשט הלשון, "חוזר ומברך" משמעו שמעשה המצווה הראשון (של יד) נפגם עקב הדיבור, ולכן עליו לחזור ולברך על היד. אולם, הפירוש המקובל בראשונים הוא ש"חוזר ומברך" הכוונה היא שעליו לברך ברכה נוספת על התפילין של ראש, ברכה שלא היה מברך לו היה שומר על שתיקה.
בסוגיה זו נחלקו הראשונים לגבי מספר הברכות שיש לברך באופן רגיל:
- שיטת רש"י והרמב"ם: מעיקר הדין מברכים ברכה אחת בלבד – "להניח תפילין" – על תפילין של יד, וברכה זו פוטרת גם את של ראש. רק אם סח בין היד לראש, עליו לברך ברכה שנייה – "על מצוות תפילין" – על של ראש.הקושי בשיטה זו הוא כפול: ראשית, אם "על מצוות תפילין" היא הברכה המקורית של ראש, מדוע לא מברכים אותה תמיד? שנית, אם "להניח" פוטרת את הראש, מדוע כשהוא סח אין הוא מברך שוב "להניח"?
ניתן להסביר שלפי הרמב"ם, "להניח" היא ברכה הכוללת את המשותף לשתי התפילין (עצם הנחתן על הגוף), ולכן היא פוטרת את שתיהן. אולם לכל תפילה יש גם מהות ייחודית: של יד היא "וקשרתם" (מעשה) ושל ראש היא "והיו" (הוויה ופאר). הברכה "על מצוות תפילין" מבטאת את המהות המיוחדת של הראש, והיא מופעלת רק כאשר נוצר נתק בין היד לראש. - שיטת רבנו תם: מעיקר הדין יש לברך שתי ברכות תמיד. על היד מברכים "להניח", ועל הראש מברכים שתיים: "להניח" ו"על מצוות". הסיבה שאיננו מברכים "להניח" פעם שנייה על הראש היא משום שהברכה שבירכנו על היד חלה גם על הראש (מכוח "עובר לעשייתן" של היד). לכן, מי שלא סח מברך אחת על היד (להניח) ואחת על הראש (על מצוות). אך מי שסח, והפסיק את חלות הברכה הראשונה, חייב לברך על הראש את שתי הברכות השייכות לו: גם "להניח" וגם "על מצוות".
שתי ברכות על מצווה אחת – הניתוח הלמדני
שיטת רבנו תם, המצריכה שתי ברכות על תפילין של ראש, דורשת ביאור: מדוע לא די בברכה אחת?
על פי דרכו של הגרי"ד, ניתן להסביר זאת על פי המודל של ברכות מילה או ברכות מגילה. בברית מילה מברכים "על המילה" (על מעשה החיתוך) ו"להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" (על החלות של הגברא כיהודי מהול). בדומה לכך, בתפילין של ראש יש שני קיומים:
א. קיום המעשה – הנחת התפילין על הראש (ברכת "להניח").
ב. קיום המצב – היות האדם מעוטר בתפילין, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" (ברכת "על מצוות תפילין").
תפילין של ראש, בניגוד לתפילין של יד, מהוות "פאר" וסימן גלוי על הגוף. לכן הן מחייבות ברכה נוספת על עצם המעמד והקדושה שהן מחילות על האדם.
שיטת הגאונים: שתי ברכות על כל תפילה
גישה שלישית המופיעה בדברי הגאונים (מובאת באור זרוע ובבעל המאור) טוענת שכל אחת מהתפילין – הן של יד והן של ראש – זקוקה לשתי ברכות מעיקר הדין. לשיטתם, המושגים "קשירה" (מעשה) ו"הוויה" (מצב) קיימים בשניהם.
לו היינו מניחים כל תפילה בנפרד, היינו מברכים על כל אחת "להניח" ו"על מצוות". הסיבה שבפועל מברכים פחות היא משום שהברכות מתמזגות זו בזו כאשר אין הפסק. לפי פירוש זה, אם סח בין תפילה לתפילה, עליו לחזור ולברך על היד את מה שהחסיר, או לברך על הראש שתי ברכות המכסות גם את חובת היד שנפגמה.
המעבר המושגי: מהיד אל הראש
בניתוח כולל של הסוגיה, ניכר תהליך של העתקת מרכז הכובד מתפילין של יד לתפילין של ראש במעבר מהמקרא למסורת חכמים.
בתורה, בספר שמות, הדגש המרכזי הוא על תפילין של יד כזכר ליציאת מצרים: "כי ביד חזקה הוציאך ה'". היד החזקה של הקדוש ברוך הוא משתקפת בתפילין של יד של היהודי. בתפיסה זו, היד היא העיקר.
אולם בתורה שבעל פה, התפילין נתפסות יותר ויותר כסימן זהות וכ"פאר". כאן עוברת הבכורה לתפילין של ראש. של ראש הן אלו הנראות לכל, עליהן נאמר "שם ה' נקרא עליך", והן אלו המייצגות את הכתר והקדושה השורה על האדם.
ההלכה שתפילין של ראש צריכות ברכה יתירה (לשיטת רבנו תם) או שדיבור בין היד לראש נחשב לעבירה חמורה המצריכה ברכה חדשה, מבטאת את המורכבות של התפילין של ראש. הן אינן רק המשך של היד, אלא הן קומה נוספת של קדושה, קומה של "ראייה" לעומת ה"קשירה" המוצנעת של היד.
