פתיחה
בדיון על אודות זמן הנחת תפילין, יש לבחון את מעמדם של ימי חול המועד. סוגיה זו, מהווה המשך ישיר לבירור פטור שבת ויום טוב ממצות תפילין, ואין לה התייחסות מפורשת לה בתלמוד הבבלי ובדברי הרמב"ם. הטור (אורח חיים סימן ל"א) מסכם את המבוכה בשאלה זו בציינו כי בעוד ששבת ויום טוב אינם זמן תפילין, הרי שבחולו של מועד יש המסתפקים בדבר.
בירור זה דורש מאתנו להעמיק במהותו של חול המועד – האם הוא יום חול שיש בו קדושה מסוימת, או שמא הוא יום טוב שחלו בו הקלות בדיני מלאכה. דרך פריזמה זו, נבחן את שיטות הראשונים, את הכרעת הזוהר והשפעתה על עולם ההלכה, ואת החילוקים המהותיים שבין ארץ ישראל לחוץ לארץ.
עדות הגאונים והמנהג הקדום
בספרות הגאונים אנו מוצאים עדות למסורת קדומה השוללת הנחת תפילין בחול המועד. באוצר הגאונים (עירובין, תשובות קצ"ב) מובא בשם "הלכות פסוקות" כי הלכה היא שאסור להניח תפילין בשבתות, בימים טובים ובחולו של מועד, והנימוק לכך הוא הדרשה של "ושמרת את החוקה הזאת למועדה – מימים ימימה".
עדות זו נתמכת גם בדברי בעל העיטור המציין כי מנהג שתי הישיבות בבבל היה שלא להניח תפילין בחול המועד, בדומה לשבת ויום טוב. הרא"ש (הלכות תפילין סימן ט"ז) מצטט את בעל ספר העיתים, רבי יהודה ברצלוני, המביא פסק גאונים זהה. נראה כי בבסיס גישה זו עומדת התפיסה שחול המועד איננו יום רגיל; הוא כלול במסגרת הזמן המכונה "מועדה", ולכן הוא מופקע ממצות תפילין ככל המועדים.
גדר "אות" – שיטת רש"י והמשכנות יעקב
כדי להבין את הצד המחייב בתפילין בחול המועד, יש לעיין במושג ה"אות". כידוע, הטעם המרכזי לפטור שבת ויום טוב הוא היותם "אות" בעצמם, וקיימא לן "תפילין אות ושבת אות – ואין אות מעיד על אות".
בספר "משכנות יעקב" (לרבי יעקב ברוכין, תלמיד ר' חיים מוולוז'ין) מובא ניתוח מעמיק בשיטת רש"י. הקריטריון הפשוט לפטור מתפילין, לגישתו, אינו תלוי בסברות אלא בשאלה אחת: על איזה יום כתוב בתורה במפורש שהוא "אות"? התורה כינתה את השבת "אות היא ביני וביניכם", וגם ימים טובים נקראו "שבתון", ולכן הם נכללים במושג ה"אות". לעומת זאת, חול המועד אינו מכונה בתורה "שבת" ואינו מכונה "אות". לפיכך, מסיק המשכנות יעקב בדעת רש"י, שבהיעדר הגדרה מפורשת של "אות", חובה להניח תפילין בימים אלו.
ניתוח בעלי התוספות: מצוות החג כ"אות"
בעלי התוספות (מנחות לו ע"ב) צוללים לשאלה המהותית: מהו ה"אות" המפקיע את המועדים מתפילין? הם דוחים את האפשרות שה"אות" הוא עצם איסור המלאכה. טענתם היא שאף חול המועד, שלשיטתם מותר בעשיית מלאכה מן התורה (כפי שהם מבארים בחגיגה יח ע"א), נחשב ל"אות" בשל המצוות המיוחדות הנוהגות בו: איסור חמץ בפסח ומצוות סוכה בסוכות.
מכאן עולה הגדרה מחודשת: "חול המועד" כשמו כן הוא – מצד דיני מלאכה הוא חול (מדאורייתא), אך מצד המצוות שבו הוא מועד.
עם זאת, התוספות מתקשים בראיה מהגמרא במועד קטן (יח ע"ב) המתירה לכתוב תפילין בחול המועד "לצורך המועד". אם חול המועד אינו זמן תפילין, מדוע כתיבתם נחשבת צורך המועד? התוספות מנסים ליישב זאת בכך שהגמרא שם הולכת לפי התנאים הסוברים ששבת ויום טוב הם זמן תפילין, אך למסקנה הם נוטים לדחות זאת ולומר שלדידן, ששבת ויום טוב אינם זמן תפילין, כך גם חול המועד. בסופו של דבר, נטיית בעלי התוספות בצרפת הייתה להניח תפילין בחול המועד, אך בלא ברכה או עם פקפוק מסוים.
שאלת איסור מלאכה – דאורייתא או דרבנן?
באור זרוע (לרבי יצחק מווינה) מתחדד הקשר שבין איסור המלאכה לבין חובת התפילין. הוא מביא את שיטת רבנו אליקים, המציע מבחן מעניין: נהר הסמבטיון. אם הסמבטיון נח בחול המועד, סימן שיש בו "אות", ואם אינו נח – אין בו "אות".
מעבר לכך, האור זרוע חולק על התוספות וסובר שאיסור מלאכה בחול המועד הוא דאורייתא. הוא מסביר כי התורה מסרה לחכמים את הסמכות לקבוע איזה מלאכות אסורות ואיזה מותרות (כגון דבר האבד). אם איסור המלאכה הוא מן התורה, הרי שחול המועד הוא "אות" מצד שביתתו, ואין להניח בו תפילין.
כאן נחשף עומק המחלוקת על מהות הימים: האם חול המועד הוא יום קדוש במהותו (מקרא קודש) שהקדושה גוזרת בו שביתה, או שמא השביתה היא כלית (פונקציונלית) – כדי שהאדם יהיה פנוי לעבודת ה' ולקרבנות הרגל? אם השביתה נועדה רק לפינוי זמן, ייתכן שאין בה משום "אות" המפקיע תפילין.
מהפכת הזוהר והכרעת הבית יוסף
עד המאה ה-16, המנהג בספרד היה מעורב. הרא"ש, שעבר מאשכנז לספרד, הורה להניח תפילין בברכה, וכך נהגו בטולדו ובקהילות רבות. אולם, הבית יוסף (סימן ל"א) מעיד על שינוי דרמטי: "ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם… ומצאו שכתב רשב"י במאמר אחד שאסור להניחם".
הזוהר (פרשת פנחס) מציג תפיסה קבלית עמוקה: בשבת ויום טוב הקדוש ברוך הוא מניח "תפילין דרישא", ולכן ישראל פטורים. חול המועד מוגדר בזוהר כ"סיהרא" (לבנה), היונקת את קדושתה מהיום הטוב שלפניה ואחריה. הזוהר מסביר כי ביום טוב ישנה הארה של "תפילין של ראש", ובחול המועד ישנה הארה של "תפילין של יד". היות ואין להפריד בין התפילין, וההארה האלוקית קיימת בימים אלו, הנחת תפילין על ידי האדם נחשבת פגיעה בכבוד המלך וזלזול באות האלוקי.
הבית יוסף קובע כאן כלל יסודי: במקום שבו התלמוד לא הכריע במפורש, "מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה על דברי רשב"י המפליג כל כך באיסור הנחתם?". זוהי נקודת ציון מרכזית בחדירת הקבלה לתוך פסיקת ההלכה.
התנגדות המהרש"ל ושיטת אשכנז
מנגד, המהרש"ל (בתשובותיו, סימן צ"ח) יצא בחריפות נגד שינוי המנהג על פי הזוהר. הוא טוען כי אין לשנות מנהג קדמונים המבוסס על התלמוד והפוסקים בשל דברי הזוהר. המהרש"ל מצביע על כך שהזוהר חולק על התלמוד בעניינים נוספים בתפילין (כמו מספר הברכות או הנחה בישיבה), ואנו פוסקים כגמרא.
לפי הרמ"א, המנהג באשכנז נותר להניח תפילין בחול המועד, אך כדי לצאת ידי חובת הספק ולכבדו את דברי הזוהר, נהגו רבים להניח בלא ברכה, או לברך בלחש. השל"ה הקדוש הציע פשרה לפיה מניחים תפילין אך חולצים אותם לפני תפילת מוסף, שבה קדושת היום מתעצמת.
תפנית בבית מדרשו של הגר"א
השינוי הגדול במנהג אשכנז, ובייחוד בארץ ישראל, הגיע מהגאון מוילנא. הגר"א, למרות בקיאותו העצומה בנגלה, הכריע כדעת הזוהר שלא להניח תפילין בחול המועד כלל. הוא ראה בראיות מהירושלמי ומהבבלי לחיוב תפילין ראיות שאינן מוכרחות, והעדיף את המהות הרוחנית של חול המועד כיום שקדושתו מפקיעה את הצורך בתפילין.
תלמידי הגר"א שהעלו את מנהגיהם לארץ ישראל, יחד עם הקהילות הספרדיות שכבר נהגו כבית יוסף, יצרו מציאות שבה בארץ ישראל המנהג הרווח כמעט לחלוטין הוא שלא להניח תפילין בחול המועד.
רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק הסביר את הפטור בדרך ה"למדנות": חול המועד ויום טוב חולקים את אותה "קדושת היום". ההבדל ביניהם אינו במהות הקדושה, אלא רק בדיני המלאכה. אם יש קדושת יום, הרי שהיום עצמו הוא "אות", ואין צורך באות התפילין.
בין אידיאל למציאות: תמיהת המשכנות יעקב
רבי יעקב ברוכין, ב"משכנות יעקב", מעלה טענה נוקבת המערערת על הפטור מתפילין בימינו. הוא טוען כי הטעם שחול המועד הוא "אות" מבוסס על כך שהאדם שובת ממלאכה ועוסק בשמחת הרגל ובתורה.
אולם, אם בעוונותינו הרבים אנשים עוסקים במשא ומתן, חנויותיהם פתוחות והם נוהגים בימים אלו כבימי חול גמורים – כיצד ניתן לומר שהיום הוא "אות" עבורם? לפיכך, לדעתו, מי שעובד בחול המועד חייב להניח תפילין, שכן עבורו היום איבד את אופיו כ"מועד".
כמו כן, הוא עומד על ההבדל בין חוץ לארץ לארץ ישראל. בחוץ לארץ, שם ריבוי ימים טובים הופך את חול המועד למיעוט ימי החג, והצורך בעבודה גדול יותר, יש יותר מקום להניח תפילין. בארץ ישראל, שבה האווירה הציבורית וההלכתית משביתה את המלאכה בצורה משמעותית יותר, ה"אות" של היום ניכר יותר.
חילוק בין פסח לסוכות
נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא החילוק המהותי שבין חול המועד פסח לחול המועד סוכות. הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" (במדבר כט) מציין כי בתורה פסח מכונה "חג" בעיקר ביומו הראשון, ושאר הימים הם המשכיות שלו (כפי שמעידים הקרבנות החוזרים על עצמם). לעומת זאת, בסוכות נאמר "חג הסוכות שבעת ימים", וכל יום ויום יש לו קרבן מוסף ייחודי.
מכאן יש מקום לדון מבחינה למדנית: אולי חול המועד סוכות, שיש לו זהות עצמאית כ"חג" בכל יום, ראוי יותר להיפטר מתפילין מאשר חול המועד פסח, שבו הקדושה היא רק התפשטות של היום הראשון. במציאות החברתית אנו רואים זאת בכך שחג הסוכות נחוג בציבוריות היהודית בצורה אינטנסיבית יותר לאורך כל שבעת הימים (עלייה לרגל, ביקורי רבנים בסוכה), בעוד שבפסח הדגש המרכזי הוא על יום טוב הראשון.
סיכום ונפקא מינות
הדיון בהנחת תפילין בחול המועד משקף את המפגש שבין פשט המקראות, הסברות התלמודיות והגילוי הקבלי.
לסיכום המהלך:
- שיטת המחייבים (רוב ראשוני אשכנז, הרא"ש, המהרש"ל): חול המועד אינו מוגדר כ"אות" בתורה, ואיסור המלאכה שבו אינו מוחלט. לכן, הוא זמן תפילין.
- שיטת הפוטרים (גאונים, רשב"א, זוהר, גר"א): המצוות המיוחדות (סוכה ומצה) או עצם קדושת המועד והשביתה שבו מהווים "אות" אלוקי המייתר את התפילין. הזוהר אף מחמיר ורואה בהנחתם זלזול בקדושת היום.
- למעשה:
- בני ספרד אינם מניחים תפילין כלל, כפסק הבית יוסף על פי הזוהר.
- בני אשכנז בארץ ישראל נוהגים כגר"א ולא מניחים תפילין.
- בחוץ לארץ נחלקו המנהגים: יש מניחים בברכה (כמנהג אשכנז הקדום), יש מניחים בלא ברכה, ויש שאינם מניחים כלל.
הנפקא מינה העיקרית במחלוקת זו אינה רק טכנית (להניח או לא), אלא היא נוגעת ליחסנו לימי חול המועד. האם אנו רואים בהם ימי חול "משודרגים" הדורשים תפילין כדי לקדשם, או שמא אנו רואים בהם ימים המוארים באור עליון, שבהם השכינה שורה עלינו ואין לנו צורך בעדות נוספת על הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים. אם נזכה לנהוג בחול המועד כ"מועד" באמת – בשביתה ממלאכה ובשמחת החג – הרי שדברי הזוהר והפוטרים יתקיימו בנו במלואם.
