פתיחה: שאלת רציפות המצווה בשבתות וימים טובים
ביסוד הדיון בזמני הנחת תפילין ניצבת השאלה המרכזית בדבר אופייה של מצוות תפילין: האם מדובר במצווה תמידית המגדירה את מצבו של האדם מישראל בכל עת, או שמא מדובר בפעולת מצווה התלויה בזמנים מסוימים. בבחינת זמני הלילה, עלה הצורך לגשר בין השאיפה לרציפות גמורה של "וקשרתם לאות" לבין המציאות שבה אין האדם יכול להניח תפילין בכל עת מחמת קדושתן והצורך בשמירה עליהן. כעת יש לבחון סוגיה זו ביחס לשבתות וימים טובים, ולברר האם פטור זה נובע מאותו יסוד של פטור הלילה, או שמא מדובר בהפקעה מהותית ושונה בתכלית.
בספרות התנאים לא מצינו רמז לשיטה הסוברת שיש להניח תפילין בשבת ויום טוב. אף שהדבר לא נאמר במפורש במשנה במסכת מנחות, הרי שהמשניות במסכת עירובין (פרק י') עוסקות במי שמוצא תפילין בשבת וכיצד הוא מצילן, וכל הנחת היסוד שם היא ששבת אינה זמן תפילין. יתרה מכך, מהמשניות שם עולה שקיימת בעיה של הוצאת תפילין לרשות הרבים בשבת, שכן הן אינן נחשבות כחלק ממלבוש האדם ביום זה. אם כן, הפטור מוסכם, אך המקורות והטעמים לפטור זה שנויים במחלוקת תנאים ואמוראים, ויש לעמוד על השאלה האם הדרשות השונות מבטאות את אותו יסוד הלכתי או שמא הן חלוקות במהות הפטור.
גדר פטור שבת במכילתא – בין "לא נותנים" ל"יצאו שבתות"
במכילתא דרבי ישמעאל (פרשת בא) מובאת דרשת הכתוב "מימים ימימה" לעניין פטור שבת ויום טוב. הדרשה מבקשת להשוות בין מזוזה לתפילין: "הואיל ומזוזה מצוות עשה ותפילין מצוות עשה, אם למדת על מזוזה שנוהגת בשבתות וימים טובים, יכול אף תפילין ינהגו בשבתות וימים טובים? תלמוד לומר מימים ימימה, יצאו שבתות וימים טובים".
יש לדקדק בלשון המכילתא ולעמוד על ההבדל בין פטור לילה לפטור שבת. ביחס ללילה, לשון הדרשה היא "בימים אתה נותן ואין אתה נותן בלילות", ניסוח המלמד שביסודו של דבר הלילה עשוי להיות זמן תפילין, אלא שקיימת מניעה מ"נתינה" בפועל. לעומת זאת, ביחס לשבת הניסוח הוא "יצאו שבתות וימים טובים", לשון המורה על הפקעה גמורה של הזמן. השבת אינה זמן שבו "לא נותנים", אלא היא זמן המופקע מעצם הגדר של תפילין.
שיטת הרמב"ם: ההבחנה בין הלילה לשבת
חילוק זה בין פטור הלילה לפטור שבת מקבל ביטוי מפורש בדברי הרמב"ם (הלכות תפילין ד, י). הרמב"ם כותב: "זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה… וכן שבתות וימים טובים אינם זמן תפילין". לכאורה כרך הרמב"ם את שני הפטורים יחד, אך בהמשך דבריו הוא מביא מקור שונה לשבת: "שנאמר והיה לאות, ושבתות וימים טובים הן עצמם אות".
נראה שהרמב"ם הבין שדרשת "מימים ימימה" אינה מספיקה כדי להגדיר את הפטור המיוחד של שבת. הפקעת הלילה, לשיטת הרמב"ם, אינה הסתלקות מוחלטת של המצווה. הלילה הוא זמן שבו האדם מקיים את חובת ה"שמירה" על התפילין על ידי חליצתן, כחלק מתודעת המצווה הרציפה של ימי החול. אולם שבת ויום טוב מופקעים לגמרי מגדרי התפילין. בימי החול, התפילין הן חלק בלתי נפרד מהתודעה והזהות של היהודי, וגם בלילה יש לכך התייחסות. אך בשבת, התודעה משתנה לחלוטין, והיא אינה זקוקה כלל למנגנון של תפילין.
דרשת "אות בתוך אות" ומהות האותות
המקור השני לפטור שבת, המופיע במכילתא ובבבלי (מנחות לו ע"ב), הוא דרשת ה"אות". רבי יצחק אומר: "הואיל ושבת קרויה אות ותפילין קרואים אות, לא ייתן אות בתוך אות". בתורה קיימות שלוש מצוות המוגדרות כ"אות": ברית מילה, שבת ותפילין. לגבי שלושתן מופיע גם הציווי של "שמירה" (בשבת – "ושמרו בני ישראל את השבת", במילה – "זאת בריתי אשר תשמרו", ובתפילין – "ושמרת את החוקה הזאת").
הגדרת מצווה כ"אות" פירושה שהיא משמשת כסימן היכר, כתו עדות ותעודת זהות של האדם מישראל. השבת היא אות המעידה על בריאת העולם ועל מלכותו של הקדוש ברוך הוא ("ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה'…"). ברית מילה היא חותם בגופו של האדם המעיד על כניסתו בברית אברהם. התפילין הן אות ועדות על יציאת מצרים ועל קבלת התורה.
הטענה "לא ייתן אות בתוך אות" דורשת ביאור: מה הסתירה בין האותות? המכילתא שואלת: "או ייתן אות בתוך אות?" ומשיבה: "תדחה שבת שקרויה אות וברית לתפילין שאינן קרואות אלא אות בלבד". לשון "תדחה" מעידה על התנגשות מסוימת בין השבת לתפילין, המצריכה בחירה באחת מהן. מאידך, בבבלי הלשון שונה: "מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות". לפי הבבלי, אין מדובר בדחייה אלא בחוסר צורך; השבת עצמה ממלאת את הפונקציה של האות, ולכן התפילין הופכות למיותרות.
שיטת התוספות במסכת נידה: הפטור כרשות
מעניין לציין את דברי התוספות במסכת נידה (נא ע"ב), המביאים גישה שונה במקצת. התוספות סוברים כי מן הדין מותר להניח תפילין בשבת ויום טוב, אלא ש"לא צריך". לפי גישה זו, אין איסור חפצא בהנחת תפילין בשבת, אלא שהזמן אינו מחייב זאת.
יש לתהות על הקשר בין שיטה זו לבין הדיון על ברכת "לשמור חוקיו" בעת חליצת התפילין. אם שבת ויום טוב הם זמנים שבהם האות קיים מאליו, הרי שחליצת התפילין לקראת שבת אינה דורשת ברכה מיוחדת של שמירה, שכן אין כאן מעשה של "הפסקה" אלא מעבר מאות אחת לאות אחרת, גדולה ממנה. בניגוד ללילה, שבו החליצה היא חלק ממעשה המצווה של ימי החול (למאן דאמר לילה לאו זמן תפילין), בשבת האדם עובר למרחב קדושה אחר.
היחס בין דרשת "מימים" לדרשת "אות" – בבלי וירושלמי
בבבלי עולה כי קיימת זיקה בין השאלה אם לילה זמן תפילין לשאלה אם שבת זמן תפילין. לכאורה, שתי השאלות יונקות מאותו שורש: התמידיות של המצווה. מי שדורש "מימים ימימה" עשוי לכרוך את לילה ושבת יחד כזמנים שאינם זמני תפילין. אך הבבלי מחדש שיש מי שסובר שלילה הוא זמן תפילין ושבת אינה זמן תפילין, וזאת מכוח דרשת ה"אות".
בירושלמי (ברכות פרק ב') מובא ביטוי מפעים ביחס לריבוי הדרשות הללו: "כל מילא דלא מחוורא, מסמכין לה מן אתרין סגיאין" (כל דבר שאינו ברור כל צרכו, סומכים אותו ממקומות רבים). הירושלמי מרמז לכך שהפטור של שבת הוא עובדה מוסכמת ופשוטה לכל, אלא שהיסוד ההלכתי שלו קשה להגדרה מדויקת, ולכן התורה והמדרשים מביאים הוכחות מכיוונים שונים.
הסבר מהותי א': התפילין כבגדי עבודה רוחניים
ניתן להסביר את פטור שבת בשני נתיבים מחשבתיים. הנתיב הראשון רואה בתפילין "כלי עבודה" רוחניים הנצרכים דווקא בימי החול. בימי המעשה, כשהאדם יוצא אל העולם, אל מערכות הפעולה והעשייה, הוא זקוק לתפילין כשומר וכמזכיר. התפילין הן "ספר תורה קטן" המלווה את האדם בצאתו לרשות הרבים הרוחנית.
שבת, לעומת זאת, היא זמן של שביתה ומנוחה. כשם שבגדי השבת שונים מבגדי החול – הם חגיגיים יותר ופחות פונקציונליים – כך גם "הלבוש הרוחני" משתנה. הנחת תפילין בשבת היא מעין "לגלוג", כאדם הבא לבית הכנסת בבגדי עבודה. מי שמתעקש להניח תפילין בשבת מצהיר בכך שהשבת אינה שבת, אלא יום חול שזקוק למנגנוני הגנה. לכן, הפטור בשבת אינו רק חוסר צורך, אלא סתירה לאופיו של היום כיום שביתה.
הסבר מהותי ב': השבת כ"אות" גדולה המכילה את התפילין
הנתיב השני, המבוסס על דרשת "יצאו שבתות שהן גופן אות", מציע שהסיבה לאי-הנחת תפילין אינה ניגוד בין השבת לתפילין, אלא זהות בתכנים. כל מה שהתפילין מנסות להשיג במינון קטן ואישי בימי החול, השבת מגשימה במינון גדול וקולקטיבי.
התפילין עניינן זכר ליציאת מצרים וזכירת התורה. והנה, השבת אף היא "זכר ליציאת מצרים" (כפי שמופיע בעשרת הדיברות בספר דברים ובנוסח הקידוש). יתרה מכך, השבת היא הזמן המובהק המוקדש לתורה. הרמב"ם מדגיש שעיקרה של השבת ויום טוב הוא התכנסות לבתי מדרשות, קריאה בתורה ועיסוק בה. בשבת ויום טוב, האדם אינו זקוק ל"אות" חיצוני שעל ידו ובין עיניו, משום שהמרחב כולו – הזמן עצמו – הופך לאות.
ההתעקשות על התפילין בשבת מבטאת חוסר הבנה של המעמד. האדם האוחז בדבר הקטן (התפילין) מתעלם מכך שהוא עטוף כעת במערכת גדולה בהרבה המגשימה את אותן מטרות.
סיכום: רציפות התודעה דרך חילופי האותות
נמצאנו למדים שיש הבדל מהותי בין פטור לילה לפטור שבת ויום טוב. בלילה, המצווה קיימת ביסודה אך מנועה מלהתבצע בפועל מסיבות של שמירה וקדושה. הלילה הוא חלק מ"ימי התפילין". לעומת זאת, שבת ויום טוב הם זמן אחר, מופקע, שבו התפילין אינן רלוונטיות.
אין בכך משום פגיעה ברציפות הקשר של היהודי לתורה וליציאת מצרים. אדרבה, ההלכה בונה תודעה רציפה לחלוטין: בימי החול הקשר נעשה באמצעות האות האישי של התפילין, ובשבתות וימים טובים הקשר נעשה באמצעות האות הכללי של קדושת היום. השבת אינה מפסיקה את רצף המצווה, אלא מעלה אותו לקומה גבוהה יותר, שבה ה"אות" אינו מוצמד לגוף אלא עוטף את המציאות כולה.
חילוקים אלו מהווים תשתית לדיון הבא – דין תפילין בחול המועד. סוגיה זו, שאינה מופיעה במפורש בבבלי אך תופסת מקום מרכזי בראשונים ובספרות הקבלה, תבחן האם ימי חול המועד דומים יותר לשבת או לימות החול, והאם יש בהם די ב"אות" של המועד כדי לפטור מן התפילין. עניין זה, המושפע גם מדברי הזוהר שהובאו בבית יוסף, יברר את הגבולות שבין קדושת הזמן למצוות הגוף.
