גדר מצוות תפילין ביד ובראש: יד שמאל, דין איטר וגדר מקום ההנחה
בסוגייתנו במנחות (דף ל"ז עמוד א') אנו באים לברר את גדרי הנחת התפילין, הן מצד המיקום המדויק בגוף והן מצד זהות היד המיועדת להנחה. מעיון בלשון הכתובים ובדברי התנאים עולה כי בחירת יד שמאל משקפת הבנה עמוקה במהות המצווה – האם הדגש הוא על מעשה הקשירה או על חפצא של תפילין המונח על הגוף.
בחירת היד: קשירה מול הנחה
כאשר אנו בוחנים מדוע נבחרה דווקא יד שמאל להנחת תפילין, עלינו להידרש למחלוקת התנאים בטעם הדבר. רב נתן מדגיש את הקשר שבין "וקשרתם" לבין "וכתבתם" – כשם שהכתיבה נעשית ביד ימין (שהיא היד השלטת אצל רוב בני האדם), כך הקשירה צריכה להיעשות ביד ימין. ממילא, היד הקושרת היא הימין, והיד הנקשרת היא השמאל. לפי גישה זו, עיקר המצווה הוא 'מעשה' הקשירה, והימין היא הכוח הפועל.
לעומת זאת, דעות אחרות בחז"ל רואות את השמאל כיד המיועדת מצד עצמה. הדבר בא לידי ביטוי בדרשתו של רב אשי על המילה "ידכה" – יד כהה. כאן אין אנו עוסקים רק ביחס שבין קשירה לכתיבה, אלא בתכונה המהותית של היד. היד השמאלית היא היד החלשה, ה'כהה', ודווקא עליה ראוי להניח את התפילין.
יש להעמיק בחילוק שבין הידיים: יד ימין עניינה לפעול, ליצור ולשנות במציאות (כמו היד האוחזת בפטיש). יד שמאל, לעומתה, עניינה לקבע, להחזיק ולתת קונטרה (כמו היד האוחזת במסמר או בצנצנת). התפילין הם דבר 'מונח' ו'מקובע', ולכן מקומם בשמאל. יתרה מכך, קיים ניגוד רוחני בין ה"יד החזקה" של הקדוש ברוך הוא, הגואל את ישראל ממצרים, לבין ה"יד הכהה" של האדם. הנחת התפילין על היד הכהה מבטאת את הזדקקותו של האדם לקב"ה ואת כפיפות כוחותיו המוגבלים לפניו.
גדר הגידם בהנחת תפילין
מתוך הדרשה של "ידכה", אנו דנים במעמדו של הגידם. בברייתא מובאות שתי דעות: דעה אחת פוטרת את מי שאין לו זרוע מן התפילין, ואילו דעת "אחרים" מרבה מהפסוק "ידכה" את הגידם שחייב בתפילין.
יש לבחור בביאור שיטות אלו מתוך דברי הראשונים. רש"י מפרש שגידם הוא מי שאין לו יד (כף יד), אך יש לו זרוע. במקרה כזה, כיוון שמקום ההנחה (הקיבורת) קיים, הוא חייב להניח. אולם אם אין לו זרוע כלל, הוא פטור. מדברי רש"י משמע ששמאל מעכבת; כלומר, אם אין לאדם זרוע שמאל, אין הוא מעביר את התפילין לימין, אלא נפטר מן המצווה. זאת משום שהתורה הגדירה את ה"חפצא" של המצווה בשמאל דוקא.
לעומת זאת, במכילתא ובדברי חלק מהראשונים (כמו האור זרוע בשם רבינו אליקים) מצינו גישה אחרת: מי שאין לו יד שמאל, מניח על יד ימין. כאן אנו שואלים: האם הדין הוא להניח על 'היד' של האדם, והבחירה בשמאל היא רק עדיפות ראשונית במקום ששתי הידיים קיימות? או שמא השמאל הוא חלק בלתי נפרד מהגדרת המצווה? אם נפרש כדעת המכילתא, הרי שהעיקר הוא עצם ההנחה על הגוף, והימין משמשת תחליף לשמאל. אך לדעת רש"י, נראה שמעשה הקשירה או המיקום בשמאל הם לעיכובה, ובלעדיהם פקעה המצווה.
דין איטר ויד השלטת
הברייתא קובעת כי איטר (שמאלי) מניח תפילין בימינו, שהיא שמאלו שלו. קביעה זו מעוררת דיון נרחב בראשונים סביב השאלה מהו המדד לקביעת 'ימין' ו'שמאל' – האם אנו הולכים אחר הכתיבה, אחר רוב המעשים, או אחר היד הכהה?
במרדכי מובא ספק באדם שכותב בימין אך שאר מעשיו בשמאל, או להיפך. אם נלך אחר טעמו של רב נתן ("וקשרתם וכתבתם"), הרי שהכתיבה היא המדד המכריע. אך אם נלך אחר רב אשי ("יד כהה"), המדד הוא חוזק היד ותפקודה הכללי. הראש (בסימן י"ח) מביא בשם בעל התרומה שיש ללכת אחר היד הכהה (תשש כוח) ולא אחר הכתיבה, כיוון שהלכה כרב אשי.
מאידך, רבינו פרץ סובר שאדם כזה נחשב כ"שולט בשתי ידיו", ובמקרה כזה הגמרא קובעת שמניח בשמאל של כל אדם. לשיטתו, ברגע שיש עירוב של כוחות – יד אחת כותבת ויד שנייה פועלת – אנו חוזרים להגדרה האובייקטיבית של 'שמאל' בעולם.
ישנה נקודה נוספת המופיעה במרדכי והיא 'כנגד הלב'. אף שבדברי הגמרא כאן לא הוזכר עניין הלב כטעם לבחירת שמאל (אלא בדרשות אחרות), יש מי שרצה לומר שאפילו איטר יניח בשמאל כל אדם כדי שיהיה כנגד הלב, שכן הלב נמצא בשמאל. אולם למעשה, רוב הראשונים דחו זאת, שכן הגדרת 'יד' בתפילין תלויה בכוח הפועל או בכוח הכהה של האדם הספציפי.
כאן יש להבחין בין מצוות שבהן הימין נדרשת כ'חפצא' (כמו אוזן ימנית במצורע או בכהן), שבהן אין משמעות להיותו של האדם איטר כי החשיבות היא אובייקטיבית, לבין מצוות שבהן הימין נדרשת מצד המיומנות והפעולה (כמו נטילת לולב או כתיבה), שבהן אנו הולכים אחר כוחו של האדם. הראבי"ה מחלק ביסוד זה, ולפיו בתפילין, שיש בהן מעשה קשירה וכתיבה, אנו הולכים אחר סובייקטיביות האדם, ולכן האיטר הופך את ידיו.
מקום ההנחה: קיבורת וגובה הראש
הגמרא מביאה את דברי תנא דבי מנשה: "על ידך – זו קיבורת; בין עיניך – זו קדקוד". זיהוי הקיבורת עמד במוקד דיון רחב בקרב הראשונים. רבנו תם, בתוספות ארוך ומפורט, חולק על מפרשים שטענו שהקיבורת היא בחלק היד שבין כף היד למרפק. הוא מוכיח בראיות פילולוגיות ומהקשרים שונים בחז"ל כי הקיבורת היא גובה הבשר שבזרוע, בין בית השחי למרפק (מקום השריר הדו-ראשי).
הקושי המרכזי כאן הוא הפער שבין לשון המקרא לבין הפרקטיקה ההלכתית. התורה מצווה להניח "על היד", והשפה המקראית מזהה 'יד' עם כף היד או האמה. חז"ל, בתורה שבעל פה, הסיטו את ההנחה אל הזרוע. רבנו תם מבקש לגשר על פער זה וטוען שגם הקיבורת נכללת תחת השם "יד", וכי הדרישה שהתפילין יהיו "כנגד הלב" מחייבת שהם יונחו בזרוע העליונה, בגובה הלב, ולא באמה התחתונה.
בדומה לכך, המושג "בין עיניך" אינו מתפרש כפשוטו (על המצח בין העיניים), אלא בגובה הראש, במקום שמוחו של תינוק רופס. ההוכחה לכך היא מהפסוק "ולא תשימו קורחה בין עיניכם למת", שם ברור שהכוונה למקום שיש בו שיער, כלומר על הקרקפת ולא על המצח החלק.
שאלת פלימו: בין המופשט למציאותי
אחת הסוגיות המרתקות בדיון זה היא שאלתו של פלימו לרבי: "מי שיש לו שני ראשים, באיזה מהן מניח תפילין?". תגובתו החריפה של רבי – "קום גלי וקבל עליך שמתא" (קום גלה וקבל עליך נידוי) – דורשת ביאור. מדוע ראה רבי בשאלה זו משום ליצנות או זלזול?
נראה כי רבי, כמי שאמון על הנהגת הציבור והוראת ההלכה המעשית, הסתייג משאלות היפותטיות שאינן מחוברות לריאליה. לעומתו, פלימו פעל כ'למדן' (בסגנון המוכר לנו מהישיבות המאוחרות, כגון שיטת בריסק). הלמדן אינו מחפש רק את הפתרון למקרה המצוי, אלא משתמש במקרי קצה כדי לזקק את המושגים ההלכתיים. דרך השאלה על "שני ראשים", פלימו ביקש אולי לברר את מהות הזיקה שבין הראש לתפילין – האם מניחים על הראש מצד היותו מרכז התודעה והחיים, או שמא מדובר בגזירת הכתוב טכנית על איבר מסוים.
המתח נפתר כאשר מגיע אדם ומספר שנולד לו תינוק בעל שני ראשים, ושואל לגבי פדיון הבן. כאן אנו רואים את הקשר ההדוק שבין פרשיות התפילין לפרשיות פדיון הבן (שתיהן מופיעות בפרק י"ג בשמות). התשובה שניתנה לאותו אדם – שעליו לתת עשרה סלעים לכהן (חמישה עבור כל גולגולת) – מלמדת כי מבחינה הלכתית, כל ראש נחשב כישות עצמאית לעניין פדיון.
מכאן ניתן להשליך גם על שאלת התפילין. אם לעניין פדיון אנו הולכים אחר הגולגולת, ייתכן שגם בתפילין היה עליו להניח על שני הראשים, לו היה מגיע לגיל מצוות. בעל ה'קרן אורה' מציע הסבר נוסף לשאלת פלימו: הוא ניסה ליצור סימטריה בין שתי הידיים לשני הראשים. כשם שבידיים אנו בוחרים את השמאל, פלימו רצה לבחון האם יש 'שמאל' ו'ימין' גם בראשים. אולם הוא מסכם כי יצור כזה הוא חריג שאינו נכנס תחת גדרי "אדם" רגילים, ולכן אין להאריך בזה.
