מבוא: שורשי המאבק על ספירת העומר

סוגיית קצירת העומר וספירתו, כפי שהיא מופיעה במסכת מנחות (סה-סו), אינה רק בירור הלכתי בפרטי המצוות, אלא היא מהווה את אחד ממוקדי הפולמוס המרכזיים שבין חכמי ישראל לבין הכתות שפרשו מן הציבור בתקופת בית שני – הצדוקים והבייתוסים. בירור זה מעמיד אותנו על תפיסת המועדות היסודית של חז"ל מול גישתם של אלו שביקשו לנתק את התורה שבעל פה מן המקרא.

עיקר עניינה של המשנה (סה, א) הוא התיאור הפומבי וההפגנתי של הקציר. התיאור של "כל העיירות הסמוכות מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול" מלמד שלא מדובר בטקס חקלאי גרידא, אלא ב"הפגנה הלכתית" שנועדה להוציא מלבם של בייתוסים.

אופיו הפומבי של קציר העומר וגדר "במושבותיכם"

הפומביות המלווה את קציר העומר – השאלות המשולשות "בא השמש? הן", "מגל זו? הן", "אקצור? קצור" – מזכירה את התיאורים במשנה במסכת ביכורים ובניסוך המים. נראה כי יסוד הדבר נעוץ בהדגשת הכתוב בפרשת אמור: "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה". ישנו דגש על שיתוף הציבור כולו בהליך העומר. הקציר אינו פעולה פרטית של הכהן או של שליח בית דין, אלא הוא אירוע לאומי המשתף את העם כולו בתהליך המעבר מהתבואה הישנה לחדשה.

הבייתוסים טענו כי "אין קצירת העומר במוצאי יום טוב". טענה זו אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא חלק מתפיסה רחבה יותר הנוגעת ללוח השנה. מהתוספתא (ראש השנה א, טו) עולה כי הבייתוסים ניסו לשבש את קידוש החודש כדי לגרום לכך שחג השבועות יחול תמיד ביום ראשון. מכאן שהוויכוח אינו רק על פרשנות המילה "שבת" בפסוק, אלא על השליטה בלוח השנה. מי ששולט בלוח ובקידוש החודש הוא המרכז התורני והלאומי של האומה.

הבייתוסים ושיטת הלוח השמשי

ישנה סברה במחקר, הנתמכת בממצאים מכתבי כת מדבר יהודה, המזהה את הבייתוסים עם הכתות שהחזיקו בלוח שנה שמשי בן 364 ימים. לפי לוח זה, התאריכים חלים תמיד באותם ימי שבוע בכל שנה. ממילא, "ממחרת השבת" לפי שיטתם חל תמיד ביום ראשון מסוים בחודש ניסן (בדרך כלל כ"ו בניסן לפי חשבונם), וחג השבועות חל תמיד ביום ראשון (ט"ו בסיוון).

מול תפיסה נוקשה זו, העמידו חכמים את הלוח המקדש על פי הראייה, שבו חג המצות חל בכל יום מימי השבוע, והספירה מתחילה בט"ז בניסן – "ממחרת יום טוב". הבנת שיטתם של הבייתוסים מסייעת לנו להבין מדוע חכמים ראו צורך כה גדול להפגין את הקציר דווקא במוצאי יום טוב ראשון, גם כשזה חל בשבת, כדי להנכיח את ריבונותה של התורה שבעל פה על קביעת הזמנים.

בירור הברייתות במגילת תענית: המאבק על התמיד והעומר

הסוגיה בגמרא (סה, א) מביאה שתי ברייתות מרכזיות. הראשונה מקורה במגילת תענית, והיא עוסקת בימים שבהם "לא להתענאה בהון" ו"מקצתון דלא למספד בהון". הברייתא מונה שני פרקי זמן בניסן: מריש ירחא ועד תמניא ביה – זמן שבו "איתוקם תמידא", ומהשמיני בו ועד סוף המועד – זמן שבו "איתותב חגא דשבועייא".

בעניין קורבן התמיד, המחלוקת הייתה האם יחיד יכול להתנדב ולהביא תמיד. הצדוקים דרשו את הפסוק "את הכבש האחד תעשה בבקר" בלשון יחיד. חכמים השיבו להם מהפסוק "את קרבני לחמי לאשי תשמרו" בלשון רבים, ללמד שכל הקורבנות צריכים לבוא מתרומת הלשכה. זהו מאבק מהותי על השאלה למי שייך המקדש. הצדוקים ביקשו להפריט את עבודת המקדש ולאפשר לבעלי הון לשלוט בה, בעוד חכמים עמדו על כך שהמקדש הוא קניינו של העם כולו כגוף אחד – "ציבור" שאינו רק אוסף של יחידים.

בעניין חג השבועות, הגמרא מתארת את הוויכוח בין רבן יוחנן בן זכאי לזקן בייתוסי אחד. הבייתוסי טען טענה "אנושית": משה רבנו אהב את ישראל, וידע ששבועות הוא יום אחד בלבד, לכן קבעו ביום ראשון כדי שיהיה לעם "גשר" של יומיים (שבת ויום ראשון) של עונג ותענוג. רבן יוחנן בן זכאי השיב לו בביטול, וכינה את דבריו "שיחה בטלה", תוך שהוא מביא ראיות מפסוקי התורה.

שיטת רבן יוחנן בן זכאי: המתח בין שבועות לימים

רבן יוחנן בן זכאי מציג קושיה פנימית מתוך פסוקי ספירת העומר: כתוב אחד אומר "תספרו חמישים יום", וכתוב אחד אומר "שבע שבתות תמימות תהיינה". לכאורה יש כאן סתירה – האם המדד הוא ימים או שבועות?

הוא מיישב זאת בחילוק בין שני מקרים: כאשר יום טוב חל בשבת, הרי שגם כשסופרים מהמחרת (יום ראשון), הספירה מתחילה בדיוק בראשית שבוע ומסתיימת בסוף שבוע, ואז מתקיימים גם ה"חמישים יום" וגם ה"שבע שבתות תמימות". אך כאשר יום טוב חל באמצע השבוע, אם נספור שבע שבתות (במובן של שבועות קלנדריים מראשון לשבת), לא נגיע לחמישים יום מהקציר. לכן התורה נתנה שני מדדים כדי ללמדנו שהספירה תלויה ביום טוב ולא ביום השבת הקלנדרי.

בדבריו של רבן יוחנן בן זכאי ישנה הודאה מסוימת שהמילה "שבת" יכולה להתפרש במובן של יום השביעי, אך הוא מסייג זאת ומלמד שהתורה השתמשה בלשון זו רק כדי להורות על המקרה האופטימלי, אך המהות היא המרחק מהחג.

היסוד המחשבתי בטענת הבייתוסי

למרות שחז"ל כינו את דברי הבייתוסי "שיחה בטלה", יש בהם עמידה על נקודה עמוקה. הבייתוסי הבין שהתורה בחרה לתאר את הספירה לא כתאריך (ט"ז בניסן), אלא כיחס בין ימים: "ממחרת השבת". הבייתוסי סבר שהיחס הזה מחייב קשר מהותי בין השבת לבין המחרת שלה.

אולם, חכמים הסבירו שה"שבת" בפסוק אינה שבת בראשית, אלא יום טוב. מדוע קראה לו התורה שבת? כדי ליצור זיקה בין המועדות לבין השבת. כשם ששבת היא "קביעא וקיימא" מימי בראשית, כך התורה רצתה לתת נופך של קביעות וקדושה עצמית ליום טוב הראשון של פסח, שהוא נקודת המוצא לספירה.

שיטת רבי אליעזר: "וספרת לך" כספירה של בית דין

רבי אליעזר (בס"ו עמוד א) נוקט בגישה פרשנית אחרת. הוא אינו נזקק לסתירה שבין חמישים יום לשבע שבועות, אלא למילה "לך" בפרשת ראה: "שבעה שבועות תספור לך". המילה "לך" – בדומה לספירת היובל ("וספרת לך שבע שבתות שנים") – מלמדת שהספירה מסורה לבית דין.

אם הספירה הייתה תלויה בשבת בראשית, לא היה צורך בבית דין; כל אדם יודע מתי חל יום ראשון. הצורך בציווי לבית דין לספור מלמד שהספירה תלויה בקביעת המועד, שהיא היא מלאכתם של בית הדין המקדשים את החודש. ממילא, "ממחרת השבת" חייב להיות מחרתו של יום שבית דין קבעו כקדוש – דהיינו יום טוב.

בכך רבי אליעזר מחבר את ספירת העומר למערכת הכוללת של "קידוש הזמנים". ספירת העומר אינה רק ספירה חקלאית של ימי הקציר, אלא היא פעולה הממשיכה את קדושת יום טוב הראשון ומקרינה אותה לעבר חג השבועות. שבועות הוא החג היחיד בתורה שאין לו תאריך קבוע, אלא הוא נקבע על ידי הספירה הנובעת מפסח.

שיטת רבי יהושע: מנה ימים וקדש חודש

רבי יהושע מציע ראיה מההקבלה בין ספירת הימים לקידוש החודש: "מנה ימים וקדש חודש, מנה ימים וקדש עצרת". יסוד שיטתו הוא שקדושת הזמן ביהדות דורשת מעורבות אנושית והפתעה.

בלוח של הבייתוסים, הכל ידוע מראש. אין מקום לעדים, אין מקום לבית דין, ואין מקום לדינמיקה בין הקדוש ברוך הוא לישראל. חז"ל עומדים על כך שגם בעצרת, כמו בראש חודש, הסמוך לביאתו צריך להיות ניכר. לו היינו סופרים תמיד מיום ראשון, התאריך היה קבוע ומאובן. הספירה מיום טוב, שיום טוב עצמו תלוי בקידוש החודש, מבטיחה שחג השבועות יהיה חלק מהמערכת החיה של "מקדש ישראל והזמנים".

שיטת רבי יהודה בן בתירה: נאמר שבת למעלה ונאמר שבת למטה

רבי יהודה בן בתירה משתמש במידה של "גזירה שווה": "נאמר שבת למעלה (בספירת העומר) ונאמר שבת למטה (בפרשת המועדות)". כשם ששבת האמורה בפרשת המועדות סמוכה לרגל, אף שבת האמורה כאן היא הרגל עצמו.

הוא מדגיש שהספירה חייבת להתחיל מנקודת מוצא משמעותית. בשבת בראשית שחלה בחול המועד לא קרה שום אירוע היסטורי או רוחני המצדיק את תחילת הספירה ממנה. לעומת זאת, יום טוב הראשון של פסח הוא יום הגאולה, יציאת מצרים. ממנו ראוי להתחיל לספור לעבר מתן תורה. הספירה זקוקה ל"עוגן" של חג.

היחס בין שבת לשבועות: הממד החקלאי והרוחני

בבחינת המונח "שבת" שפירושו "שבוע", יש להבין את הקשר לעולם הקציר. התורה מתארת ספירה של שבע שבתות כדי להורות על תהליך של עבודה ושביתה. אדם קוצר שישה ימים ושובת ביום השביעי.

הדמיון לספירת השמיטה והיובל אינו מקרי. בשניהם אנו מונים יחידות של שבע כדי להגיע ליום או לשנה החמישים, שהם קודש קודשים. המודל האופטימלי הוא כפי שהיה בשנה זו, כשפסח חל בשבת: הקציר מתחיל במוצאי שבת, יום ראשון בשבוע, ונספרים שבועות שלמים של עבודה המסתיימים בשביתה. אך התורה ידעה שלא תמיד זה יתאפשר, ולכן הדגישה את מנין החמישים יום כחלופה השומרת על הקשר לחג הפסח גם כשספירת השבועות ה"נקייה" (מראשון לשבת) משתבשת.