בהמשך לבירור ענייני ספירת העומר והקרבת המנחה, ברצוני להרחיב ולעיין ביסוד היתר ה'חדש' על ידי העומר, ובשאלה המרכזית העולה עם חורבן הבית: מהו המנגנון המשאיר את היתר התבואה על כנו בהיעדר הקרבת העומר. סוגיה זו משיקה עמוקות למה שביררנו בשבוע שעבר בנוגע לנקודת המוצא של הספירה כשאין מנחה, שם ראינו את שיטת הרמב"ם שהספירה עוברת מיום הקרבת המנחה ליום שבו היא אמורה הייתה להיות מוקרבת. תהליך דומה מאוד אנו מוצאים ביחס להיתר החדש במדינה.

גדר היתר החדש במקרא ובספרות התנאים

על פי פשוטו של מקרא, התורה קובעת את איסור החדש ומגדירה את נקודת ההיתר בשני אופנים הנראים כסותרים. נאמר בפרשת אמור (ויקרא כג, יד): "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱ-לֹהֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם". התורה מדגישה שמדובר ב"חוקת עולם לדורותיכם", מה שמלמד שהאיסור אינו תלוי בהכרח בקיומו של המקדש. מאידך, ההיתר מותנה ב"הבאת קורבן א-לוהיכם".

בספרות התנאים אנו מוצאים שהעבירו את מוקד ההיתר מהקרבת המנחה לזמן היום עצמו. כפי שדורשים חז"ל על המילים "עד עצם היום הזה" – שהיום כשלעצמו יש בכוחו להתיר. כאן מתעוררת שאלת היסוד: אם היום יודע להתיר, לשם מה נצרכה הקרבת המנחה? ומה היה היחס ביניהם בזמן שהבית היה קיים?

ניתן למצוא דמיון לסוגיה זו בדין כפרת יום הכיפורים. התורה מתארת מערכת כפרה מורכבת של קורבנות, אך חז"ל מלמדים שגם לאחר החורבן "עיצומו של יום מכפר". גם שם מופיע הביטוי "עצם היום הזה". השאלה היא אחת: האם הקורבן הוא המכפר/המתיר הבלעדי, או שהוא רק אמצעי לזירוז ההיתר שחל ממילא מכוח היום?

המשנה במנחות (פרק י', ובגמרא פרק ו') מתארת את המציאות בזמן הבית: "משקרב העומר הותר החדש מיד, והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן". הרחוקים, שלא ידעו מתי הוקרב העומר בפועל, סמכו על החזקה שבית דין אינם מתעצלים ועד חצות היום בוודאי כבר הוקרב. לאחר החורבן, התקין רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) שיהיה יום הנף כולו אסור.

תקנת ריב"ז: גדר דרבנן או בירור דאורייתא

במשנת ראש השנה (פרק ד') מופיעה תקנת ריב"ז כחלק מרצף תקנות שנועדו להסדיר את עולם ההלכה לאחר החורבן. שם היא מוצגת כדומה לתקנת לולב שבעה: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש". המבנה הפשוט מורה כי גם איסור יום הנף כולו הוא תקנה דרבנן המבוססת על החשש "מהרה ייבנה בית המקדש".

הגמרא בראש השנה מסבירה את טעם התקנה: אם ייבנה המקדש בלילה שבין ט"ו לט"ז בניסן, או ביום ט"ז עצמו (לפי הגישה שהמקדש יירד משמים, כפי שפירש רש"י), אנשים שהתרגלו לאכול חדש מיד עם הארת המזרח – כפי הדין כשאין מקדש – ימשיכו לאכול מוקדם גם כשיש מקדש, בעוד שבזמן הבית ההיתר תלוי בהקרבת העומר המתרחשת מאוחר יותר ביום. לכן תיקן ריב"ז להמתין עד סוף היום בכל מקרה.

אולם, בתוך מסכת מנחות אנו מוצאים מחלוקת אמוראים עמוקה בשאלה מהי היכולת העצמית של היום להתיר. רב ושמואל סוברים: "בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר, בזמן שאין בית המקדש קיים האיר המזרח מתיר". לשיטתם, התורה דיברה בשני קולות נפרדים: כשקיימת מנחה היא הגורם המעכב והמתיר, וכשאיננה – היום הוא המתיר.

לעומתם, רבי יוחנן וריש לקיש סוברים: "אפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר". כלומר, מן התורה היום תמיד מתיר בבוקרו של ט"ז בניסן, ומה שכתוב "עד הביאכם" אינו אלא למצווה. הגמרא מנסה ליישב את משניות מנחות לפי שיטה זו וקובעת שכל מקום שנאמר בו שהעומר מתיר – הכוונה היא למצווה מן המובחר, אך לא לעיכוב בדין תורה.

הבנת המושג "למצווה" ושיטת התוספות

יש להבין את דברי רבי יוחנן וריש לקיש שהקרבת העומר היא "למצווה". בעלי התוספות (מנחות סח, א) מציעים שני פירושים. בפירוש הראשון נאמר שקיים "עשה" מן התורה להמתין לעומר, אך אין בזה איסור "לאו". הדבר דומה למודל של חמץ בערב פסח לאחר חצות לשיטת חלק מהראשונים: יש מצוות עשה של "תשביתו", וממילא אסור לאכול, אך אין זה הלאו של חג הפסח עצמו. בפירוש השני (מנחות סח, ב) נאמר שאין כאן אפילו עשה, אלא רק מצווה מן המובחר, והתבואה מותרת באכילה גמורה מן התורה כבר בבוקר.

מכאן עולה השאלה על תקנת ריב"ז לפי רבי יוחנן וריש לקיש. אם היתר החדש הוא דאורייתא מהבוקר, מדוע תיקן ריב"ז לאסור את כל היום? הגמרא מציעה שריב"ז סבר כשיטת רבי יהודה, שדורש את המילים "עד עצם היום הזה" – עד עיצומו של יום, וסובר ש"עד ועד בכלל", כלומר שהאיסור נמשך מן התורה עד סוף היום.

מבחינה למדנית, קל יותר להסביר את שיטת רבי יוחנן וריש לקיש. לדידם, היום והמנחה פועלים בשני מסלולים שונים: המנחה היא גורם המקדים את ההיתר לפני זמן היום, ואילו היום הוא גורם עצמאי. רב ושמואל נאלצים להסביר מנגנון מורכב יותר, שבו המנחה "חוסמת" את יכולת היום להתיר כשהיא קיימת.

המנגנון של "עצם היום": תבואה שהתבגרה

כדי להבין כיצד היום מתיר ללא קורבן, יש להגדיר מחדש את המושג "חדש". התורה לא אסרה חפצא מסוים של תבואה, אלא אסרה תבואה שטרם הגיע זמנה. בט"ז בניסן, התבואה "מתבגרת" והופכת מ"חדש" ל"ישן". ט"ז בניסן הוא ראש השנה לקציר. התבואה שנזרעה בחורף שייכת לשנה החקלאית שעברה את נקודת המפנה של ט"ז בניסן, ולכן היא מותרת.

לפי רבי יוחנן וריש לקיש, המנחה מסוגלת להתיר תבואה שהיא עדיין במעמד של "חדש". היא לא מחכה שהתבואה תהפוך ל"ישן" מכוח הזמן, אלא מבצעת פעולת היתר אקטיבית במקדש. לעומת זאת, סוף היום הוא תהליך פסיבי של התיישנות. הבנה זו מיישבת את הקושי: מדוע נצרך עומר אם היום מתיר? התשובה היא שהעומר מאפשר לאכול את התבואה כשהיא עודנה "חדשה".

איסור חדש בחוצה לארץ: חובת הגוף או חובת קרקע

מכאן אנו עוברים לשאלת תחולת האיסור בחוצה לארץ. המשנה בקידושין (לו, ב) קובעת כלל: "כל מצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ". הגמרא מסבירה ש"תלויה בארץ" פירושה "חובת קרקע", ו"אינה תלויה בארץ" פירושה "חובת הגוף".

החדש, לכאורה, הוא חובת קרקע מובהקת, שכן הוא איסור החל על גידולי הקרקע. אם כן, מדוע שנאסור אותו בחוצה לארץ? כאן נחלקו התנאים: תנא קמא סובר שאינו נוהג אלא בארץ, ורבי אליעזר אומר "אף החדש" נוהג בכל מקום. יסוד המחלוקת הוא בדרשת המילה "מושבותיכם". רבי אליעזר דורש "בכל מושבותיכם" – בכל מקום שבו יהודים יושבים.

ברצוני לעמוד על שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה (ערלה פ"ג מ"ט), שמאירה את הנושא באור ייחודי. הרמב"ם כותב שהחדש אסור מן התורה בכל מקום כי התורה לא תלתה אותו בארץ. בניגוד לערלה וכלאיים, שבהם נאמר "כי תבואו אל הארץ" או שמופיעות המילים "שדך" ו"כרמך" המרמזות על בעלות בארץ ישראל, בחדש נאמר "בכל מושבותיכם" ללא סייג של ביאה לארץ.

על פי הרמב"ם, הגדרת "מצווה התלויה בארץ" אינה רק תיאור מציאותי של האיסור (האם הוא על הגוף או על הפרי), אלא תלויה בלשון הכתוב. אם התורה לא כתבה "כי תבואו" או לשון בעלות של ארץ ישראל, האיסור הופך לחובת הגוף שאינה מוגבלת גיאוגרפית.

ניתן להציע הסבר למדני נוסף בעקבות התוספות בבבא בתרא (פא, א). התוספות דנים שם בביכורים, ואף על פי שהם גידולי קרקע, הם נחשבים "חובת הגוף" משום שהחיוב מוטל על האדם להביא את הפרי למקדש. באופן דומה, ניתן לומר שאיסור חדש אינו קדושה פנימית של הפרי (כמו טבל), אלא חובה המוטלת על האדם לקשר את תחילת אכילתו למקדש ולזמן הקציר הלאומי. היות וההיתר תלוי ביום (כפי שביארנו לעיל שהיום הופך את החדש לישן), הרי שזהו דין בזמן ולא רק בקרקע, ולכן הוא נוהג בכל מקום.

השתלשלות ההלכה באירופה והיתרי הראשונים

בפועל, סוגיית חדש בחוצה לארץ הפכה לאחד האתגרים הגדולים ביותר עבור יהודי אירופה. הרי"ף והרמב"ם פסקו כרבי אליעזר שחדש נוהג מן התורה בכל מקום. אולם באירופה, בשונה מאגן הים התיכון, קיימות "תבואות קיץ". בעוד שבארץ ישראל כל התבואה נזרעת בחורף וממילא היא כבר "ישנה" כשיגיע זמן הקציר שאחרי הפסח הבא, באירופה נזרעות שעורים ושיבולת שועל לאחר הפסח, והן מגיעות לשוק כ"חדש" גמור בעיצומו של הקיץ והסתיו.

המצוקה הייתה גדולה במיוחד בתעשיית הבירה והיי"ש, שהיו מרכיב מרכזי בתזונה ובכלכלה היהודית. הראשונים באשכנז חיפשו דרכים להקל. בעלי התוספות (קידושין לז, א) הציעו לסמוך על הרוב: רוב התבואות נזרעות בחורף, ומספק אין לאסור. גם במקומות שבהם הרוב נזרע בקיץ, הציע הרי (רבי יצחק מזמפיא) להסתמך על כך ש"אין דלתות המדינה נעולות", ואולי התבואה הובאה ממקום שבו הרוב הוא תבואת חורף.

סברה נועזת יותר הופיעה בדברי רבינו ברוך בעל "ספר התרומה", שסבר שחדש נוהג רק בארצות הסמוכות לארץ ישראל. הרא"ש תמה על דבריו, אך ציין שבפועל קשה היה לאסור על הציבור דברים שלא היו יכולים לעמוד בהם. "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

שיטה נוספת להקל היא שיטת הב"ח, הסובר שחדש אינו נוהג בתבואה של גוי בחוצה לארץ. הב"ח טען שמעולם לא פשט איסור חדש בחו"ל בתבואת גויים, וסמך על כך ש"מושבותיכם" נאמר על מושב ישראל ולא על קרקע של גויים.

בין ערוך השולחן למשנה ברורה

במאה ה-19 אנו מוצאים שתי גישות מרכזיות ביחס למציאות המשתנה. ערוך השולחן (יורה דעה רצג) נטה להקל וללמד זכות על המנהג הרווח שלא להקפיד על חדש בחו"ל. הוא החיה את שיטת רבינו ברוך והב"ח, וטען שבמקום שבו קשה מאוד להיזהר, יש לסמוך על המקילים.

לעומתו, המשנה ברורה (סימן תפ"ט וביאור הלכה שם) נקט קו מחמיר הרבה יותר. הוא טען שבפולין וברוסיה ידוע בבירור שהשעורים ושיבולת השועל נזרעים לאחר הפסח, ואין כאן "ספק" אמיתי. יתרה מזאת, הוא השתמש בטיעון ה"מסילת ברזל" בצורה הפוכה: אם פעם היה אפשר לומר שהקמח הוא מקומי וזקן, הרי שהיום מביאים קמח ממחסני התבואה של אוקראינה ורוסיה שבהם זורעים בקיץ, ולכן החשש לחדש רק גובר. הוא קבע ש"כל בעל נפש" לא יסמוך על ההיתרים ויחמיר לעצמו, שכן לרבים מהראשונים זהו איסור דאורייתא.

המציאות בזמננו ונפקא מינות למעשה

במדינת ישראל כיום, הבעיה כמעט אינה קיימת עבור הצרכן. הרבנות הראשית והבד"צים מקפידים שבייבוא קמח ותבואה מחו"ל לא יהיה חשש חדש (או על ידי בדיקת זמן הקציר בחו"ל, או על ידי אחסון עד לאחר הפסח הבא). בארץ ישראל עצמה, התבואה היא תמיד "ישנה" מכוח הקרבת העומר (או היום).

בחוצה לארץ, ובמיוחד בארצות הברית, הסוגיה עדיין עומדת במוקד ההבדל בין קהילות שונות. בקהילות חרדיות רבות מקפידים מאוד על "ישן" (Yoshon), וישנם מדריכים מפורטים עם קודים של מפעלי ייצור המאפשרים לדעת מתי נכנסה תבואה חדשה לשוק (בדרך כלל סביב חודש נובמבר). ארגוני הכשרות הגדולים בארה"ב (כמו ה-OU) אינם מחייבים "ישן" כסטנדרט בסיסי, וסומכים על היתרי הספק-ספיקא ושיטת הב"ח עבור הציבור הרחב, אך הם מספקים מידע למעוניינים להחמיר.

מנהג הבריסקערס, כפי שראינו, הוא להחמיר בזה מאוד. גם כשהמציאות נראית כמותרת, החשש הלמדני מאיסור דאורייתא של "חדש" גובר. בנשות הששים בניו יורק, כאשר היה בלתי אפשרי למצוא חלות שנאפ]ו מקמח ישן במהלך החורף אחרי שתבואת קיץ הגיע הלשוק, אבא ז"ל היה מקפיא כמויות גדולות של חלות שנאפו לפני שנכנס החדש לשוק, כדי שיהיה למשפחה לחם "ישן" לכל החורף.

סיכום וחידושים

לסיכום, ביררנו את יסוד היתר החדש דרך שני מסלולים: מסלול המנחה ומסלול היום. החידוש המרכזי הוא ש"עצם היום" אינו רק תאריך בלוח השנה, אלא הוא הגורם המשנה את הגדרת התבואה מ"חדש" ל"ישן" באופן מהותי. כוחו של היום הוא כה חזק, עד שרבי יוחנן סובר שהוא מתיר גם בזמן שהמקדש קיים.

נפקא מינות עיקריות שעלו בדיון:

1. מעמדה של תקנת ריב"ז: האם היא גזירה דרבנן חדשה או בירור מחדש של דין תורה (לפי רבי יהודה).
2. הגדרת מצווה התלויה בארץ: לפי הרמב"ם, הדבר תלוי בלשון הכתוב ("מושבותיכם" מול "כי תבואו"), ולא רק בטבע המצווה כחובת קרקע.
3. ספק ספיקא בחוצה לארץ: כיצד שינויים חקלאיים וטכנולוגיים (תבואות קיץ, רכבות) משנים את היכולת להשתמש בספקות כדי להתיר את החדש.

הבנת המנגנון של "עיצומו של יום" מאפשרת לנו להבין כיצד התורה בנתה מערכת הלכתית ששורשיה במקדש, אך פירותיה מזינים את העם היהודי בכל מושבותיו ובכל הדורות, גם כשענני החורבן טרם התפזרו. המעבר מהעומר ליום הוא ביטוי לחיוניותה של ההלכה ולכוחה המטהר והמתיר של קדושת הזמן.