מראי מקומות
א. ערב תשעה באב
- משנה תענית כו: "ערב תשעה באב… ולא הודו לו חכמים"; תוספתא תענית ג, יא
- תענית ל. "ערב תשעה באב… כמי שמתו מוטל לפניו" (ל: 2 שורות מלמעלה); רש"י
- ירושלמי תענית ד, ו, "מהו שישנה… מטה כפויה"
- רמב"ם תעניות ה, ז-ט; רמב"ן תורת האדם אבלות ישנה סעיף קג
- נקודות למחשבה – משמעות שני תבשילים לאור מקומות נוספים בהם מופיעים שני תבשילין; היכן עוד נאסר בשר ויין; שאלת ההשוואה לדיני אבלות ודיני מי שמתו מוטל לפניו
ב. סעודה מפסקת
- רי"ף תענית ד, א "ולענין תענית שפוסק בה… ז"ל", וברז"ה ובכתוב שם ובמלחמת השם על אתר; רמב"ם תעניות ג, ג
- תורת האדם סעיף קד
סיכום השיעור
א. המשנה – ערב תשעה באב
- המשנה קובעת ב"ערב תשעה באב" (מפשטותה: מהבוקר) איסור על שני תבשילין, בשר ויין.
- משמעות האיסורים:
- אכילת "שני תבשילין" מסמלים "סעודה" במובן של ארוחה מרובת מנות, חברתית ושמחה, כמו סעודת יום טוב או סעודה תקנית. האיסור בשני תבשילין משמעו לאכול אבל לא לסעוד.
- בשר ויין מסמלים שמחה ותאווה. הדעה הרווחת היא שהתפריט הים תיכוני באותה תקופה לא כלל בשר מדי יום, אלא היה מיועד לעשירים או לאירועים מיוחדים.
- הימנעות מבשר ויין ומריבוי תבשילין מבטאת "חיים על הישרדות" ואכילת מינימום.
- חיבור לאבלות: הימנעות זו קשורה לדינו של "מי שמתו מוטל לפניו", שאחד מדיניו הוא איסור אכילת בשר ושתיית יין. בערב תשעה באב, אנו מתנהגים "כמי שמתו מוטל לפניו".
- רבן שמעון בן גמליאל סובר "ישנה" – מותר לאכול יותר מתבשיל אחד, בשר ויין, אך יש לשנות את הסעודה שלא תהיה סעודה רגילה.
ב. סעודה המפסיק בה
- רבי יהודה בגמרא מצמצם את דיני המשנה:
- האיסורים חלים רק "משש שעות ולמעלה" (מחצות היום והלאה), שכן זו השעה הקרובה והמחוברת כבר לתשעה באב, בדומה לאיסור חמץ בחצות בערב פסח. סעודת הבוקר של ח' באב אינה קשורה לתשעה באב.
- האיסורים חלים רק ב"סעודה המפסיק בה" – הסעודה האחרונה לפני הצום. הצירוף של שתי הגבלות אלו יוצר הגדרה שזו אינה סעודה כללית בערב תשעה באב, אלא דווקא הסעודה הצמודה לתשעה באב.
- ברייתא בהמשך הסוגיה משנה את השפה מ"ערב תשעה באב" ל"כל שהוא משום תשעה באב", ומוסיפה איסור רחיצה. שינוי זה מבהיר כי האיסורים בערב תשעה באב הם הרחבה של דיני תשעה באב עצמם, ומתחילים להחיל חלק מהאיסורים עוד לפני כניסת הצום המלא.
- טעם איסור הרחיצה (הרמב"ן): הרמב"ן מסביר שרחיצה היא "הנאה שלאחר שעה", ולכן מי שמתרחץ לפני תשעה באב "נראה כרוחץ לתשעה באב". הוא מדגיש שמי שמתקלח בערב תשעה באב, בעצם מרענן את עצמו לתשעה באב, בדומה למי שמתרחץ לכבוד שבת. כלומר, מחילים דין אבלות לפני תחילת הצום במידה והוא משפיע במהלך הצום עצמו.
ג. גישות שונות להבנת מהות ה"סעודה המפסקת"
- הסעודה המשפיעה על הצום (הגישה הפשוטה / "מידת כל העם"):
- איסור בשר ויין: איסור בשר ויין הוא בראש ובראשונה כי הם מאכלים של שמחה וחגיגיות, וצריכים בערב תשעה באב במצב של "חיים על הישרדות". אכילתם בסעודה המפסקת מביאה לכך שבתשעה באב עצמו אדם יהיה עם שובע של חג, וזה עומד בניגוד מוחלט לדיני האבלות של היום. "מידת כל העם" דורשת "אל תאכל בסעודה מפסקת בצורה שיהיה לך בשר במעיים בתשעה באב".
- קבלת הצום ("תוספת תענית") – הרי"ף והראב"ד:
- לפי גישה זו, "סעודה המפסיק בה" היא הסעודה שבה מקבלים את התענית על עצמם. משמעות הדבר היא שאסור לאכול דבר כלשהו לאחר סעודה זו, אף שיש שהות ביום עד שקיעת החמה. זהו דין "תוספת תענית", שמשמעו לקבל את הצום מבעוד יום.
- הראב"ד פירש את הברייתא "כל שהוא משום תשעה באב" כראיה לדין זה, שבו קבלת הצום אוסרת כבר את כל הפעולות האחרות כולל רחיצה. לדעתו, כל דיני תשעה באב חלים בסיום הסעודה המפסקת, אפילו איסור רחיצה
- הסבר לצורך ואפשרות התוספת בתענית: התענית, על פי גישה זו, אינה רק עניין של אסטרונומיה (זמנים קבועים של יום ולילה), אלא היא "מדברת עם הסעודות". כלומר, האופן שבו אוכלים (או חדלים מלאכול) את הסעודה, הוא זה שמגדיר את תחילת התענית. על ידי שאוכלים את הסעודה האחרונה מבעוד יום וחודלים ממנה, בעצם עושים פעולה שמקבלת את הצום. הדבר דומה להדלקת נרות שבת לפני כניסת שבת: זו פעולה של ליל שבת המקדימה את כניסת השבת ומקבלת אותה, אף שעדיין יום חול מבחינה אסטרונומית. "תוספת תענית" היא אפוא קבלת העינוי עוד לפני זמנו האסטרונומי.
- בעל המאור והרמב"ן חולקים בחריפות, בטענה שדין "תוספת" קיים רק ביום הכיפורים (שבו יש קדושת היום המאפשרת "הוספה מחול על הקודש"), ואינו שייך בתעניות ציבור (כולל תשעה באב) שאינן קדושות באותו מובן. לשיטתם, מותר לאכול עד סמוך לשקיעת החמה. הרמב"ם אינו מביא דין תוספת שבת ורק תוספת יום כיפור, והנצי"ב מסביר שלרמב"ם התוספת ביום כיפור היא על העינוי, לא על קדושת היום, וגם בזה היא מדברת עם הסעודות, והוא הדין בסעודהת המפסקת ערב תשעה באב.
- "סעודת תשעה באב" – הירושלמי והתוספתא:
- גישה ייחודית זו מציעה כי סעודת תשעה באב היא למעשה "סעודת אבלים".
- במקור, אבלים אינם צמים, ואוכלים סעודת הבראה לאחר הלוויה כחלק מחזרה לחיים וקבלת תמיכת הקהילה.
- אולם, בתשעה באב, אי אפשר לקיים סעודת אבלים ממש עקב איסור התענית. לכן, את סעודת האבלים הסמלית (כמו אכילת פת טבולה באפר כפי שנהג רב), אוכלים קצת לפני הצום, בערב תשעה באב. ניתן להקביל זאת למצווה לאכול בערב יום כיפור, שבה אוכלים כדי להשלים את יום הכיפורים, כסעודה שמטרתה להשלים דבר מה שלא ניתן לעשות ביום הכיפורים עצמו – קיום סעודת חג.
ד. דרגות הקיום – "מידת כל העם" מול "חסידים הראשונים"
- "מידת כל העם" (הרמב"ם): ההלכה דורשת להימנע מבשר, יין ושני תבשילין בסעודה המפסקת. הרמב"ם מציין כי זוהי "מידת כל העם", שאינם יכולים לסבול יתר מדי אם ידרוש מהם לאכול רק פת במלח.
- "חסידים הראשונים" (רבי יהודה בר אילעאי, הרמב"ם): נהגו במנהגים מחמירים יותר מתוך צער פנימי עמוק ואבלות אמיתית. הם אכלו "פת חרבה במלח" ו"קיתון של מים", ישבו "בין תנור לכיריים" (מקום מנוול, לבדם), ו"דומה כמי שמתו מוטל לפניו".
- המלצת הרמב"ם לחכמים: למרות שזו אינה "מידת כל העם", הרמב"ם ממליץ ל"חכמים" לנהוג כעין חסידים הראשונים, או "קרוב מזה", שכן הם אמורים להרגיש את צער השכינה וצער החורבן באופן עמוק יותר. גישה זו מבטאת היעדר תיאבון הנובע מהצער האמיתי, עד כדי כך שהרמב"ם מעיד על עצמו: "ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל, אפילו של עדשים".
- ביקורת הרמב"ן: הרמב"ן יוצא בחריפות נגד אלו ש"בטנם בטן רשעים" ואוכלים ומשתכרים ביין ובשר בסעודה המפסקת, ורק לאחר מכן אוכלים ארעי כדי להפסיק באכילה שלהם בשר ויין – התנהגות שאינה מבטאת אבלות אמיתית אלא ניסיון "לחכמולוג" עם ההלכה.
