מראי מקומות
א. כפיית המיטה
- מחלוקת התנאים במשנה כו: על כפיית המיטה; תענית ל: "רבי יהודה מחייב… כל עיקר"; תורת האדם אבלות ישנה ד"ה ולענין כפיית המיטה; שו"ע או"ח תקנה, ב
- ירושלמי תענית ד, ו, "יאות אמר רבי יהודה… כפויה".
- ישיבה על גבי קרקע בתשעה באב – שו"ע או"ח תקנט, ג ובביאור הגר"א ס"ק י – שימו לב איך הוא מבאר את הירושלמי על כפיית המיטה.
- שאילת שלום בתשעה באב – תוספתא תענית ג, יב; רמב"ם תעניות ה, יא; שם, ג, ח.
- חידושי מרן רי"ז הלוי תעניות עמ' יא ד"ה תענית דף ל – שימו לב כיצד הוא מפרש את הירושלמי, ולדיון הרחב שלו על פסק הרי"ף בברייתא ל, א על רחיצה בסעודה מפסקת [רקע הכרחי להבנת דבריו – הדיון ברמב"ן בתורת האדם ד"ה תניא כל שהוא]
- מן הסערה עמ' 77;
ב. תפילין בתשעה באב
- רמב"ם תעניות ה, יא, וביד פשוטה שמביא את המקורות מספרות הגאונים; רמב"ן בתורת האדם
- בית מדרש המהר"ם – הגהות מיימוניות תענית ה, ס"ק ג; רא"ש תענית ד, לז
- שו"ע או"ח תקנה, א
- מן הסערה עמ' 74 ואילך; בכה תבכה בלילה עמ' 41 ואילך
סיכום השיעור
כפיית המיטה – המחלוקת היסודית
המשנה בתענית מביאה: "רבי יהודה מחייב בכפיית המיטה ולא הודו לו חכמים. לדעת הרמב"ן והגר"א בתשעה באב עצמו, ואילו הרב מבריסק ביאר שמדובר בערב תשעה באב בשעת סעודה שמפסיק בה. מחלוקת זו מוליכה לשתי קריאות שונות של הסוגייה.
ההבדל בין אבלות חדשה לישנה
הרמב"ן בתורת האדם מפרש שהמחלוקת עוסקת בתשעה באב, ומבאר עיקרון יסודי: רק איסורי אבלות ("לא תעשה") נוהגים בתשעה באב, אך לא חיובי אבלות ("עשה") כגון כפיית המיטה, עטיפת הראש וקריעה.
ההסבר: דינים אלו באים לבטא את האבלות שבלב והצער העוטף את האדם. באבלות ישנה של תשעה באב, כשהאדם אינו אפוף בצער אישי חריף, אין מקום לביטויים החיצוניים הללו. רק מי שמרגיש, כדברי רבי לוי יצחק מברדיטשוב: "ביום כיפור מי רוצה לאכול, ובתשעה באב מי יכול לאכול", יכפה מיטתו בתשעה באב.
הרמב"ם מחזק קו זה בכתבו ש"מקצת החכמים" אינם מניחים תפילין בתשעה באב, וכן ש"תלמידי חכמים" אינם שואלים בשלום. כבר ראינו בתיאור הסעודה המפסקת של חסידים וחכמים, שהרמב"ם מתאר אותם כדמויות שחשות באופן קיומי את האבל על חורבן המקדש.
הירושלמי ושיטת הגר"א
הירושלמי מנמק את דעת חכמים: "עשאוהו כמי שמתו מוטל לפניו, ואינו כופה מיטתו ולא ישן על מיטה כפויה". הגר"א מפרש שהירושלמי עוסק בערב תשעה באב (סעודה המפסקת), בניגוד לבבלי שעוסק בתשעה באב עצמו.
מחלוקת גדולה בראשונים האם "מתו מוטל לפניו" חייב בנוהגי אבלות: הרמב"ם – פטור לגמרי. הרמב"ן – חייב בכל איסורי אבלות, ובכפיית מיטה באופן חלקי (יושב על הקרקע אך לא כופה את כל המיטות).
הרב מבריסק קושר זאת למחלוקת חכצים ור' ישמעאל ברבי יוסי [ברייתא ל.] האם אסור לרחוץ מסעודה המפסקת: למ"ד אסור – הסעודה כבר בגדר אבלות. למ"ד מותר – עדיין בגדר "מתו מוטל לפניו".
תפילין בתשעה באב
מחלוקת גאונים האם מניחים תפילין בתשעה באב. המתירים טוענים שרק ביום הראשון של אבלות אסור, ותשעה באב כמו שאר ימי השבעה. האוסרים – בראשם המהר"ם מרוטנברג – רואים בתשעה באב "יום מר יותר ממנו, יום קבוע בכיה לדורות".
העומק: תפילין הן "פאר" – השראת שכינה על האדם. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" – אלו תפילין שבראש. קיים ניגוד תודעתי בין מצב של אבל (אפר) למצב של פאר (תפילין).
הפשרה המקובלת: אין מניחים תפילין בשחרית, ומניחים במנחה. המשנה ברורה מנמק: "במנחה שאז הוצתה אש במקדש ותם עוונך".
המהפך – ממזמור לקינה
הגר"א והרב סולובייצ'יק מסבירים את המעבר מאבל לנחמה באמצע היום דרך מדרש "מזמור לאסף" על החורבן. השאלה: איך אומרים "מזמור" על חורבן? התשובה: היכולת לראות באותו מאורע גם קינה וגם מזמור – "שפך חמתו על עצים ואבנים" ולא השמיד את העם.
זהו סוד בני קורח (תוספות אומרים שאסף הוא מבני קורח) שנבלעו לגיהנום אך עלו בתשובה – היכולת להיות בתחתית ולראות אופק של תקומה.
חמישה עשר באב – התיקון השלם
המשנה מסיימת בט"ו באב ויום הכיפורים כימים הטובים ביותר לישראל. חלק מהנימוקים מתארים את יום כיפור וט"ו באב כתיקון למאורעות שמציינים בי"ז בתמוז ובתשעה באב:
- יום כיפור – ניתנו לוחות שניות, תיקון לשבירת הלוחות בי"ז בתמוז. הלוחות השניות מלמדות שאפשר לתקן, שיש הזדמנות שנייה.
- כלו מתי מדבר – תיקון ישיר לגזירת המרגלים בתשעה באב.
- ניתנו הרוגי ביתר לקבורה – תיקון לחורבן ביתר.
- פסקו מלכרות עצים למערכה – ההסבר הזה מקשר לקרבן העצים.
קרבן העצים – סוד התיקון
ט"ו באב הוא יום מרכזי של קרבן העצים, בו "כל מי שטעה בשבטו" מביא עצים. בעלייה השנייה, כשהיו מתי מעט, משפחות התנדבו לספק עצים למקדש ומסרו אותם לציבור.
אלו "האנשים הקטנים" שלא חיפשו כבוד עצמי אלא שאלו מה צריך ועשו.
המסר: התיקון האמיתי נעשה על ידי אנשים פשוטים הפועלים למען הכלל. במתקפה בשמחת תורה, אלו שחסמו את הכישלון של ההנהגה בגבורה עילאית, הם "אנשים קטנים" שרצו ללא כל צו לתוך האש.. ההצלה לא באה מלמעלה אלא מאנשים שראו צורך ופעלו.
המשנה חותמת בתקווה: "שייבנה במהרה בימינו" – מאבלות ישנה דרך תיקונים של אנשים פשוטים, לבניין מחודש.
